בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סדק עב כרס

טווח הנושאים שבהם עוסק הספר המוקדש למנחם ברינקר רחב מאוד: מההשכלה ועד ישראל, מיל"ג ועד סארטר

תגובות

הספרות והחיים: פואטיקה ואידיאולוגיה בספרות העברית החדשה - למנחם ברינקר, ביובלו, עורכות איריס פרוש, חמוטל צמיר, חנה סוקר שווגר. הוצאת כרמל, 2011, 640 עמודים

קובץ המאמרים המרתק והעשיר "הספרות והחיים" מכיל מאמרים שנוגעים, "כל אחד לפי דרכו, בעבודתו של ברינקר ובנושאים שהעסיקו אותו בכתיבה, במחקר, בהרצאות ובסמינרים. חלקם מתדיינים זה עם זה, חלקם משלימים זה את זה, חלקם חולקים זה על זה וכולם גם יחד מעלים דילמות טעונות וקונפליקטים בלתי פתורים שמגוון חיבוריו של ברינקר מתמודדים אתם, ותורמים תרומה נכבדה לבירורם" (עמ' 8).

הספר נפתח בזיכרונות ילדות של הסופר חיים באר, שהיה שכנו של ברינקר בירושלים, וממשיך בשורה של מאמרים הנחלקים לחמישה תחומים עיקריים: הראשון מוקדש לעקרונות של פרשנות ספרותית ופילוסופית ולהגות יהודית מודרנית, השני - לספרות ההשכלה, השלישי - למעבר מתקופת ההשכלה לתקופת התחייה, הרביעי עוסק בספרות התחייה, והחמישי - ביוסף חיים ברנר.

טווח הנושאים רחב מאוד וכולל, בין היתר, את מאמרה המעניין של ענת וייסמן, המציג בבהירות את השקפותיו של ברינקר בנוגע לביקורת הספרות וגם מתווכח עמן בצורה משכנעת ביותר. בהמשך מופיע מאמרה של פרנסואז מלצר, המסתמך על מאמרו של ברינקר בניתוח כתבי סארטר ובטאיי, ומאמרה של איריס פרוש, ובו ניתוח מעמיק של משמעותה הפוליטית-התרבותית של הכתיבה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה ה-19. החברה הזאת נשלטה על ידי "דומיננטה" של אוראליות, ולימוד הכתיבה בה - בניגוד ללימוד הקריאה - היה נחלתם של מעטים בלבד.

יש בספר ניתוחים חשובים של יצירות שונות ושל המסורת הביקורתית שלהן, כדוגמת הפואמה "כחום היום" של טשרניחובסקי בהקשר של סוגת האידיליה (גבריאל צורן), "אהבת ציון" של מאפו (יחיל צבן), וכמובן יצירותיו של ברנר: "עצבים" (חנה סוקר-שווגר) ו"בחורף" (מתן חרמוני). את הספר חותמת ביבליוגרפיה נבחרת של כתבי ברינקר, שתסייע מאוד לאלה הרוצים להתעמק בהגותו רבת הפנים של יוצר זה, אך אין בספר מפתח, מה שיקשה מאוד על אלה הרוצים להתמקד רק בתחום מסוים - או ביוצר מסוים - המופיעים במקומות שונים, ולא תמיד צפויים, בספר עב-כרס זה.

המאמרים מרתקים, ומטבע הדברים אין ביכולתה של הרשימה הזאת להתייחס לכולם. לכן בחרתי להתמקד בדמות אחת, השבה וחוזרת בכמה מאמרים: המשורר יהודה לייב גורדון, הידוע בראשי התיבות של שמו, יל"ג (1830-1892). יהודה פרידלנדר עוסק במאמרו "כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר" בשירו הידוע של יל"ג "קוצו של יוד". בשיר הזה מופיעה דמותו של רב, המדקדק, פשוטו כמשמעו, בקוצו של יוד, ופוסל גט שחסרה בו האות יוד בשם הבעל, הלל. פסילת הגט, שהבעל שלח לפני שטבע בים, מותירה את בת-שוע אשתו בעגינותה, ולא פחות מכך בעניותה, ואינה מאפשרת לה להינשא לאהוב לבה העשיר. שמו של הרב הרשע ביצירה הוא ופסי הכוזרי, אנגראמה של שמו של הרב יוסף זכריה שטרן, אף על פי שזה נטה "להקל דווקא בפסקי הלכות אישות בנושאים רגישים במיוחד" (עמ' 248).

עם זאת, פרידלנדר מציין שהרקע לפואמה אכן נעוץ באירוע היסטורי הידוע בשם "פרשת הגט מקליבה", פרשה שאירעה בעקבות אישור לגט שנתן רב העיר קליבה ושאותו פסל לאחר מכן הרב של העיר מנהיים. הדבר עורר מחלוקת בין רבני פרנקפורט ורבני גרמניה ופולין, וכפי שטוען פרידלנדר, "פולמוס הגט מקליבה זיעזע את קהילות ישראל, ויש רגליים לסברה שהוא יצר תנאים מתאימים לחדירתן של ההשכלה והרפורמה לערי גרמניה. (...) מכאן ואילך, כל תנועה לתיקון חברתי ודתי העמידה את העלאת מעמדה של האשה בראש סדר העדיפות של מגמותיה" (עמ' 239). יל"ג נהפך, אפוא, לחוד החנית בפולמוס נגד היהדות הרבנית הרקובה והכוחנית, ועל כך זכה לא רק לתמיכה נלהבת מצד רבים אלא גם, כצפוי, למתנגדים חריפים שהעניקו לו את הכינוי "כלבא דאכיל מסאני דרבנן" (כלב שאוכל את נעלי החכמים).

אך יל"ג, שהיה במשך שנים דמות מרכזית ונערצת, נהפך באחת למוקד של ביקורת חריפה דווקא מצדם של אלה שבתחילה היו חסידיו הגדולים. אחרי הפרעות בדרום רוסיה שנודעו בכינוי "סופות בנגב", ועם הקמתה של תנועת "חיבת ציון" ב-1882, לא תמך המשורר ברעיון העלייה לארץ ישראל. ביקורת זו הובילה להשכחתו ולשיכחתו, שיכחה שעליה קבל כבר ברנר במאמר שנכתב עשרים שנה אחרי מותו של יל"ג. על כך כותב חנן חבר במאמרו "ברנר קורא את יל"ג: בין לאומיות להשכלה". דמותו של יל"ג ניצבת, אם כן, במרכזו של צומת מכריע בתולדות הציונות, צומת שבו הצו שנוסח בשירו "הקיצה עמי" - "הייה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" - נתפש כבלתי אפשרי; שכן עתה, בגל האנטישמיות והאלימות, דרשו אנשי חיבת ציון פתרון ציוני, פשוטו כמשמעו. אך יל"ג ראה את הדברים אחרת, ולמרות הזעזוע סבר שאין השעה כשרה עדיין לעלות לארץ ישראל, ולפיכך יש להמיר את הגולה הרצחנית של רוסיה בגולה מאפשרת החיים של ארצות הברית.

וכך מנסחת זאת חמוטל צמיר במאמרה המבריק "בושתה של רוחמה: י"ל גורדון, הציונות וציון": "הוויכוח בין יל"ג לחיבת ציון - שבמובנים רבים היוותה את המסד והתשתית לתנועה ולאידיאולוגיה הציונית - הוא רגע היסטורי של פרשת דרכים דרמטית: ממנו ואילך הפכה האידיאולוגיה הלאומית-פלסטינוצנטרית (שהפכה אחר כך לאידיאולוגיה הציונית) לכוח הדומיננטי ביותר בקרב החברה היהודית המשכילית והקוראת עברית, וכמובן, במהלך המאה העשרים, בקרב היהודים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. (...) מעמדה ההגמוני של הלאומיות הפלסטינוצנטרית, ואחר כך של הציונות, מתבטא גם בעובדה שזו המסגרת המושגית שצבעה, ניסחה, ותירגמה בשביל היהודים-הישראלים (כולל חוקרי הספרות) גם את ההיסטוריה הטרום ציונית: זו התודעה ההיסטורית שאנחנו חלק ממנה. (...) מנקודת מבט כזו יל"ג אינו יכול שלא להיראות כחריג מיושן ומשונה המעורר מבוכה ומצריך התייחסות אפולוגטית.

"אך תפישה זו מחמיצה, ואינה יכולה שלא להחמיץ, אפשרויות ומשמעויות שמזמן רגע היסטורי כזה להבנה חדשה של הספרות, של ההיסטוריה, של הציונות ושל היהדות, ושל היחסים ביניהן. (...) יל"ג הרי היה עמוד תווך פנימי ומרכזי של הספרות העברית, של תנועת ההשכלה, וכאילו הפך לפתע, כמעט בן-לילה, ל'חוץ' - ומבלי שהוא עצמו השתנה כמעט! (...) במלים אחרות, אני טוענת שאי אפשר לנו להבין את יל"ג מבלי להפנות מבט חוקר וחודר גם אל יסודות הפרספקטיבה הפרשנית שלנו, על משמעויותיה האידיאולוגיות, ואל ‘עצמנו', כצאצאים וכתוצרים של יריביו האידיאולוגיים, המתבוננים בו כיום במדינת ישראל (הציונית) מקץ מאה ועשרים שנה" (עמ' 280-282).

מאמרה של צמיר נועד למפות בדיוק את הפרספקטיבה הזאת, ולהצביע על אותה בעייתיות שהציונות ניסתה - והצליחה - למחוק בגלל צו השעה: הקשר בין דת יהודית ללאום יהודי. שכן הציונות לא רק טענה, כדברי ליליינבלום, ש"הצלת היישות הביולוגית-תרבותית ששמה ‘יהודים' - הכוללת את כל הזרמים והפלגים באשר הם (...) - קודמת בזמן ובחשיבות לשאלת היהדות" (עמ' 288); שאלת היהדות הופכת לא רלבנטית, "פתורה", שכן ריבוי התשובות לשאלה "מיהו יהודי" נתפש לא כבעיה אלא כ"סימן חיובי של פלורליזם בחברה הטרוגנית ודמוקרטית" (שם).

בעבור יל"ג, שהיה מאמין ושומר מצוות, לא ניתן היה "להיפטר" מהדת כיסוד מרכזי בהגדרת היהדות, קל וחומר להמירו בלאומיות: "חשיבתו של יל"ג מיוסדת על זיהוי של היהדות עם ‘יסודות הדת', שהם הם (גם) ה'לאומיות': ולכן כל התייחסות לבעיית היהודים ללא בעיית היהדות פשוט לא תיתכן; בלתי אפשרי לדבר על העם היהודי מבלי להתכוון ל'דתיות' ו'לאומיות' גם יחד, באופן שאינו מכיר, בעצם, את המושגים האלה עצמם כמושגים נפרדים. במובן זה, הוויכוח בין יל"ג לציונות איננו כל כך ויכוח או דיאלוג כמו שהוא ‘אנטי דיאלוג' או קצר" (עמ' 296-297).

למותר לציין שצמיר אינה חותרת לשיבה אל האופציה הדתית או הדתית-חרדית כסוג של פתרון לבעיית הזהות היהודית והציונית. מה שצמיר מבקשת לעשות הוא "לחשוף את יל"ג כאופציה שהסתתרה ב'רווח' או ב'סדק' שבין העוד-לא-הגמוניה של האידיאולוגיה הציונית בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה לבין ההגמוניה הציונית שצבעה את תפישת העולם הספרותית וההיסטורית אחר כך" (עמ' 282). למעשה, צמיר משתמשת כאן בטכניקה שטבעה ניטה שוחט בספרה "סדקים נרטיביים", טכניקה המבוססת על מבנהו ה"סדוק" של כל נרטיב באשר הוא נרטיב. הסדקים הנרטיביים הם שמאפשרים את הכניסה לעומקו של הנרטיב והם שמספקים את המפתחות לפרשנות שלו. במקרה שלפננו חודרת צמיר לוויכוח ההיסטורי בראשית הציונות לא רק כדי למפות את מהותו ומאפייניו בעבר, אלא גם, וזה עיקר כוחו של המאמר, כדי להראות כיצד ויכוח זה רלוונטי להווה, לישראל של היום, שבה עדיין קיימת נטייה פסולה ושורשית לטשטש מחלוקות ומהמורות בשמו של נרטיב אחד הגמוני.

והערה אחרונה לסיכום. אסופת מאמרים מרשימה זו מבטאת לא רק הערכה רבה, אלא גם אהבה רבה, לאדם שהיא מוקדשת לו. במלותיהן של עורכות הספר: "אישיותו של ברינקר כהוגה, כחוקר וכמורה קבעה מופת ייחודי של עבודה אקדמית רב-תחומית המשלבת אחריות מדעית-מחקרית, הנחיה דיאלוגית נדיבה של תלמידי מחקר, תרבות פולמוס האומרת כבוד לבני פלוגתא ומעורבות חברתית מצפונית ורצופה". זה המקום להצטרף, כאחד מאותם עשרות סטודנטים שזכו להיות מונחים על ידי ברינקר בכתיבת הדוקטורט, לניסוח המדויק הזה, המתאר אישיות יוצאת דופן של אדם נדיר.

תצלום:דניאל בר-און / ג'יני


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו