בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטעם, הריח והתפילה

שלוש תגובות על שני מאמריו של דן מירון בגיליונות החגים של "תרבות וספרות"

תגובות

על פי נוסח ספרד

בתחילת דבריו על התפילות של הימים הנוראים כותב דן מירון: "לפיכך רשאים ואולי גם מצווים כל ישראל להפוך בה ולהרהר אחריה הרהורים של מתפלל לפי תומו, ואפילו יבואו הרהוריהם ממקום שהוא לכאורה זר".

והנה תפילת יום הכיפורים בנוסח הספרדי נפתחת בפיוט שהוא כווידוי מאוד שירי וישיר
- "לך אלי תשוקתי. בך חשקי ואהבתי". פיוט זה נאמר כולו בגוף יחיד כשהבסיס לצורך בו ולמידת הלגיטימיות שלו מצוי בשורת הפתיחה ¬ האדם הנברא בצלם ולא גישת ה"כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב".

עמדה זו מודגשת באופן בולט ביותר דווקא במלותיו האחרונות של הפיוט, לאחר שנאמר
הווידוי וצוינו כל החטאים האנושיים, הארציים אולי אף הקטנוניים:

יביאוני לגן עדנך. ושם תהיה ישיבתי
ואתעדן באורך. ושים כבוד מנוחתי
ואור גנוז לפניך. יהי סתרי וסוכתי
ותחת צל כנפיך. תנה נא את מחיצתי.

תפילת הערבית ממשיכה גישה זו בסופה במשפטי הפתיחה של ספר תהלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד... כי אם בתורת ה', חפצו ובתורתו יהגה, יומם ולילה: והיה כעץ שתול על-פלגי-מים".

בבוקר המחרת, לאחר תפלת העמידה, נאמרת - ושוב, על פי נוסח ספרד - מחרוזת פיוטים הנפתחת בפיוט "שופט כל הארץ" שכתב ר' שלמה אבן גבירול. פנייה המתחילה בציטוט פנייתו של אברהם אבינו אל "שופט כל הארץ", סיטואציה שבה לכאורה הצליח אדם לשנות את הכרעת הדין שנעשתה, אף על פי שבסופו של דבר הוחרבה סדום ¬ עצם העמידה וההתיינות מול הדיין היא העיקר לסיטואציה זו של תפילת יום הכיפורים. ושוב חוזר השימוש בדמויות מופת אנושיות, בעזרתן מבקשים להצדיק את הפנייה לחנינה ביום זה.

בדומה למה שהזכיר דן מירון, יש כאן שליפה של כל הארסנל התיאולוגי - למן הגישה של
מידת הרחמים הממתנת את מידת הדין, דרך "זכות אבות" ועד הזכרת הכאב שבאובדן המקדש והקרבת הקורבנות. הקורבנות ששימשו בעבר לאמצעי תקשורת מוגדר היטב, תחום ומובהק בין האל לעם שאותו קידש (כלומר הבדיל), וכעת נותר הזיכרון: "ואת תפילת השחר במקום עולה תעמיד: עולת הבקר אשר לעולת התמיד".

בתפילת המוסף, לאחר חזרת הש"ץ ותפילת סדר העבודה, נאמרים פיוטי "אשרי עין ראתה כל אלה". אלו הם כמה פיוטים המתחילים כולם באותה שורת פתיחה: "אשרי עין ראתה כל אלה. הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו". הפיוטים כתובים ומושרים על אותו משקל, אך כתבו אותם משוררים שונים - אבן גבירול, ריה"ל ורבי אברהם אבן עזרא. המעניין הוא בדמיון הרב במקרה זה למיקום של סיפור עשרת הרוגי מלכות במחזור האשכנזי.

גם כאן אפשר לתמוה על פשר הציון של "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו". על איזשהו דאבון ואבל למשהו שנשאר לנו ממנו רק משמע האוזן, לעומת העין שראתה כל אלה.
אך נראה שמטרת האזכור של החורבן נועדה גם כאן להיות מעין הוכחה לכך שגם בגלות, עם השבר והאובדן, הצליח העם המנודה הזה להמשיך את השרשרת בעזרת התפילה, והמשיך לשאת בעול: "אנחנו בגלותנו הנפוצים בכל ארבע. השם לא חללנו בסבלנו על ארבע". אף על פי ש"בטלה עבודה. גלוי וידוע לפניך. שאין לנו. לא אשם ולא אשים..."
סוף התפילה, בשעת הנעילה, מתחיל ב"אל נורא עלילה" בעל הטון והמקצב המהיר והבטוח (בטוח בהרבה מ"לך אלי תשוקתי" המופנם והאישי) והמשכו ממחיש דווקא דבר הפוך במידה מסוימת לאבחנתו של דן מירון. מירון אומר: "תפילת הנעילה... היא ניסיון, נואש למדי, לקיים את שיחת הטלפון הגורלית עם אלוהים בטרם יינעלו השערים". ואילו כאן, כל מלות השורש כתב מוחלפות במלים המתאימות משורש חתם. יתרה מזאת, מענה הקהל "בדיל ויעבור" הנענה לבקשות הזיכרון שמעלה החזן, החל מתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים, מוחלף במלה "אמן". כלומר, אכן כך הדבר, הסכמה ותקווה של הקהל שאכן כך נחתם, ותוך כך הסכמה והפנמה של עצם החתימה והנעילה בעת זו.

רגב עזריאל

הדיאלקטיקה של הריח

כמי שחוקרת ייצוג ספרותי של חוויות חושיות, מצאתי עניין מיוחד בסדרת מאמריו של דן מירון על עגנון ופרוסט ("תרבות וספרות", 19.10 7), ובייחוד בדיונו על ההבדלים בין עגנון לפרוסט ביחס לייצוגי הריח ולזיכרון בחלקים הראשונים, ובסקירה של מופעי הריח אצל עגנון בחלקו השלישי של המאמר.

מירון מציין שלושה הבדלים עיקריים בין שני הסופרים: אצל פרוסט הדגש הוא על תגובת
הסובייקט ואצל עגנון על הריח עצמו (אף ש"אינו מכחיש את השפעתו הרוחנית-הנפשית"); עגנון מקצר ומכליל מה שפרוסט מתאר בפרוטרוט; והחשוב ביותר ¬ עגנון ספקן בנוגע לזיכרון הבלתי-רצוני, ומעדיף על פניו את "זכרי הטקסטים". האינטימיות של הזיכרון החושי אצל פרוסט מתחלפת אצל עגנון באינטימיות של הקשר עם הטקסט היהודי, ומירון מסכם בקביעה חד-משמעית: "הכל נבלע כאן בתרבות הטקסטים, (...) פסוקי המקורות ופירושיהם ופירושי-פירושיהם הם תכליתו של הזיכרון והטעם לקיומו".

ברצוני לפתח מעט את הנקודה האחרונה. בסיפור "חוש הריח", השאלה העומדת לפני עגנון היא טקסטואלית מעיקרה: האם נכון מבחינה לשונית לכתוב "הסוכה מריחה"? תחילה הוא נזכר בסוכה "ועלה ריחה לפני עד שראיתי ממש שהיא מריחה" ¬ פתרון חושי, חווייתי.

פתרון זה אינו מספק אותו והוא פונה, כפי שתיאר מירון, אל סידור התפילה ואל פירוש
רש"י לפסוק מתהלים. לאחר הקריאה ברש"י "באה סוכתי ועמדה לפני והריחה ריח ערב
לפני", בפעם השנייה.

לטעמי, הפתרון של עגנון הוא כפול-פנים: הוא נצרך הן לפתרון החושי-חווייתי והן
לפתרון הטקסטואלי, המבוסס על המקורות היהודיים. נכון, כפי שטוען מירון, ששני
הפתרונות באים לענות על שאלה לשונית ולא "לצוד את העבר ולשחזר את הילדות", אך ציד הלשון העברית הוא כשלעצמו בגדר "ציד העבר" ¬ באופן שונה לחלוטין מזה של פרוסט.

עובדה היא שהסוכה לא נמחקה מן הסיפור ונוכחותה בו אינה חסרת משמעות. יתר על כן,
בין לבין מתאר עגנון "ריח טוב של דפנא וטללים" העולה מהגן, תוך שימוש במלה ממסכת
סוכה, "דפנא", לתיאור ריח ממשי. כאן אפשר לראות תנועה בכיוון ההפוך ¬ מן הטקסט אל עולם החושים.

לדעתי, עגנון אינו זונח את עולם החושים כדי להתגדר במדרש הטקסטואלי בלבד,
בפירושים ובפירושי-פירושים, אלא מקיים דיאלקטיקה מורכבת בין שני העולמות. אם
פרוסט מבקש ביטוי אסתטי למתח בין מציאויות משתנות, עגנון מבקש ביטוי למתח בין
מציאות משתנה לטקסט, שגם הוא משתנה.

יעל בלבן

הכל מאללה

אגב רשימתו של דן מירון, "האם עגנון קרא את פרוסט" ("תרבות וספרות", 7.10)
ראוי היה להסב את תשומת הלב לראיון שהעניק עגנון לגליה ירדני ושפורסם בנובמבר
1966 ב"דבר הפועלת" (מס' 11). עגנון מתאר את תגובתו של ברנר על סיפורו שתורגם
לגרמנית ונתפרסם בדפוס: "ציפיתי שברנר יברך אותי וישמח בשמחתי, כי היינו חברים
קרובים מאוד. להפתעתי הרבה לא הגיב כלל, נעץ בי את עיניו העגומות, המהורהרות
ואמר: גדולתו של סופר שמתבצר בתוך עמו, בלשון עמו". ובעניין מקורות ההשראה אמר עגנון למראיינת: "אשתמש בלשון מקומית: הכל מאללה".

ברוך תור-רז

 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו