בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ותמיד היה כוסף ותשוקה לשוב ויניציאה

טיול בוונציה בעקבות ר' יהודה אריה ממודינה, שכתב כאן, ברחובות האלה, בשלהי הרנסנס, את האוטוביוגרפיה "חיי יהודה", המתארת את מורכבות היחסים בין הפרסונה הציבורית שלו ל"אני" האינטימי, על הרגליו המכוערים, התמכרותו להימורים וכישלונותיו החינוכיים. במלאות 440 שנה להולדתו

תגובות

אותם פעמונים של כנסיית סן-מרקו שצלצולם ליווה אותי בכניסה וביציאה משערי הגטו היהודי, השוכן ברובע קאנארג'ו בוונציה, ליוו גם את היהודים הראשונים שחיו בגטו שהוקם לראשונה במאה השש-עשרה ונתן את שמו לכל השכונות היהודיות באירופה. צלצול הפעמונים בבוקר בישר לתושבי הגטו על פתיחת השערים, ותחת עינם הפקוחה של שומריהם יצאו מבין החומות הגבוהות למרכזי המסחר בעיר החופשית, כשהם מסומנים בטלאי צהוב על בגדיהם וחבושים כובע צהוב מחודד למעלה ששוליו התבדרו כזוג קרניים. בחצות הודיעו הפעמונים על סגירת השערים: אין יוצא ואין בא.

כלי התקשורת, שלטי הרחוב הענקיים, דגלי איטליה בחלונות הבתים ובמוניות המים, כל אלה מזכירים למבקר בוונציה היום שהשנה מלאו מאה חמישים שנה לאיחוד איטליה. החגיגה פסחה על סימטאות הגטו היהודי. שם כמו קפא הזמן. שמות הרחובות, ה"חצרות", האתרים והדמויות המאכלסות אותם: גטו נואבו, גטו וקיו, בית נכות ק"ק ונציה, יהודים בעלי כיפות ופאות מסתלסלות, שוטרים ונציאניים מחומשים בכניסה לרחבת הכיכר המרכזית של הגטו החדש מזכירים זמנים אחרים.

הגטו בוונציה נזכר פעמים רבות בנשימה אחת עם רבי יהודה אריה ממודינה (1571-1648), הרב הוונציאני המפורסם יליד הגטו, מהדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של היהדות בראשית העת החדשה שהשנה מלאו ארבע מאות וארבעים שנה להולדתו. הוא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, "חיי יהודה", הכתובה עברית, שהיא מהיחידות בסוגה בספרות העברית שלפני ההשכלה ומבחינות מסוימות נחשבת למעולה שבהן.

במשך שלושים שנה, כמעט מחצית משנותיו, העלה מודינה את מחשבותיו, תחושותיו, זיכרונותיו, שיש בהם אמנם הדים לאירועי התקופה, בעיקר אלה הקשורים לציבור היהודי באיטליה. למשל: איסור על הדפסת ספרים עבריים, כולל חיפוש אחריהם בבתי יהודים, בבתי כנסת ובבתי מסחר נוצריים לספרים. צנזורה הדוקה וביקורת מחודשת על ספרים יהודיים קיימים, כולל הקבלה. מגיפות ותוצאותיהן וגם התרוששות של משפחות מיוחסות ואצילות של בנקאים יהודים.

אולם עיקר כוחו של הטקסט של מודינה אינו כמשקף תקופה וכמתאר ענייני ציבור, שבהם התמקדו כותבי אוטוביוגרפיה עבריים בני דורו של מודינה (דוד הראובני, יוסף איש רוסהיים, ר' יום טוב ליפמן הלר), אלא בתיאור האישי-האינטימי, היום יומי, המעוגן במציאות המוחשית של ונציה: תעלותיה, בתיה וחצרותיה. כל כך פלסטיים ופעמים רבות מפורטים תיאוריו עד כי ניתן לשוטט בגטו היהודי ומחוצה לו על פי ספרו, והוא אכן היה למדריך הטיולים שלי בגטו ומחוצה לו.

ברגישות וביכולת התבוננות פנימית תיאר מודינה ב"חיי יהודה" את מורכבות היחסים בין ה"אניים" השונים שלו. בין ה"אני" האינטימי, גיבור חיי הסוד, ובין הפרסונה הציבורית, גיבור החיים הגלויים, בחוץ. תיאור הניגוד ביניהם לא היה מעשה רגיל אפילו אצל האקספרסיביים מבין היהודים. רבי יהודה אריה, שייעד את האוטוביוגרפיה פרט למשפחתו גם לקהל הרב של תלמידיו ויודעי שמו, מספר בה על יצירתו ועל עבודתו, על הצלחות ועל אסונות. הוא חושף את עולמו הרגשי והאינטלקטואלי ובגילוי לב נועז - גם את הרגליו המכוערים, ביניהם התמכרותו להימורים והשלכותיה, את יחסיו המעורערים עם אשתו ואת כישלונותיו עם ילדיו ואף רגעים אינטימיים בינו לבין מי שהיתה מיועדת להיות אשתו. הוא מתאר את פעולותיו נגד שנאת נוצרים וגם את התחממותו בהערצתם, את שבריריות חייו כיהודי בגטו של ונציה: התחושה של מי שהוא חלק מקהילה שבה כולם מואשמים על חטאו של האחד ואדם אהוב עלול ליהפך באחת לאובייקט של שנאה.

אין דבר המדגים יותר את אופיו הפנימי של "חיי יהודה" מאשר הניגוד בינו לספר אחר שכתב מודינה ושמו "ריטי" - "היסטוריה של זכויות ומנהגים של היהודים בהווה בעולם". זהו תיאור ראשון של הלכות הדת היהודית ומנהגיה שכתב יהודי למען קהל לא יהודי והוא נהפך למקור עיקרי של מידע לנוצרים על היהדות במשך דורות רבים. באמצעות ספר זה שכתב באיטלקית ב-15-1614 (הוא התפרסם בפאריס רק ב-1637 ובוונציה ב-1638) לבקשת מלך אנגליה ג'יימס הראשון, תיווך מודינה את היהדות לעולם הלא יהודי. מתוך דאגה לדימוי של היהודי בעיני העולם הגויי ואולי אף מחשש לחייו ולחיי קהילתו, חסרים בספר זה לגמרי עניינים רבים מאלה שחשף ב"חיי יהודה". מבחינה זאת, אוטוביוגרפיות שכתבו יהודים בדורות הבאים, כמו שלמה מיימון במאה השמונה-עשרה, חבות אמנם הרבה למודלים של ההשכלה, אבל הן עוצבו גם על פי הרטוריקה והחשיפה העצמית של "חיי יהודה".

בימי הרנסנס היה מודינה הדמות הבולטת בין יהודי איטליה גם מבחינת המורכבות של אישיותו וגם מצד רוחב היריעה של יצירתו הספרותית. שמו היה ידוע באיטליה כולה וגם מעבר לגבולותיה. כבן למשפחה אמידה של בנקאים קיבל חינוך הכולל לימודי דת ולימודי חול: נגינה, שירה, ריקוד ושפות. את מלאכת השיר ולשון הפרוזה למד ממלמדים, ביניהם מפורסמים. הוא היה ידוע כילד פלא. בן שנתיים וחצי קרא הפטרה בבית כנסת. בן שלוש-עשרה כבר כתב קונטרס נגד משחק קלפים, שתורגם לשפות רבות. מ-1609 עד סוף חייו נשא משרה רבנית בוונציה, היה חבר מועצת הרבנים של ארבעת הקהלים שבעיר ושירת כחזן ב"בית הכנסת איטאליאני", ובית כנסת זה היה אחת מתחנותי במסעי בעקבותיו.

"בית הכנסת איטאליאני", שנבנה ב-1575, שוכן בכיכר המרכזית של "הגטו החדש", מוצנע בין בתיו. "נובה סטרדה", סימטה צרה ואפלה, שבה היה קבוע אחד השערים לגטו, הובילה אותי לכיכר שטופת שמש זאת, שבמרכזה באר, ותבליט אריה, סמל שבט יהודה, עליה. בקצה הכיכר קיר ועליו תחריטי נחושת, המספרים על גורל יהודי ונציה בזמן השואה. התחריטים נתרמו על ידי האמן היהודי א. בלאטאס שהוריו נספו בשואה. מולם בקצה השני של הכיכר - עמדה ונציאנית. כמה חיילים משועממים, בינתיים.

במראהו החיצוני אין בניין בית הכנסת שונה בהרבה מיתר הבתים ברחבה. בקומתו התחתונה דירות מגורים רגילות, ורק חמשת חלונות העץ הצבועים כחול ומראם כמראה לוחות הברית, אולי כנגד חמישה חומשי תורה, בקומה השנייה של הבניין, מרמזים על ייעודו. היום רוב יהודי ונציה אינם גרים עוד בגטו. בית האבות הממוקם ליד קיר התבליטים מעיד על שרידי החיים בו. דממה שררה במקום כשהגעתי לרחבה המרכזית. אפשר רק לדמות את הכיכר בימיו של מודינה מלאה המונים, לעתים שלוש מאות עד שש מאות איש, מצטופפים בפתח בית הכנסת ומבקשים להאזין לדרשותיו של מי שיצא שמו לתהילה כדרשן המעולה של זמנו. כל קהלי הגטו היו שם: יהודים איטלקים ואשכנזים ויהודים לוונטינים, יוצאי האימפריה העותמאנית וממגורשי ספרד ופורטוגל, חבושים בתרבושים. בין הבאים היו גם בני אצולה, משכילים ואנשי כמורה נוצרים - בבגדיהם המסורתיים. ואפילו אחיו של מלך צרפת, הדוכס מאורליאן, ודוכס רואן.

בנוסף למשרתו הרבנית, היה מודינה גם המתרגם הראשי של תעודות מעברית לאיטלקית לפקידי הרפובליקה הוונציאנית. מאיגרותיו ומתשובותיו ההלכתיות אפשר ללמוד על קשרים שהיו לו עם רבנים מקהילות אחרות ומארצות שונות, לרוב סביב סוגיות הלכתיות או אידיאולוגיות שהתחבטו בהן. עם ירידת משפחתו מנכסיה השתכר גם ממשרות ציבוריות כמו הוראת תלמידים יהודים ולא יהודים (לימים מגדולי החכמים הנוצרים) וכמזכיר של כמה חברות.

עשרות יצירות חיבר מודינה, רובן בעברית. פרט לאוטוביוגרפיה כתב חיבורים על קבלה, על הימורים, לשון עברית, לקסיקוגרפיה (כולל מילון עברי איטלקי ללשון התנ"ך והספרות שלאחריו), אלכימיה, זכויות ומנהגים יהודיים, מחזות (בתיאטרון בעיר שיחקו קומדיות שחיבר), וארבע מאות שירים (ובהם שיר קינה על מות האפיפיור ושיר תהילה לקבלת פני הדוג'ה שהושר על ידי פרחי כהונה), כארבע מאות דרשות, שאלות ותשובות, פרשנות לאחדים מספרי המקרא וכן כתב סליחה לערב ראש חודש הוא יום כיפור קטן ("יום זה יהי משקל"), הנקראת על שמו, ואת התפילה ליושב בית אסורים "אשר אוזניך פתוחות". הוא ניהל אקדמיה למוסיקה בגטו, שמוריה היו מוסיקאים יהודים. במסגרת זאת כתב שירים המכוונים לביצוע מוסיקלי וחיבר מוסיקה לקול או לכמה קולות, ואף ביצע מוסיקה כמנגן בכלי או כזמר. פעמיים בשבוע ערכה האקדמיה קונצרטים והוא נודע כמנצח עליהם. לאחד מהביצועים הראשונים של כורלים וכמה מפסוקי תהילים על ידי המשרתים בקודש היהודים שנעשו בניצוחו בבית הכנסת הספרדי בשמחת תורה נהרה האצולה הנוצרית של ונציה. הצפיפות היתה גדולה כל כך שהשלטונות נאלצו להתערב כדי להשכין סדר.

זאת ועוד: מודינה יזם שילוב תמונות בספריו (בשער ספרו "ריטי" בהוצאת ונציה מופיע דיוקנו גלוי ראש), ונראה גם שהיה מראשוני היהודים שביקש להותיר לדורות הבאים את דמותו, לשם כך הזמין אמן לצייר את דיוקנו.

הדחיפה לכתיבת האוטוביוגרפיה באה לו בשנת 1618, לאחר מותו של בנו בכורו, מרדכי, "מחמד עיני שורש לבי". מודינה היה אז בן ארבעים ושבע שנים.

העלילה מסופרת על רקע שתי "חצרות" היהודים בוונציה: "הגיטו החדש" מקום מושבם של "קהל אשכנזי ואיטאליאני" (מאז 1516) ו"הגטו הישן" שבו גר "הקהל הלוונטיני" (מאז 1541). שלט "ברוכים הבאים לגטו" מוצב בכניסה ל"גטו הישן", שאליו המשכתי לאחר ביקור ב"גטו החדש". בדרך - מוסדות הקהילה שנותרו במקום: גן ילדים של חב"ד, בית נכות ק"ק וונציה, ויהודים מקומיים פונים בעברית לתיירים ישראלים ומציעים להם להניח תפילין. מקום זה, שטיח בתיו כיום מתקלף, שכבלים, חוטי חשמל, מרזבים, שנוספו עם הזמן, כרוכים זה בזה במעלה מרפסות, ובגדים תלויים על חבלי כביסה הנמתחים ממרפסת למרפסת ועל גגות בתים מעבר אחד של תעלה לעבר האחר, היה אהוב ביותר על מודינה.

כאשר נדד מוונציה למקומות אחרים, הוא מספר באוטוביוגרפיה: "האוויר ההוא היה מזיק לעיניים לי ולאשתי ותמיד היה כוסף ותשוקה לשוב ויניציאה... היתה גוברת עלי השחורה ולא הייתי יושב שם ברצון מרוב חשקי ואהבתי... לעיר מולדתי". הוא אף קרא לאחד מבניו זבולון על שם ונציה היושבת על הים "כזבולון שלחוף ימים שכן". בספריו הלועזיים הקפיד לחתום "ליאון מודינא דה-ויניציאה", כי "נשארה לנו העיר (מודינא) ככינוי (מאז ישבו בה אבותיו) ולא לארץ מולדתנו".

מודינה מספר בגאווה על ההתכנסות בשבתות בבית הכנסת הגדול של האשכנזים לשמוע את הדרשה שלו. "חכמים זקנים גדולים אנשים לרוב לא יכילם בית הכנסת ההוא" "ובין השומעים ערלים הרבה שרים שירים, וניגונים נעשו, ואני הייתי שמח ועלז". הוא עיטר את סיפור חייו באירועים שמתוכם עולים באופן חי ומוחשי חיי היום יום בוונציה "הייתי הולך מריאלטו לקאסן (כנסיית קסיאנו) במהרה... בהגיעי לנתיב א' הולך על קאמפו (כיכר העיר) ורציתי ליכנס בו... חזרתי אחור כמה פסיעות והיה נושב רוח גדולה וחזק והפיל קאמין (ארובת עשן) באותו דרך שרציתי ללכת בראשונה... אם הייתי נכנס בו היה נופל על ראשי והכני נפש".

בעקבות מודינה צעדתי לגשר ריאלטו. הגשר בנוי במתכונתו הנוכחית משנת 1591, ועוד במאה החמש-עשרה הובילו מדרגות לאורך מעקה חיצוני שלו, ומסלול אמצעי עבר בין שתי שורות חנויות. אותו "קאנאל גראנדה" ניבט אלי ואל מודינה מגובה המעקה, כשעברנו בגשר החוצה אותו, סירות, גונדולות - מתחתיו, וחנויות המציעות מיני מצרכים משני צדי המסלול המרכזי. כיום האזור כולו הוא מרכז מסחרי ואתר תיירותי, שבו נמכרים כלים עשויים זכוכית מוראנו, אבני חן, פריטי לבוש. ועל שפת התעלה בתי קפה ומסעדות שוקקי אדם.

אך גם לוונציה החשוכה, הצד האחר של "קריה עליזה", ככינויה בשערי הדפוסים העבריים של התקופה, לוונציה של אותן דירות עלובות ששכר בגטו בעת הידרדרותו הפיסית והכלכלית, גם לה הציב מודינה ציון. "ומפני חוליי כי כשלו ברכי ומקוצר רוח לא יכולתי עוד לעלות בסולם. ובאתי לדור... אצל הבוטיגה (קומת קרקע) שלו, מקום חושך ואפלה קורא אני לה ‘מערת המכפלה' בשכירות והוצאה רבה".

הרב, שבחייו הציבוריים פסק הלכות, תיאר בסיפור חייו האישיים מציאות קשה לפענוח ולשליטה. קיימת בו היטלטלות אנושית בין אהבה עצמית לשנאה עצמית, בין יהירות - "מובטח אני כי יהיו לי (ספרי) זכות וכבוד ושם עולם אשר לא ייכרת" - לנמיכות קומה: בערוב ימיו החלו לכרסם בו ספקות והוא שאל את עצמו אילו חי בדור אחר, האם היה גדל שמם של הספרים יותר, האם היו מעריכים אותם יותר? במקרים רבים חש עליבות נוראה, בושה וצער. "חזרתי לצחוק (משחקי המזל) המקולל... התמדתי... בהפסד רב והעדר כבוד גדול לא עבר עלי כמוהו מעולם, וקטטת בית".

יש וראה את עצמו חלש אופי והאשים את עצמו על מידות אנושיות שבו: פעמים רבות החליט "לעמוד על המשמרת" "לשקוד על ההוראה" כדי לשלם את חובותיו לנושיו ובצמוד לכך מיד הוא מספר כיצד לא עמד בהחלטותיו התפתה לעסוק באלכימיה ואיבד את כספו. נסתר ממנו כיצד הוא, הרב המכובד, נהג לעתים כאדם ש"נטרפה הנהגתו". הוא אינו מסתיר אף את התייחסותו הצינית לאשתו (אחות אסתר, אהובתו האחת, הראשונה) "שחלתה... נשארה רגליה וידיה לא תוכל להניעם, אבל לא הלשון, כי בוטה כמדקרות חרב תמיד. כל היום לא תחשה".

יש שהציג את עצמו כגיבור הנאבק על קיומו כנגד כל סיכוי ויש שהוא מוצג כפחדן ה"מצייר את הסכנה יותר ממה שהיה". בתבנית דינאמית זאת של הסיפור "אני" אחד אחראי לגורלו ומוצג כחוטא: בנטייתו הכפייתית להימורים שהחל בה בגיל עשרים ושלוש וחזר אליה בהפסקות כל חייו, הפסיד את כספי נדוניית בנותיו, שקע בגללה בחובות כבדים ונותר חסר יכולת לתמוך במשפחתו. אף אסונות שבאו על בניו, שנותרו בחיים לאחר מותם של שניים מילדיו סמוך להיוולדם, הם תוצאת חטא זה, סבר: "זה מת (מהרעלה כשביקש "לעשות מעופרת כסף צרוף"), זה נהרג (על ידי כנופיית פושעים מיהודי הגטו שהסתבך אתם) וזה גולה (לחו"ל כשמצאו הרב עושה "מעשי נערות")".

"אני" זה יוצר את הטון האלגי ביצירה. לעומת זה, האני ה"אחר" האשים את "המערכת" באסונותיו. גם ארגון האפיזודות בנרטיב מאיר אותו כקורבן הגורל, כאדם שנדחף להמר. החזרה ל"צחוק" מוצבת תמיד אחרי התהפכות המזל, כמו אחרי הטרגדיה של מות מרדכי בנו, אז חזר "מרוב דאגה" ל"צרה אשר טרדתני מן העולם תמיד - לצחוק". וכמה אנושית היא התייחסותו האמביוולנטית לבנו הצעיר יצחק, כשמתברר לו שהוא "הולך עם ריקים ופוחזים" ו"סובאי יין". ובהתמכרותו למשחקי מזל הרחיק עד ברזיל, נוטש מאחוריו את אשתו ובתו. "יכול היה לשבת שליו ושקט בביתו ולשמח את נפשי ולתמוך ולכלכל את שיבתי, ויעבור והנה איננו", מיצר מודינה. ומצד אחר הוא כותב: הגם ש"לא ראיתי אפילו איגרת אחת, יהי מה, יחיה ויצליח, כי בני הוא".

בין היפים בסיפורי חייו הם התיאורים של רגעים אינטימיים בינו לבינה ובינו להוריו. אסתר, בת אחות אמו של רבי יהודה, ישרה בעיני אמו להיות לו לכלה. אך בהגיע עת הנישואין והכל הגיעו שמחים וטובי לב לוונציה, מצאו את הכלה במיטה. תחילה סברו ש"אין רע. מעט שלשול, ורפואה תהיה לה". אך "מיום ליום גבר עליה החולי עד כי נטתה למות". "ויום מותה קראה לי ותחבק ותנשק לי ותאמר: ידעתי כי זה עזות מצח. אמנם האלוקים יודע כי שנה אחת של שידוכין לא נגענו זה את זה אפילו באצבע קטנה, ועתה בפרק המיתה רשות מוות נתון לי. לא זכיתי להיות אשתך, מה אעשה וכך נגזר במרום... וביקשה שיקראו לחכם להתוודות... ונפטרה לעולמה". "אסתר", כתב רבי יהודה, "היתה באמת יפה בנשים וחכמה".

התיאור מאופק, וכתוב בלשון חיה וטבעית הרחוקה מהלשון הלמדנית הנוטה לתחכום שאיפיינה את הספרות העברית עד המאה השמונה עשרה. אולי מפני שהתעסק בטריוויאלי וביום-יום לא מצא לנכון להצטעצע ולהתפלפל, ואולי זו תפיסתו את לשון הכתיבה שעיקרה ישירות ופשטות: לעמוד "במישור". להתרחק... "מהחריפים ומשוננים ...וצועקים מן פיל פול ומן פול פיל" (בהקדמה לספרו "זקני יהודה").

הציטוטים מתוך "ספר חיי יהודה לר' יהודה אריה ממודינא", מהדורת דניאל קארפי, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ה

אביבה קרינסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו