בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזיגוג הדק

בשיריו המאוחרים של רמי דיצני, שמת השבוע, לא נותרה הרבה מן האירוניה המקנטרת שבעבר. מה שנותרו היו יופיו של השיר ויופיה של השפה, שברבדיה השונים ידע ואהב לשחק

2תגובות

ביום ראשון, 15 ביולי 2012, מת המשורר רמי דיצני. המשורר הנהדר הזה נהג מדי פעם להתערב בשירים של אחרים. בספרו "ארץ זבה" מופיע השיר הבא:

מה תאמרי

שיר מאת שאול אלקנה
בן 22 נפל במלחמת ששת הימים.

"מה תאמרי כי אחזור,
סתם כך, ואין בידי מתת לך,
ולא שבתי גיבור
אך בעין [זגוגית] ירצד רסיס-אור"

בשולי השיר דיצני מעיר:

"[אהבתי את שירו, ורק זיגוג דק הוספתי מחווה לזכרו]".

הזיגוג של דיצני הוא מחווה מעניינת, גם אם הזיגוג אינו דק כל כך. דיצני הופך את עין הדובר לעין זכוכית נוצצת.השיר של אלקנה תוהה מה תאמר האהובה אם חיילה יחזור מן המלחמה בידיים ריקות; ללא מתת, לא גיבור, אלא כאחד שבעיניו נוצץ האור. השיר של אלקנה/דיצני הוא שיר אחר, התוהה מה תאמר האהובה אם חיילה ישוב כשעינו עין זכוכית. הניצוץ בעין אינו נובע משינוי נפשי עמוק שמחוללת המלחמה, אלא מפציעה פשוטה של הגוף. אנו הקוראים יודעים שבסופו של דבר לא שב כותב השיר המקורי משדה הקרב. לכן נראה כי התשובה לשאלה המקורית, כמו גם לשאלה החדשה של דיצני, פשוטה למדי. האהובה תאוץ לקראת אהוב לבה בזרועות פתוחות. עין מזכוכית היא מחיר זול שבזולים; טוב החייל הפצוע (קל) מן החייל המת.

אבל איך מגיבות האהובות לנצנוץ עין הזכוכית או לנקישות התותב של החייל השב? ספרו הראשון של דיצני, "משירי מדור נכות רוח", מאפשר להרהר בדבר. שמו של הספר, המכיל בעיקר שירי מחאה קשים, ציניים ולעתים מצחיקים, על מלחמת לבנון, מעט מטעה. הוא עוסק בעיקר באלה ששבו מן המלחמה נכים בגופם ולא באלו שחזרו נכים ברוחם (אם כי מקומם של אלה לא נפקד).

אחד השירים מתאר חייל המתגנב בלילה ממיטתו בבית החולים, אל השירותים שם:
"לאחר שעה ארוכה / בא כוח להרים ראש; / עולה בבואה חיוורת ומעורפלת...
בבואה לחה רוחשת אומרת... / 'רוני היפה' / 'רוני היפה מהסיירת'... / וממול בפנים שפעם שזופות / תחת פרוות שיער רוטטת כחיה צהובה – / 'עיניים של מפתה', 'עיניים מלטפות', / צופות בי בשחוק רך, בחיבה. / וכבר אני מצטחק לי בנחת / העניינים לא נראים כה קשים, / כי אני יודע / שתמיד תמיד / מברכי ומעלה / תמיד יאהבוני נשים".
יחשוב רוני לעצמו את אשר יחשוב. כל מה שנותר ממנו בעצם הוא מ"ברכיו ומעלה",
ואת זה לא יאהבו נשים. רוני היפה אולי מנסה לעודד את עצמו, אבל סיכוייו שם בחוץ קלושים. כמו בשיר של ברי סחרוף, רגליו הקטועות "ילכו אתו תמיד".

את קשייו העתידיים של רוני עם המין היפה ממחיש בחור גידם בשיר אחר מאותו ספר. לבחור האמור בעיה חמורה פחות. יש לו לפחות "רגל וחצי / תותב. / מקל הליכה מחוטב / בשנהב", ואפילו "בחורות אחדות במעלה הרחוב" הודיעו לו שצליעתו אלגנטית. הוא בתורו "מכיר להן תודה על כך" ומציין: "כי אכן אני מקפיד בלבושי, ולי גם דיפלומה –מהנדס חשמל. / אפס, חייב לומר, שלמרות טוב שנותיי ורב העמל, / ירכי החסונות ומטי המהודר מתקשה אנוכי להשיגן".

המהנדס הצעיר והגידם, בעל המטה המתקשה, מתקשה להשיג עלמות. אחת הטרגדיות הנוראיות בחייהם של חייליו של דיצני, השבים גדועים מן המלחמה, היא שהם יתקשו להשיג זיונים. תאמרו לעצמכם, מילא, להשיג זיונים חדשים קשה לכולנו, אבל מה לגבי אלה השבים אל אהובותיהם המחכות בבית? האם לא ממתינים להם בעורף בית ומיטה חמה?

"אני מקווה שאחלים במהרה ואוכל לעשות עמך אהבה.
גם אני מקווה. [באה התשובה]
לא היה צליל של ספק בלבבי שלא היה צליל תאווה בלבבה".

הגיבור השב משדה הקרב אינו אטרקטיבי במיוחד. הוא שומע בקול האהובה את העדר התאווה.בשיר נוסף תוהה עוד עלמה "כיצד יניחו תפלים / החיילים / גדועי הזרוע? /היכרכו טוטפת / סביב התותבת / ושין שדי קדוש לשווא תשולש בפלסטיק? / מה יגיד שדי המחוץ באצבעות פלסטיק? / מה יגידו שדי המחוצים באצבעות פלסטיק?"
הריטואל הדתי הופך באופן זה מסובך למדי וכך גם הריטואלי המיני. קיטועיו של דיצני מגלים שהיד היא אבר מין הכרחי: "אבל ידי הטובה / ידי הטובה / שהוסרה מכתפי במליקה דווה, / טסה מעל עיר סהרורים / באה בלילות / מפשילה שמלות / ממשמשת ירכי נערות".

היד הטובה היא בדרך כלל לא היד הנותרת ששרדה, אלא היד החסרה. לעתים יד טובה אחרת, מלאת חמלה, באה לסייע. כך קורה בשיר PIETÀ, שבו המתנדבת "הבלונדינית הדקה", "מלאך רזה בלבן", סובבת בין מיטות החולים ובלילה בלילה "עת כיבוי האורות / כת כאב-הבשר לכאב-הלב נכנע אין-תקווה / אין גואל אין-מושיע ואין אהבה – בין רגל מגבס לבדל-רגל זבה באה גואלת ידה הטובה".

היד הטובה כבר איננה. היא מעופפת מעל העיר, מממשת לבדה את הפנטסיות המיניות של הקטוע. היד שנותרה לה בגפה כבר אינה מספיק טובה. דווקא היד החסרה היא זו שאחראית פתאום על הפשלת שמלות. בלעדיה, נערות לא יבואו, ולכן לעתים יש צורך בחסדיה ובמלאכת הקודש של אחות רחמנייה. נראה כי בעולם העצוב שנקלענו אליו אין הרבה אמונה ואהבה. יש בו תשוקה, אקטים דתיים ואקטים מיניים, אבל נעדר בו ממד העומק. ללא יד קשה לבצע את האקט הדתי, כשם שקשה לבצע את האקט המיני. חסרונה של יד בעולם שכזה, שפני השטח בו הם כה דומיננטיים, הוא משהו שקשה לרכך. לא ניתן לאהוב את רוני היפה מן הברכיים ומעלה. רגליו הטובות אינן אתו ולכן גם ידיו וכנראה שגם הוא עצמו, כבר לא משהו.

דיצני לא מעניק לפצועיו תקווה רבה. הם כמהים למין (או לחום ולאהבה), אבל בחוריו האמיצים, גיבורי ישראל ששבו בשלום חלקי, איבדו את הסקס-אפיל שלהם. דווקא המתים נותרו מושלמים, הרחק מטווח פגיעה, כפי שלומד על בשרו בחור שלעלמה שאתו כעת היה אהוב שנפל בקרב. אהוב זה הוא "צח ואדום, איש-מלחמות שר-רבבה" ואילו הבחור החי "דל למראה", "עני ממעש". הבחור הפשוט והרגיל לא יכול לפגוע במת שהופך לאויבו כי הלה נמצא "הרחק הרחק". הוא "שט מסייר בשלג מסתחרר / רוחף על צמרות נרות ענק של שעווה / בגובה הלהבה / והוא שקוף, ועיניו שקופות, וטנק שרוף לו מרכבה". האדם הפשוט, הרגיל והלא מושלם, נהפך פתאום לפצוע פגום וקטוע גם ביחס למתים גיבורי התהילה.

מה אם כן התשובה לשאלתו של אלקנה לאחר התערבותו של דיצני? מה באמת היה קורה השב ולו עינו עין זכוכית נוצצת או רגל תותבת?

שיריו הפוליטיים המאוחרים של דיצני מבודחים פחות. תוכחה של נביא זועם מחליפה בהם לעתים את האירוניה המקנטרת וההומור של שירי מדור נכות הרוח. בשירים אחרים מוחלפים קטועי הגוף בנשים וגברים, מכוערים ושמנים המחפשים גם הם חום/מין ואהבה. גופם של אלה הולך אף הוא ופוחת. הם לא נקטעו באלימות, אך הם נגרסים ונשחקים בשיניו של הזמן. המזדקנים הללו שייכים בדרכם לעולם האפור של הדלים ממעש. בניגוד לחיילים המתים, הם דווקא הזדקנו ולא נותרו בני עשרים לנצח. אולי אלה צרות של עשירים, אבל עולם המכוערים מדכדך אף יותר מעולמם הצעיר של הקטועים והפצועים שבוהים בתסכול אדיר במין וביופי שנגזלו מהם. אמנם גם מסביב למזדקנים יש נעורים ויופי לא מושגים, אבל לצד אלה מסתובבות שם גם "פרות בשן". הן חלק מעולם גס ואלים שלמולו לא נותר גם למחאה הפוליטית של דיצני להיות אלימה ותוקפנית. החשק שהפרות החטובות מעוררות בקורא חלקי ביותר. לקורא נדמה לעתים שהחיוך, או אפילו ניצוץ עין הזכוכית, נעלמו מהפנים והותירו עולם דוחה עוד יותר מעולם הפלסטיק, התותבות והטוטפות של שירי מדור נכות רוח. היופי היחיד שאפשר להיאחז בו הוא יופיו של השיר ויופיה של השפה, שעם רבדיה השונים ידע ואהב דיצני לשחק.

אבל, למרות כל זאת, אל נא נאבד תקווה. אחד מפצועיו של דיצני, מבקש מאתנו: "אל תראני שאני כזה / אני הרבה יותר מזה. / אני כפוף אני רזה / בלילות נטרף בימים הוזה / כבוי- עיניים נפול חזה... / אך יש בי את הדבר הנהדר הזה / ששווה את הכל!"
הדובר בשיר הוא נכה גוף ורוח, אבל בתוך תוכו יש לטענתו משהו נהדר ששווה את הכל.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו