טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני הגורם, עצם בלוע התנין

השיר של הילה להב הוא מעשה נקמה שהמשוררת ויתרה עליו

תגובות

יחידה, שירים מאת הילה להב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 79 עמודים

הילה להב החלה לפרסם שירים בהיותה בת 19, ובמשך שבע שנים רצופות כתבה את מה שמתפרסם עכשיו בספר "יחידה". אכן, הייתי העורך שפירסם אותה, אבל מה שאכתוב כאן יהיה בבחינת עמדה "אקדמית", מעין מבוא לספר שכל קוראיו מבינים כי דרכו פרצה משוררת חשובה לתוך השדה של השירה.

כמו בחלק גדול של שיריה יש לדיבור של להב שני נמענים: בן-שיח, או בת-שיח, בתוך השיר, כמרכיב מרכזי ברטוריקה ובמוסיקה; והקורא שלה - תמיד קורא שירה אידיאלי, האמור להבין את מה שהיא אומרת באופן מסובך למדי לנמען בתוך השיר (על חוקרי הספרות יהיה להבין אם הנמען הזה הוא גבר או אשה). הנה השיר "הרע":

ישמעאל

אל בקולך, רק את מעניך

תן בידי המוכרחה לשיר

תן את הקול הדק בידי

להינקם בחייליו

הנמען הוא ישמעאל, כמובן, ומעבר לשיר הפוליטי הזה מצוי נמען אחר, היכול לעמוד על סבלה של המשוררת, סבל המסתכם בעיקר באי-יכולת שלה לנקום. העדר כוח זה מתמוטט תמיד לכדי שיר. והשיר הוא צליל "לא נחשב" בעיני הבריות.

בנקל ישמעוך, כרויי

אוזניים המה ההולכים

ברחובות שלמים.

יאמרו

הקשיבו: קולה

הדק של הציפור.

רק ללהב ולנמען המובלע שלה ברור שלא מדובר רק בציוץ. הדברים מתבהרים עוד יותר בשיר "כך נשמע", כך נשמע

אדם שאין לו ממי להיפרע

האנוס ליטול את נקמתו מאת

הקירות המרצדים,

בבית שאינו ביתו,

אדם ער למחצה, מוטב:

מחציתו הערה של אדם, שאין באים

להחליף את משמרתה לעולם,

נשימה אחת

מזג יללן שיש להרגיעו

ידך

שוב אני כותבת

ידך, העדרך,

באותה נשימה, מי

אני ממי

להיפרע

זה מבנה מרכזי בספר הזה. אין אונים, למראה מישהו (גבר, נער) שאין למשוררת כוח לנקום את הריגתו, וכל מה שיכולה להב לעשות הוא לשיר. השיר הוא מעשה נקמה שהמשוררת ויתרה עליו.

מתוך ההתמוטטות הזאת של אין-כוח, במתח של דיבור אל נמען בתוך השיר ונמען מחוץ לשיר, עולה משהו חשוב יותר, שאינו זוכה בדרך כלל לתשומת לב תיאורטית ראויה בכתיבה על שירה: טיבו המורכב והשברירי של ה"אני". סיום השיר המצוטט למעלה הוא כזה: "באותה נשימה, מי / אני ממי / להיפרע".

ה"אני" הוא המרכז הסמנטי והתחבירי של להב, ואף שהוא בנוי על הנשוא הלא ברור והעמום של "ממי להיפרע", ה"אני" קיים בשביל מישהו אחר, בתוך השיר, מישהו שכבר איננו, או אינו יכול לשמוע, ומישהו מחוץ לשיר, שאין צורך לפשט בשבילו את התחביר, את אוצר המלים. כמעט להפך.

כל החקירה הלשונית של הילה להב מכוונת למה שקרוי "אני". שיר מ-2005, שלהב לא כללה בספר, מסתיים בשורות המסבירות את המצב הזה, נוכח אם פלסטינית וילדה בג'נין: "אני הגורם. אני. / עצם אדם בלועו של תנין". העצם הזאת, ה"אני", מול הרשע, מול שוטר הדרכונים, מול כוחות שאיננו יודעים עליהם די, משתדל מאוד להיות "עצם" בלוע הכוח, אף פעם אינו מתמסר בקלות לקורא (דרך קשה מצפה להילה להב בתוך הקהילה הפרשנית).

בלכתי כל אימת ששער

ניצב מעלי אבוא אצל

השומר, שלא אחות אני

לו ובת ברית לא,

אלא במובן זה שזרים

שנינו אחד לרעותו.

אין משפט בבית הזה, שאינו מצליח לשבש את מה שאנחנו מצפים לו, תחבירית או סמנטית. השיבוש הזה נמשך

והיה כי ישאל:

"מאין באת?"

אשיבנו - אכן

כי מאין באתי.

וכאילו לא די בשיבושים הללו של הבנת הקורא, עד שהיש באמת נתפש כמשהו הבא מ"האין", הנה בא הסיבוך הבא ומקשה עוד יותר

אם אקרא לארץ שלי - תשיבני

אין מקום שארצי קוראת לי

בו שלה,

ובהמשך -

והיה כי ישאל:

"מאין באת?"

אשיבנו: כל מקום

שיש לו היכן,

כיוון שאני

הולכת בו, אני

נמצאת בשיבתי

אחרי כל השלילות - האני מצוי כל הזמן בשלילתו - מגיע שיר הסיום במחזור:

אני מנסה תשובתי לדרך

המקשה:

אני פנלופה השבה.

השיר באמת אינו מסתיים בדימוי הפמיניסטי המובהק והיפה, על פנלופה השבה, ומה שהחל כתשובה "מתחכמת" לשוטר דרכונים, או לכל גבר חוקר אחר, מגיע אל סוף ההבהרה והוא מלא סתירות

אני החוט האחד

הקושר את רגלי

לאוויר.

ואחרי שה"אני" מושווה לחוט (ממין זכר), מדברת הדרך (הנקבית) והיא מצווה על הדוברת להיות "את", את ולא אתה, דרך בלי תשובה, בלי חזרה, משום שאת דרך, ולא חוט, דרך שמישהו אחר הולך בה, או נדודייך הם הדרך ואין מהם חזרה

אין זאת אלא שאת דרך,

אומרת הדרך,

ומכאן שאין לך תשובה,

ואם לא די בהתפתלות הזאת של הסתתרות והטעיה, של אני כזכר ואני כנקבה, של אני כמה שקשור, ואני כמה שבורחת, הנה הגענו למה שחותם את המחזור הזה, קופלט, בסוגריים, כאילו עוד סוף אחד לסופים הקודמים:

(האיש שאהבתי, לביתו

ולא בי הוא הולך באהבה).

מעבר למובן מאליו על הגבר הפונה עורף, שימו לב לשימוש המוקפד במלות יחס ואותיות יחס: לביתו האיש הזה הולך באהבה, ולא בה, בדוברת כדרך, הוא הולך באהבה, אותו איש שאותו אהבה.

כאן צריך לומר משהו על הדקדוק של להב. כל כולו קשור לקושי הקשיים של העברית המודרנית - לסמן זמן הווה, נוכח, של היש, שהוא עצמו הווה. כל מי שלומד משהו על ההבדל בין העברית לשפות האירופיות, יודע שאין לנו אבחנה כזאת, הקיימת בשפות ההן, המבחינות בין ישני ויש לי, ובין אין לי ואינני.

אני בנמצא. כמעט אמרתי בהסח הדעת כמעט

אמרתי בהישג-יד. למעט החליל אין לי צינור

חמצן עוד מלידתי וכשאבער

אף רוח איננה מלבה אותי אם ישנן רוחות

כמעט שכחתי: התריסים

עומדים מוגפים כדרך שיעמדו בבתי

העלמות

מכאן אני מציע לקרוא את החליל כדימוי מרכזי: הוא מנגן ומקיים את הנגינה בעזרת מישהו אחר, גוף אחר, חלק בלתי נפרד מה"אני". מכאן אני מציע לקרוא את התהיות על היש, על הנמצא, על הקיים, על הנוכח. מכאן אני מציע לקרוא את הצורך בדיאלוג עם דמות פנימית בשיר ואת הדיאלוג הבלתי נמנע עם "האחר הגדול" שמחוץ לשיר. כמו בנגינת החליל, שמישהו נושף ומישהו מנגן ומישהו אחר מקשיב.

בתוך המשחק של להב בדקדוק העברי, במעברים בין משפט ארוך וקצר, אנחנו מגיעים אל המוות הרובץ בתוך המשוררת כל הזמן, הרחם כקבר, הגוף כקבר, הנפש כקבר, הראשית שהיא האחרית. לכן אין לה צורך בעבר. יש לה רק הווה.

אין בספר זמן עבר, ואם יש, כי אז הוא מופיע בכבילה להווה, כשלילה שלו. למשל "האיש שאהבתי". בניגוד גמור לדליה רביקוביץ, העבר אצל להב כולל, כנראה, נקודת אפס מודעת. יכול להיות שאין זה כוח, אלא באמת תרגומה של חולשה לכוח. יכול להיות שהאירוע הטראומטי נמחק לטובת שיר על "אני", שכולו שלילה של העבר באמצעות ההווה והגדרתו נעשית באמצעות שלילות אחרות, אף הן בהווה.

אף כי רציתי לחשוב את מותי מלאכת מחשבת שתכפיל

את מניין התולעה והרימה - הראשונה בבני מיני

מרגע שעמדתי על דעתי הבינותי - המוות יצלח לכל

על כן אני משכללת את הייסורים (זו איננה מלאכה לילדות)

אני כורכת את החבל בידים אמונות, יודעת

את עמק החריצים בבשר הנכמר

דניאל צ'צ'יק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true