בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה רצית לצאת מן הצוהר

התרחקנו מן הטבע, מטוהר הרגשות, מתום הפשטות. חמוטל בר-יוסף נלחמת על כך, שואפת להיטהרות בשיריה

3תגובות

השתוות, מבחר שירים מאת חמוטל בר-יוסף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 352 עמודים

בספר "השתוות" כלולים רוב שיריה של חמוטל בר-יוסף. העובר בהם חוט השני? האם יש לחמוטל בר-יוסף תווי ניגון המיוחדים לה? המבקשת היא להביע דברים שאינם נותנים לה מנוח מילדות ועד היום? בצירוף השירים מתלבנת ראייתה במתווה ברור.

עיקר כוחו של הספר המקורי הזה הוא שיש בו תהודה עמוקה לנאמנות, לעצמיות. כשם שקיימים חוקים פשוטים במדעי המתמטיקה והפיסיקה, שקשה היה לגלותם משום שהם כל כך פשוטים, כך דווקא בפשטות הקיום של האדם עולים המסתורין והמופלא. וכמו בחיי עם, כן בחיי הפרט, שקועה בהם נפש קדמונית ועמוקה, והמשוררת מעלה אותה רחוצה מן הבאר השופעת. היא מעלה את הנפש הקדמונית הסוערת, השקועה בדמה ובחלבה. את הדברים הפשוטים ביותר, החיוניים, היא מבטאת בבהירות עד טוהרה.

חמוטל בר-יוסף חוננה בזיכרון עמוק של הזמן והמהות. דבריה אחוזים בממשות ובכוח הביטוי כאחד. "כמה אני טורחת ומשקיעה בתשובות / על שאלות שעדיין לא עלו על דעתך / ואולי לעולם לא יעלו" (עמ' 101). בעלי הזיכרון העמוק מכירים לדעת כי דברים שערכם רב חבויים וטמונים, ולא ייגלו לעין השמש.

ביקשתי למצוא דימוי שיהלום את צלמה של המשוררת, ועלה בדעתי התואר של אשה הקורעת לה צוהר ביריעות המשכן. בהכירנו את בקיאותה של המשוררת בתנ"ך ובמקורות, יובררו לנו המלים והתארים השאובים מהם, וניתן יהא לומר שהיא קורעת אשנב באוהלה. היא ניבטת בעדו וחוזה במחזה הנגול והנשקף בחוץ, ועם זאת שואבת היא את האור הלבן הנוגה פנימה בעדו. היא כמו היונה: "למה רצית את לצאת מן הצוהר? / משכה אותך השממה הכחלחלה / שנראתה כמו טוהר?" (עמ' 179). דרך הצוהר מעזה היא להביט אל לב התוהו, אל האדם. "שמע: מאחורי החושך שרים / גבעולי החיטה, או האורז, או התירס, / שאכילתם משככת קצת / את הגעגועים ואת הכעס" (עמ' 303).

היא מספרת על חיות ולבלוב, אך גם על דעיכה אפלה. עד שהגיעה לומר: "שכנתי בעמק עכור" (עמ' 263), על חידת החיים הגדולה, האיומה והמפוארת: "מחלחלת אל תוככי השקט הערב שמבעיר אותי עד תום. / שערות גופי שומעות: מרירות עתיקה קורעת הרים" (עמ' 344). עיקרון ההשתוות שליט בנפשה וברוחה, והולם את אורח חייה והתהוות שיריה: "למד אותנו לדבר בקול המשתווה" (עמ' 113). היטב תדע כי "על מסילת הקולות המשתווים / מוסעים מחצבי הנשמה / בחלקלקות העולם / ומקרה הגוף מכרה אבן" (עמ' 167). היא מעוגנת ברליגיוזיות עמוקה, שהארוטיות נושמת יחד עמה. "האצל נא עלי מאצילותך. / העבירני תחת צלך. / הצליחני את מדורתך / עשני אצל מאצל" (עמ' 332). זו תפילה נעלה של בת ישראל. כשהיא יושבת לשולחן עם ילדיה חוננים אותה מגבוה: "שולחן עוטה אור, עגול לגמרי / נשתה מהכוס האחת ביחד עם המלאכים / השולחן אז ישוב ויסב על צירו (...) / אמן" (עמ' 208).

המשוררת מפליגה אל העבר הקדום, ויודעת היטב כי האדם לא נשתנה בנימי נפשו ורוחו מן העת הקדומה. כל פיתוחי הטכניקה, המדע והמחקר לא שינו את מערכת הנפש והחושים של האדם. האיכות, הישות, הרוח השוכנת באדם ובעולם שורים כיום כפי שהיו מקדם, כל אחד על פי כליו ותכונותיו. הרע והטוב פועלים כיום כפי שהיו מקדם. ועבודת האלילים העתיקה הומרה לעבודת אלילים מודרניים, שלא בדמותם, כי אם בלבוש רוחני, כביכול.

ארץ-ישראל שרה בשיריה של חמוטל בר-יוסף. כמוה כמשוררת רחל, המבחנת בקול הקדום ומדובבת אותו: "הן דמה בדמי זורם, / הן קולה בי רן". אכן, לבר-יוסף נפש קדומה, אך מפליגה היא הרחק משיריה של רחל אלי מרחבים. שיריה מעידים כי יש ביכולתו של האדם להבחין בכוחות ובמידות המתמשכים לנצח, דור אחר דור. התחושה והדעת של האדם נשארו כמו שהיו בימי קדם. הרגשות פשוטים ואמינים, בהרמוניה עם הטבע, כי גזע האדם לא הסתבך בתוך עצמו ולא שקע בתוהו יותר מאשר היו אבותיו. בדורנו התרחקנו מן הטבע, מטוהר הרגשות, מתום הפשטות. חמוטל בר-יוסף נלחמת על כך, שואפת להיטהרות.

בשירה "והרי" היא מתפללת לעוצמת ישראל: "והרי אשרי (...) והרי ירושלים ישירו אתו ישר: והרי בראשית / והרי אשרי" (עמ' 305). העיר חוננת אותה, "השמש של ירושלים תלטף אותך יום שלם" (עמ' 180), ועם זאת היא חרדה לגורלה: "וציפורים חדלו מלצייץ ציון" (עמ' 197). מעבר ליכולת הלשונית ולתנופת הדמיון משפיעה על השירה השפעה גדולה יכולת האהבה של המשורר. האהבה היא התנועה הראשית החבויה והעמוקה ביותר בלב האדם, והשירה מתעמקת ומשגשגת הימנה. בלעדי האהבה אסורה היא השירה וכפותה. בזה סוד כוחם של משוררי אמת. כשאין אהבה לא יועילו כל הכשרונות.

בשירי האהבה שלה טמונים הקטעים היפים ביותר. השירים מביעים אהבה לגבר, אהבה לילדיה, אהבה לעולם המתהווה. "כשיום אחד תגור בכל כלי" (עמ' 93): יש להיאבק עד תום - כך חיה המשוררת וכך היא כותבת. אל ילדיה היא פונה ללא חציצה: "זו אני המעירה אתכם מחלומות / ומסירה את השמיכה מעל שנתכם המתוקה / כמו חלה זה עתה אפיתי" (עמ' 156). וכך יחס הקירבה שלה אל הטבע הארץ-ישראלי: "גשם ששפתו היא עברית" (עמ' 206), וכן: "באשמורת השלישית כשכל תאי הרימון מסודרים / מתוק עסיסם בחדרי חדרים / מנין צצה צעקה מוצצת / אצבעות טרם נגזרה ציפורנם / מחטטות לי בתוכו מגרות הפרי / לסחוט את הניגר לארץ / ולהשליך את הקליפות" (עמ' 149).

היא חושפת את הילד כשהוא בחוב-חובה, החי מבשרה ודמה, ולאחר הולדתו הוא יונק את חלבה ודמה, ובהמשך גידולו מעניקה לו האם את חייו בכוח המזון הניתן לו על שולחן המטבח, תוך התכוונות נפשית מוגברת. ואין זה מקרה שבאחד משיריה הראשונים (שלא נבחרו להיכלל בספר "השתוות") כתבה על רצפה בת איה, הבוערת באהבתה לשאול ולבניה עד דעוך גחלת חייה. אורי צבי גרינברג, כשראה את השיר, שנשלח אלי במכתב לפני כארבעים שנה, הביע את הערכתו.

היא מקוננת על מות אחיה היחיד במלחמת העצמאות: "שם ברחו השמים" (עמ' 229). לבו של הקורא נקרע בקראו את הקינה שכתבה על אחיה: "את כל אהבתי לו ניגנתי / על מיתר החיים הרפוי / לשתי את לחם החיים האומלל" (עמ' 232). המבע נהיר, עצור, שוקט. חוט השני הסיפורי תמיד שזור ציפייה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו