טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני יפה רק כשאני לבדי

תגובות

סמלים הם שעמדו במרכזו של אירוע ההשקה שנערך לכבוד ספר השירים הראשון של יעל טומשוב (ילידת 1981), "ים לא מוכר" (2011, קשב), בראשית החודש שעבר במועדון לבונטין 7 בתל-אביב. כך למשל מוכר הספרים, שניצב בכניסה למועדון, וסידר עותקים מן הספר בצורת מניפה, מיהר לאוספם אל תיקו עוד לפני שמכר אפילו עותק אחד. סמל אחר היה בדמותו של המסע הימי, שעליו הכריז בן זוגה של טומשוב, אורי הולנדר, ששימש מנחה האירוע, כאילו היינו אנו המתקהלים חברים בשיט תענוגות ולא קוראיו העתידיים של ספר שירה בתולי ושברירי למדי. סמל נוסף היה בדמות פעילי הספרות שדיברו והפריזו בשבחו.

סמלים עומדים גם במרכזו של הספר עצמו, ולמעשה הם מאפשרים לנו לקבוע כלל בשירה: משורר הוא בשל כאשר הוא מצליח להבקיע מבעד לסמלים שהוא מבקש לתאר בשירתו. טומשוב, שנולדה במערב אוקראינה, בעיר לוצק שבמחוז ווהלין, כפי שמצוין בדש הפנימי של ספרה, מבקשת לשורר בשירי הספר הזה את המקום שממנו היא באה; משוררים גדולים שבשיריהם קראה (בעיקר יוסיף ברודסקי היהודי-הרוסי, אך גם לואיס גרסייה מונטרו הספרדי) ואת הלבנט הארץ-ישראלי. קריאה ביקורתית ב-23 שירי הים הלא מוכר שלה - המתפרשים על פני שלושה חלקים ערוכים היטב - מגלה כי היא לא מצליחה להבקיע מבעד לסטריאוטיפים של הסמלים המרכזיים הללו, העומדים, כביכול, במרכז הדרמה הפואטית של ספרה.

מצוידת בנוסח מסורתי של כתיבה אפית, כפי שניסח זאת באירוע ההשקה נסים קלדרון - אם כי גם הוא קצת הפריז בהשוואתו של נוסח זה לנוסחים של הומרוס ואובידיוס - משוררת טומשוב על אהבתה למשורר יוסיף ברודסקי, וגם למעמדו הספרותי הרם והנישא בעיניה: "כשיוסיף אלכסנדרוביץ' קיבל פרס נובל לספרות / הייתי בת שש", כך נפתח הספר (עמ' 11). בהמשכו של השיר שממנו לקוחה הציטטה הזאת, היא מוסיפה וכותבת: "כשברודסקי מת, בינואר תשעים ושש, / הייתי כמעט בת שש-עשרה. / לא היה לי מושג" (עמ' 12). וגם "כשהיה בן שש-עשרה, כתב יוסיף ברודסקי את שירו הראשון והיחיד. / זה שהוליד את הבאים אחריו" (עמ' 13). ברודסקי הוא סמל אפוא, סמל לגדולה פואטית, שהמשוררת הצעירה מבקשת ללכת בדרכו, כמעט באותה מידה שהיא תוהה בסוף השיר "הבוקר של לואיס גרסייה מונטרו": "מה עושה המשורר הגדול בשעות הבוקר החמות האלה?" (עמ' 16).

גם הערים שבהן חייתה הופכות לסמלים חד-ממדיים, שלא באמת זוכים לחיות בשירים, כגון לוצק, גרנדה, ניו יורק, סן פרנסיסקו ותל-אביב, שלה מקדישה המשוררת שיר המעיד על חוסר בשלותה הפואטי, "תל אביב בחרוזים". וכך נפתח לו שיר הפלקט הזה: "כיצד מתרגמים שירה / לתוך עברית קלוקלת? / ‘דומה המעשה לאונס של תיירת', / פלט המשורר ולא טעה" (עמ' 34). העברית היא קלוקלת ואירופה היא המקום המועדף על מחברת הספר. זו עמדה לגיטימית בהחלט, כמובן, אך בשירה נדרשת העמקה גדולה יותר מהצבת פסנתר גרמני קשיש במרכז השיר "בגאז'" ותיאורו - אמנם במלאכת כתיבה נאה למדי - כ"מופת לאצילות ולאורך רוח" (עמ' 19). לעומתו מעמידה את אבי סבה של המשוררת, שרוליק שמו, כשהוא במערומיו, כושל ונכשל בלבנט עם בואו לארץ לחגוג את פועלו הציוני, "על כיסא גלגלים של הסוכנות, גא וסנילי" (שם).

דווקא מבעד לאותם סמלים גדולים וסטריאוטיפיים שתוארו כאן, מבעבעת הדרמה האמיתית של הספר, והיא בלתי סמלית והיא פרטית מאוד, הלא היא הדרמה הסבוכה של ה"אני". דווקא כאן טמונה מידת המקוריות הגדולה של הספר הזה ומכאן יכולים אנו גם לחלץ תקווה משמעותית לעמקות שיריה של טומשוב בעתיד לבוא, שכן היא מציגה דמות אדם אותנטית, שברירית, המתפייטת על שבריריותה בתעוזה רבה ומתוך יכולת פואטית.

הדברים ראשיתם כבר בהקדשה הנדירה והאמיצה שבפתח הספר: "לשתי משפחותי ולאורי, שומר נפשי ושפיותי באהבה", והם נמשכים לכל אורך שיריו. כבר בשיר הראשון מתוודה המשוררת בראשיתו ובסופו כי בילדותה היתה "מפוחדת מן החוץ, כהרגלי". בשיר הבא היא כותבת לעומת ספרו של מונטרו כי תמיד פחדה "ממאהבים רואי-כל. / אני מעדיפה קוצר ראייה, שכן / אני יפה רק כשאני לבדי" (עמ' 14). דבריה בהמשך נוגעים ללב עד מאוד: "אני תוהה אם הירח שלי זכאי לסונטה נוגה, / אם גם בבוקר שלי אני מתערית בחיים" (שם).

מול קושי החיים הזה ותחושת האי-שייכות, המתוארים יפה גם בשירים שבעמ' 25 ו-33, למשל, ניצב השיר "רפסודה", ובו מתארת טומשוב בבית הראשון מציאות השונה משלה בעליל: "לפעמים אני משתוקקת להיות כמוך; / כל הסיגריות שבעולם, / כל הכלים שבכיור, / כל הרחוב שתלוי על המרפסת, / כל הפאבים שברחוב, / כל הנגיעות הראשונות / והבקרים האחרונים, / כל הפחדים שמותר לאהוב, / כל הנשים ששכחת את שמן / כל החיות שתוכל לאמץ, / הכל משתרע מול מבטך העייף / כאוקיינוס הקרוי על שמך" (עמ' 32).

האוקיינוס של טומשוב עדיין לא נפרץ ונחצה. המתח בינה, כמי שמפוחדת מן החוץ, לבינו כעולם, מגיע לשיא בשיר הנהדר והמתוח "מוסיקת לילה זעירה". כאן מתארת המשוררת כיצד היא מעשנת בהיחבא מחלון דירתה וצופה אל רכבת הזוחלת מעל גני יהושע. בסוף השיר פוגש מבטה ב"חתול שחור חוצה את החצר הריקה, / עוצר ומרים את ראשו. / אנחנו אומדים זה את זה בעיניים כהות. / אני יודעת, אני יודעת, אני אומרת ונסוגה אל החדר. / קלקלתי הכל" (עמ' 43). בשיר זה אי אפשר להבין את מה בדיוק טומשוב קלקלה, ואולי יתבהרו הדברים יותר בספר השירים הבא שלה, לכשתבשיל כמשוררת ותשורר את סגור לבה.

עזרא לוי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות