בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך להיות מספר לא מהימן

אנחנו קוראים סיפור שעיקרו הוא אמנות הסיפור, משתאים נוכח הכשרון המופלא של המספר - ושל המחבר, קזואו אישיגורו - לבנות גיבור ודרך עיניו לראות עולם וגם את שלילתו של אותו עולם

תגובות

אמן של העולם הצף, מאת קזואו אישיגורו, תירגמה מאנגלית עידית שורר, הוצאת כתר, 2012, 214 עמודים

הרומאן הזה, "אמן של העולם הצף" (1986), קדם להצלחתו הגדולה של מחברו, קזואו אישיגורו, "שארית היום" (1989), שזכה בבוקר ובשבחיו של ראש חבר השופטים אז דייוויד לודג', היה לסרט קולנוע בכיכובו של אנתוני הופקינס ואף תורגם לעברית. הספר שלפנינו ראה כבר אור בתרגום מוקדם, ועכשיו ראתה לנכון הוצאת "כתר" לצאת בתרגום חדש ויפה של עידית שורר.

אישיגורו נולד ב-1954 בנגסאקי אבל גדל והתחנך באנגליה ונמנה, אם תרצו, עם הסופרים ה"זרים", כלומר ילידי יבשות אחרות, שהעניקו לפרוזה האנגלית חיות, ללמדכם עד כמה דייוויד קמרון, ראש הממשלה העשיר של בריטניה, בבואו להסית באנגלית מהוקצעת ומשעממת עד מוות נגד מהגרים, חוטא לאמת על התרבות האנגלית ההיברידית.

כך או כך, הרומאן הזה יש בו עניין גם משום שהוא מעין זיכרון ילדות של אישיגורו, כלומר ניסיון להתמודד עם יפאן של אחרי מלחמת העולם השנייה. נקודת הראות שלו, או אפילו ראיית העולם, היא ליברלית-אירופית למהדרין, ורק רמזים, פה ושם, יש לנקודות ראות אחרות, ואף הן, בלי ספק, יאות לטעמו של השופט האנגלי, שאין זה יפה להרגיזו. הנה, תשע שנים אחרי שפירסם את הרומאן הזה, ראה אור "באין נחמה", שתירגם לעברית מאיר ויזלטיר. היה זה רומאן מבריק, שאיכזב את אוהדיו הנלהבים של המחבר, רומאן גיאומטרי קר כמו מנסרות זכוכית, או, אם תרצו, כאן לקח אישיגורו את הצינה האנגלית עד לקצה ההיגיון שלה וכתב ספר על פסנתרן שאיבד את הזיכרון.

מכל מקום, עיקרו של הסיפור "אמן של העולם הצף", כמו שצריך למוסרו, ואין בדברים הללו שום נזק, לפי שהעלילה היא רק חלק קטן, כמובן, מתענוג הקריאה: אונו, איש יפאני זקן, בביתו המפואר, בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השנייה, משתדל מאוד לשאת חן לפני בלש אפשרי שיבוא לחקור אודותיו מטעם משפחת החתן המיועד לבתו. הוא חושש שנישואיה ייכשלו שוב, אחרי שניסיון אחד כבר כשל. על כן הוא מחזר על פתחי האנשים שהכירוהו בעבר, אך בסופו של דבר הוא מוותר על המלצותיהם ו"חוזר בתשובה" בפומבי, כלומר מתוודה באוזני משפחת החתן החדש על מה שלא עלה בדעתו להתוודות עליו עד לאותו וידוי - טעויותיו לפני המלחמה.

אונו היה אמן מגויס בשירות המיליטריזם הלאומני של יפאן. הוא העניק עידוד אמנותי לכיבוש מנצ'וריה ולזוועות סין, נתן יד לחורבן שהומט על יפאן. זו נקודת ראות מערבית, כמובן. אילו היה אונו, הזקן היפאני, בעל עקרונות, היה אולי מתגונן, מזכיר את פצצות האטום, או את התוקפנות האמריקאית לפני פרל הארבור. לכן גם הכניעה שלו נראית משונה, מעין קבלת הדין, קבלת השיח השליט במערב, כניעה קשישה. יכול להיות - וזה החלק המעניין ביותר ברומאן - שהווידוי הוא עניין "חיצוני", במובן של בלז פסקל: האמונה, התנערות מהכפירה, באמצעות התפילה המאמינה.

האירוניה של אישיגורו - הנכרכת סביב הווידוי הפתאומי - אינה נגמרת כאן. הסיפור נקרא כמו אירוניה מצטברת: תיאורו של צייר זקן, המוסר באטיות פרטים על היותו איש חשוב בעבר, המוסר באטיות גדולה עוד יותר פרטים על שוליותו בהווה, המוסר באטיות פרטים על שינוי הערכים סביבו, המוסר באיטיות פרטים על החשיבות הגדולה שהוא מעניק לעבר הזה, ובסופו של דבר אנחנו מבינים ששום דבר חשוב באמת לא היה בעברו.

נכון, הוא היה אמן. הוא היה כנראה אמן חשוב, לפחות בעירו. היה לו מורה חשוב, כנראה. הוא בגד באנשים שהיו באופוזיציה. איננו יודעים כמה חשובים היו האנשים הללו. איננו יודעים כמה נזק באמת עולל. איננו יודעים אם היה זה עניין שולי לגמרי בהיסטוריה של יפאן, או עניין מרכזי. שומעי הווידוי אינם מבינים כלל מה לו שהוא חש פתאום צורך להתוודות. ובבת אחת, כל הווידוי הזה מציב אותו באור משונה: איננו מבינים מדוע התאמץ כל כך להסתיר מאתנו את הפרטים הללו, אם היה צייר לא חשוב.

בקיצור, אותה הבחנה של תיאורטיקן האירוניה הגדול, וויין בות', המבדילה, ברוח הביקורת האנגלו-סקסית, בין אירוניה יציבה (טובה, אפשר לדעת מה אמת ומה שקר, אפשר לחנך באמצעותה לטוב ולהפוך את הרב משמעות הספרותית ל"מוסרית", אפשר לרתום את הרב-משמעות למכובדות), ובין אירוניה צפה (רעה מבחינה מוסרית: קשה לשים את האצבע על המוצק, האמיתי, הנכון, קשה להבדיל בין ציניות לאירוניה, קשה להבדיל בין גוף אשה לגוף גבר), אותה הבחנה כמעט הולכת לאיבוד ביצירה זו, ככל שמתגלית הפוסט מודרניות שלה. הווידוי הוא וידוי על אמת "פוסט מודרנית", כלומר איננו יודעים מה אמיתי בו.

וכך, הנכד המנוכר לעבר של סבו יותר מכולם הוא כבר נתין של האימפריה החדשה, ארצות הברית המנצחת, והוא אוכל תרד כמו פופאיי. אלא שדווקא באמצעותו אנחנו מבינים כי ניצחון הטוב הוא ניצחון הסרטים המצוירים. ומה על פצצת האטום?, שואל הקורא. היא אינה נזכרת? באמת אינה נזכרת? לא באמת. הרי זה סיפור על יפאן אחרי 1945. אנחנו ניצבים מול סיפור שעיקרו הוא אמנות הסיפור, משתאים נוכח הכשרון המופלא של המספר לבנות גיבור ודרך עיניו לראות עולם וגם את שלילתו של אותו עולם.

זו המעלה הגדולה של מה שנקרא בתורת הספרות "מספר לא מהימן". אין לו פונקציה אחרת, זולת העלאה של עולם ושלילתו של אותו עולם ממש. ואם לא די בכל הפרדוקס הזה ("'אני אומר אמת', אומר השקרן"), עלינו להוסיף את מה שהעירה חוקרת הספרות רבקה וולקוביץ': "סיפורו (של אונו) חמקמק והוא נכתב במעין שפה זרה' בכל מובן, שהרי אונו הוא יפאני המדבר בשפת אמו, לכאורה יפאנית, באנגלית פורמלית. ההבדל בין השיח האנגלי לנוף היפאני, תחת שיסב את תשומת הלב לכתיבה האנגלית של הרומאן, מסייע לנו לבנות הזרה תרבותית ההופכת, לגבי חלק מן הקוראים, פשוט לתרבות: יפאן עצמה" ("העולמות הצפים של אישיגורו", 2001). במלים אחרות: יפאן כתרגום לאנגלית.

היו כמובן מי שזיהו את אישיגורו הצעיר עם גיבורו, הצייר היפאני הזקן. אישיגורו עצמו קיבל, כמעט בהכנעה, את השיח הליברלי האנגלי, ואולי משום כך גם מיהר לזכות בתהילה. ואולם, כמו שכבר צוין למעלה, ספק אם אפשר היה לבנות זיהוי כזה בלי האירוניה הגמורה של המספר האנגלי.

הרומאן כתוב היטב. תלמידים של תורת הרומאן, ועוד יותר מזה - תלמידים של כתיבה יוצרת, ואולי אפילו הוצאות הספרים המעודדות את הכותבים הצעירים לכתוב רומאנים ולא סיפורים קצרים - יכולים ליטול מאישיגורו מופת איך לעבד זמנים, איך להרחיב את היריעה באמצעות דמויות, באמצעות הפעולה המרכזית, והעיקר, הדבר הפחות נפוץ, הקשה יותר, איך לבנות דמות של מספר לא מהימן.

משהו ביובש האנגלי של אישיגורו עובר נכון לגרסה העברית: "אתמול, כשנסעתי בחשמלית לארקאווה, נהר הקרון באור שמש סתווי בהיר. כבר זמן מה שלא נסעתי לארקאווה - למעשה מאז סוף המלחמה - וכשהשקפתי מהחלון החוצה, שמתי לב לשינויים הרבים שחלו במה שהיה פעם נוף מוכר". שוב ושוב אנחנו מגלים נוף זר בספר הזה. שוב ושוב, הנוף הזה, יפאני באנגלית, ועוד בעברית, הופך את הקריאה בספר הזה לחוויה גיאומטרית טובה.

קזואו אישיגורו. נוף יפאני באנגלית
אי-פי
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו