בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסיכים שחורי עיניים מחופשים לפושטי יד

לקט מכתבים של שלמה גרודזנסקי למשפחתו מביקור בישראל ב-1949 משרטט קווים לדמותה של מדינה בחבלי לידה

תגובות

על סיפון "קדמה", 3 בנובמבר 1949

אתמול דמעתי מעט. ראשית, צבעי הכחול-לבן, הדגל הרשמי של צי הסוחר, הכתובות בעברית. ואחר כך התמונה הבאה: מעט לפני שהפלגנו בשעה שש בבוקר, החלה קבוצה של צעירים לעלות על כבש הספינה. הם נשאו תרמילים פשוטים על כתפיהם. הם היו לבושים - ואף נראו - כחלוצים. השתוקקתי לדעת מי הם. כשהרימה הספינה עוגן ניגשתי אל אחד מהם, בחור מוצק, שיער מתולתל, פנים גלויות ועיניים חומות, עדינות, נלהבות.

"אתה מדבר עברית?"

"לא, רק מעט".

"איזו שפה אתה מדבר?"

"צרפתית, אנגלית".

Do you speak English?

Yes (במבטא מוזר).

"מנין אתה?"

נדהמתי לשמוע את התשובה: "מצרים".

זו קבוצה של ארבעים צעירים, בנים ובנות, שהצליחו להשיג דרכונים מצריים לאיטליה - ועתה הם בדרכם לישראל.

במצרים חיו למעשה בבית כלא. יהודים מצריים רבים נהרגו, בתי כנסת פוצצו, ומוות אלים נשקף להם בכל רגע ורגע. הצעיר הצליח לצאת יחד עם אחיו. השאיר אמא זקנה ואחות מאחוריו. כאשר יצאה הספינה מהנמל שאל אותי לפתע "מה השעה עכשיו במצרים?" הוא הצביע על הדגל עם המגן דוד והוסיף: "אנחנו צריכים לבנות ארץ טובה, טובה".

רפרודוקציה: אמיל סלמן

הו, הדמעות, הדמעות, הדמעות. אילו רק יכולתי לבכות בקול רם, ללא מבוכה.

נעים לגשת לבר בטרקלין הגדול והנעים (שם אני יושב וכותב את המכתב הזה), ולבקש (בעברית) כוסית ברנדי, ואז שואלים אותך "צרפתי או תוצרת הארץ?"

חיפה, 8 בנובמבר 1949

... עיני נדדו מההרים המוארים אל הים הכהה והעננים הכבדים שממעל. התרוממות רוח נאבקת בפחד. הנה אנחנו - הנה היא - מבצר - אי בקצה אסיה - מוקפת אויבים מכל צד - רחוקה כל כך מאמריקה הבטוחה. לרגע הלב החושש מושך לעבר הביטחון שנשאר מאחור - אך כעבור רגע באות הדמעות ושוטפות את הפחד הפתאומי.

תל-אביב, 13 בנובמבר 1949

... כשאתה מגיע לעמק חפר ולשומרון אתה מתחיל להיות מודע לממדים הצרים של רצועת קרקע זו שבין הים לבין הגבול עם עבר הירדן (שהוא עמוק למדי בצד זה של נהר הירדן). רוחב הרצועה אינו עולה על 15 קילומטרים, אך לעין העירומה ביום סתווי בהיר היא נראית צרה עוד יותר. נדמה שאפשר לגעת בהרים הכחולים במשולש הערבי. ש. העיר: "יום אחד נצטרך לעשות סוף לאבסורד הזה". אתה מסכים אתו בהכנעה, ומזדעזע לפירוש המלים.

אך מצב רוחי היה מרומם בנסיעה ראשונה ארוכה זו בטריטוריה של מדינת ישראל. בתקופה זו של השנה הארץ יפה ומבטיחה כל כך. כשאתה נוסע דרך הכפרים היהודיים אתה מרגיש בבית. הם קרובים מאוד זה לזה, וכשנכנסים לשרון כמעט שאין מרווח בין כפר אחד למשנהו. בשני צדי הכביש עומדים כפרים קטנים, חבויים מאחורי ברושים או אורנים גבוהים רבי חן. מכוניות ומשאיות גודשות את הכבישים. אווירה של מרץ וחיוניות.

אנו משאירים מאחורינו את פתח תקווה ונכנסים לאזור תל-אביב רבתי. היישובים הקטנים, למעשה פרווריה של תל-אביב כפי שהם נראים מהכביש, אינם משובבי נפש. הכביש כעת מצוי בתהליך של תיקונים והרחבה, חזיתות החנויות מכוערות ומודעות תלויות בכל מקום - כל אלה מעוררים רושם של שכונת עוני, רושם שאינו מתרכך בידיעה שבתוך השכונות קיימים עצים לצדי הכביש ופינות חמד.

וכך אני נכנס לתל-אביב - לאחר היעדרות של 24 שנים. אנחנו נכנסים לעיר דרך שכונה ישנה יותר. אני מופתע לראות שאך מעט השתנה מאז אותם ימים רחוקים. מאוחר יותר גיליתי שזאת היתה התרשמות מוטעית. אותם רחובות צרים ובתים בעלי קומה אחת או שתיים - אבל הם נראים ישנים הרבה יותר ואינם מתוחזקים היטב. מן המכונית נראים גם האנשים בלויים, ממהרים לדרכם וטרודים.

(... לאחר כמה שעות בתל-אביב)

רפרודוקציה: אמיל סלמן

ניגשתי לקפה "שניר", המפקדה של למדן כל יום החל ב-11 בבוקר. ... מבעד לדלת ראיתי את למדן יושב ליד אחד השולחנות וכוס קפה לפניו. ניגשתי לשולחנו. שוב, קשה להאמין שכל זה אמיתי. הוא לא השתנה הרבה - הוא נראה גבוה ורזה יותר משהיה כשראיתי אותו לאחרונה, וגלמוד ומרוחק יותר. משורר עברי, שומר גחלת בעיר זו ששפתה הרשמית עברית ומדברים בה כל כך הרבה עברית - אך יש בה, בה בעת, מעט הערכה והבנה למסורת היהודית ולהמשכיות יהודית. למדן הביט בי, תחילה בתמיהה ואחר כך בהתפעלות - ואז הכיר אותי. טוב היה לשמוע אותו קורא לי שליימל'ה. קשה היה להאמין כי עבר כמעט רבע מאה מאז היינו יחד בפעם האחרונה. עד מהרה דיברנו על ימים עברו ועל חברים שהיו. הוא הבין אותי כשאמרתי לו שחסרה לי מחצית אושרי על היותי כאן משום שיעקב רבינוביץ איננו. בעיר זו שבה נדמה שהכל השתנה ב-24 השנים האחרונות - ואני בדרך כלל שמח על שינויים אלה - נדמה היה שלמדן הוא חוליה מקשרת עם אותה ארץ-ישראל שנעלמה, ועם עצמי כפי שהייתי פעם.

... הגיע הזמן לבקר את א. ניגשנו לתחנת האוטובוס וטעמנו את החוויה של המתנה בתור. תל-אביב מאוד לא נעימה בשעות עומס אלה. תורים רבים, אנשים ממתינים לאוטובוסים היוצאים למושבות השונות באזור. כל האיבות הרוחשות מתחת לפני השטח בקהילה מוטרדת זו של "עמים" רבים ולשונות רבות, עולות ומופיעות כאשר אתה עומד בתור. עולה חדשה, גברת שמנה בעלת פנים חיוורות וחולניות ושיני זהב בולטות, מוכיחה תימנייה קשישה (ביידיש מצחיקה בעלת גוון גרמני), ומאשימה אותה שהיא נדחקת בתור. הקשישה מבוישת וחסרת ישע מול החוצפה של "הציוויליזציה המערבית". היא יודעת שיש לה יתרון אחד בלבד על יריבתה "הלבנה". "לא לדבר יידיש, לדבר עברית". העולה החדשה מרגישה שלא בנוח - אך היא ממשיכה לנזוף באשה התימנייה. ואולם לזו יש בת העומדת לצדה - אשה צעירה, תימנייה אותנטית, לבושה ב"אלגנטיות" גסה, שפתיה מרוחות באודם. היא יורה חזרה בביטחון עצמי בעברית קולחת, מבטיחה ל"גברת" בבוז שאין דבר רחוק מהן מאשר לדחוף בתור - ומציעה לה לשמור על קור רוח. שתיקה זמנית. ואז פונה התימנייה הצעירה לאמה ואומרת לה בעברית, בקול רם כדי שכולם ישמעו את החדשות: כרגע תפס שוטר עולה חדשה שניסתה לכייס מישהו. היא מוסיפה כמה הרהורים על האשכנזים המאשימים את התימנים בגניבה - אבל מיהם אותם כייסים שהשוטרים תופסים? עולים חדשים. עזות המצח של הבת מפחידה מעט את האם, אבל גם היא ממלמלת משהו על העולים החדשים, הם לא רוצים לעבוד, רק לגנוב, לגנוב.

... שוב נסענו על פני כפרים ערביים לשעבר המאוכלסים היום בעולים חדשים. עד מהרה הגענו לפתחו של עמק יזרעאל. העמק הרחב פרוש לפנינו, מנוקד בכפרים יהודיים. בתקופה זו של השנה העמק ירוק ורענן. שדות רחבים, שקטים, ודממת הערב המתקרב. כמו חלום. אין זכר לביצות ולאוהלים ולצריפים העלובים של אמצע שנות העשרים. לא נכנסנו לשום כפר בדרך, אבל ראינו אותם מהכביש. חלק משמות היישובים לא היו ידועים לי. לאחר נסיעה של 45 דקות לערך ירדנו מהכביש הראשי ועברנו לדרך צדדית וסלעית, לכיוון שדה יעקב, מושב עולים דתי. כפר יהושע ממוקם מאחורי שדה יעקב.

... בערב נסענו (ג., ס. המבקר כאן כעת, ואני) ללוד במכונית של ההסתדרות כדי לראות קבוצה של יהודים תימנים שהיו אמורים להגיע במטוס אותו לילה (אולי שמעת שכל היהודים התימנים מובאים כעת לארץ; 30 אלף כבר נמצאים כאן)... התימנים הגיעו מאוחר בלילה. המטוס הענק נחת בשדה וזמן קצר אחר כך התחילו הנוסעים לרדת אל תוך שלולית אור, שמקורה באורות של משאית שעמדה בקרבת מקום. עדיין קשה לי לתאר את המראות שראו עיני. אנשים רזים, נראים כמזי רעב, לעתים קרובות יחפים, לבושים לבוש ערבי. גברים מזוקנים, אימהות הנושאות בזרועותיהן תינוקות-שלדים, ישנים. שתי אחיות דוברות ערבית כיסו את הילדים בשמיכות (היה ערב קר). הם צעדו בטור עורפי לעבר צריף עץ. נכנסנו. שם ישבו על כמה ספסלי עץ. הם נראו עייפים ואושרם שובר לב - סוף סוף הגיעו למחוז חפצם. לא ניתן לתאר את הפנים - שחומים, נסיכים ונסיכות שחורי עיניים מחופשים לפושטי יד, בעיקר הילדים. ניסינו לדבר אתם, אחדים ידעו עברית. מרביתם הגיעו מאזורים נידחים בתימן. אחד ביקש (בתנועות ידיים) סיגריה. חילקנו להם כמה סיגריות. הם ניסו לנשק את היד שחילקה את הסיגריות. הגברים שאפו עמוק פנימה את העשן באטיות ובהנאה גלויה לעין. מלה לא נאמרה. מבהיל היה לראות ילדים קטנים דוממים, שלא זעו. זו השעה שהמתינו לה כל חייהם. ימי המשיח אכן הגיעו. רצית לחבק אותם, לגעת בפנים היפות. קשה היה להתנתק מהם.

... הנגב יפה במיוחד בתקופה זו של השנה. הצבעים השולטים בשמים ירוקים בהירים, גוני תכלת וכתום. לעתים מתקבצים עננים באופק, ומאחר שכבר מזמן היו הגשמים אמורים לרדת, אתה מצפה להם בכל רגע. ואז שוב יוצאת השמש - והעולם שופע שוב אור וצבע. האדמה מכוסה שלף חום יפהפה. העשב דק למדי - וצבעו מתמזג עם צבע הקרקע הבהיר המציץ מלמטה. תחושת המרחב מוסיפה על תחושת הכוח שאתה חש במיוחד בחלק זה של הארץ - חלק שבו נלחמו רבות כל כך, והחלק המיושב פחות מכל.

באר שבע עושה רושם של גירסה מעודנת של עיירה במערב הפרוע - למרות שורת החנויות ברחוב הראשי, המזכירה מאוד שטעטל במזרח אירופה. תחושת ארץ הבוקרים שולטת בעיקר במסעדה המקומית - עסק די פשוט. מקום מפגש קבוע של חיילים, שרבים מהם מבכרים צורות לבוש יוצאות דופן למדי. שמענו שקיימות תוכניות שונות להפוך עיר ערבית זו לעיר מודרנית - אך כרגע נראה שעדיין לא איבדה את אופיה המזרחי אף שהאוכלוסייה היא יהודית לחלוטין.

... היישוב השני שביקרנו בו הוא קהילה ללא שם עדיין, קהילה של יהודים יוצאי הודו. האוכלוסייה מורכבת משלוש קבוצות: צאצאיהם של יהודי עיראק שהתיישבו בהודו במאה ה-18, בני ישראל, הקהילה העתיקה ביותר של יהודי הודו (יש המאמינים שהיא מתקופת הבית השני), ויהודים שהגיעו מאפגניסטאן. דיברנו עם כמה חברים צעירים יותר - סטודנט לשעבר ואיש עסקים לשעבר (אב לחמישה ילדים). הם סיפרו לנו על קשייהם. הם מתגוררים באוהלים, עדיין אין להם מים (הם הולכים כל יום למעלה מקילומטר לקיבוץ השכן כדי להתרחץ), אין עדיין בית ספר לילדים. אבל כשאני שואל את האיש הצעיר כיצד הוא מרגיש במקום, הוא עונה בפשטות: "אני מאושר מהיום שהגעתי לישראל". הבעת פניו לא השאירה ספק שאלה היו לא רק מלים.

אבל את החוויות העמוקות והמרגשות ביותר של אותו יום חוויתי לפנות ערב כשהגענו למושב (גם הוא חסר שם עדיין) המיושב על ידי יהודים שהגיעו מלוב ומטריפולי. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשנכנסנו דרך "כביש" משובש היתה: "הנה אותם יהודים שתיאר משה מוסנזון בספרו ‘מכתבים מהמדבר'".

רפרודוקציה: אמיל סלמן

בכל אחד מהמושבים הללו יש מדריך המגיע ממושב ותיק יותר. אלה הם גברים מבוגרים יותר, בעלי ניסיון, שעזבו את בתיהם ומשקיהם על מנת לחיות עם המתיישבים החדשים ולהדריכם בחודשים הראשונים. המדריך במושב הטריפוליטני הוא חבר נהלל, אדם נמוך קומה וזריז הליכות ששפמו משתפל כלפי מטה, כמו של יהודי רוסי בן האינטליגנציה של ראשית המאה, וידיו ידי איכר.

27 בנובמבר 1949

... רוב הזמן אני מאושר כאן מאוד. מצאתי כאן יותר ממה שציפיתי. בימים הראשונים היה באמת קשה להאמין שכל זה בידינו. עכשיו אני מתחיל לראות את הפרטים - ולעתים קרובות יש לזה השפעה מפכחת. לרוב האנשים כאן החיים קשים, אבל עם זאת הרושם הכללי הוא של חיות ומטרה.

אני חש יותר ויותר שעלינו לעשות את הצעד הגדול. ישנם כמובן רגעים של ספק, כשאני תוהה שמא אנחנו זקנים מדי ורגילים מדי לשיגרת חיינו מכדי לעשות את הצעד התהומי. אבל רוב הזמן, ובמיוחד כשאני מרגיש רענן ומלא מרץ מבחינה גופנית - וזה המצב רוב הזמן - אינני מסוגל להבין איך אפשר לחשוב שנוכל לחיות בכל מקום אחר.

... אורות נשפכים מהחלונות הפתוחים ומהמרפסות, הכוכבים זורחים בבהירות בשמים, הגשמים מתאחרים מאוד בסתיו הזה, החלל הצפוף, העצים, האורות, הכוכבים - כל אלה מולדת. המלון שלי ממוקם בחלק של תל-אביב שנשאר כפי שהיה ב-5-1924, כמעט ללא שינוי. מאז חיו כאן אנשים, הקימו משפחות, עברו מלחמות, חוו הפצצות ועליות ומורדות כלכליים. שוב אין זו תל-אביב שהכרתי - תל-אביב של העלייה השלישית, של אנשים צעירים לבושים במכנסיים קצרים, אוהלים נטויים ברחובות, ריקודי הורה על חוף הים. אני חושב שלו ברגע זה היית כאן עם הבנות - ושלושתכן הייתן מאושרות להיות כאן - לא הייתי יכול לבקש עוד דבר. ואולם אני חייב להוסיף (אף שאינני סבור שזה הכרחי: אני חושב שבאופן עקרוני את יודעת כל מה שאני יודע על הארץ) שהחיים כאן הם לא אידיליה. רוב האנשים אינם נהנים מהנוחות הבסיסית של החיים. עם זאת רמת החיים כאן גבוהה מדי - המדינה חיה מעבר ליכולתה באופן קטסטרופלי, בעיות כלכליות מכל המינים והסוגים הן הכרח המציאות, הסכנה של מעשי איבה מחודשים היא אפשרות יומיומית. ועדיין אני מרגיש: זה המקום.

3 בדצמבר 1949

... לא אנסה אפילו לסכם את הנאום המטופש למדי שנשא ש. לפני הטריפוליטנים. האמת היא שהקשבתי בחצי אוזן. ריכזתי את תשומת הלב בשורות הפנים שלפני - פנים חזקות ועזות של צעירים וזקנים שראיתי לאור עששית הנפט על מרפסת חשוכה בבית היחידי שבכפר. אספר לכן רק על תחילת הנאום. ש. אמר: "לפני עשר שנים היו רק שלושה יישובים יהודיים באזור הזה. היום ישנם כמה תריסרים. שנתיים מעכשיו יהיו כאן 150". בנקודה זו תירגם מזכיר הכפר הצעיר את המלים העבריות לערבית. מובן שלא הבנתי - אך שמתי לב שכשהגיע המתרגם לחלק האחרון של המשפט ("בעוד שנתיים מעכשיו") הוסיף בעברית "בעזרת השם". בנקודה זו הוציא גבר צעיר ומוצק, שישב בדיוק מול שולחן הנואמים, מטפחת והחל לנגב את עיניו. זה לא קרה במפגש ציוני בבורו פארק, אלא כאן, בנקודה מדברית זו. בשביל יהודים אלה, אלה הם ימות המשיח. הנס מציאותי יותר בשבילם, לאלה המאמינים בנסים, מאשר לאחינו האירופים ה"מתורבתים".

הנאום נמשך ונמשך. לעתים קרובות הכניס המתרגם את המלים "בעזרת השם" או "ברוך השם" לגירסה בערבית. ואז הגיעה ההצגה המייגעת לסופה. עמדנו לעזוב בתוך כמה דקות. ניצלתי את ההזדמנות לפתוח בשיחה עם ילדה קטנה כבת 12, שעמה החלפתי חיוכים בשעת הנאום. היו לה פנים יפהפיות, כהות ומעודנות, ועיניים גדולות, ערניות וידידותיות. שאלתי אותה לשמה, "רחל". היא דיברה עברית מצוינת ובקול המוסיקלי ביותר ששמעתי עד כה בארץ. היא רצתה מאוד לדבר עם האורח החקרן. היא הכירה לי ילדה צעירה יותר שישבה לצדה - אחותה. שאלתי כמה אחים ואחיות הם. השיבה: שישה. ואז הודיעה לי שהבוקר חגגו את לידתו של אח חדש. מה שלום האח והאם? ברוך השם. היכן הם למדו עברית טובה כל כך? בבית הספר שנוסד בטריפולי על ידי הבריגדה היהודית... אז הגיע אבי השביעייה - אדם שקט ואינטליגנטי. רחל הציגה אותנו זה לזה. שאלתי שאלה מנומסת ורחל מיהרה לשמש מתורגמנית. אפשר היה לחוש שהאב מתגאה מאוד בבתו. עכשיו כבר התאספו סביבנו ילדים ואימהות. עיניים כהות, עליזות וסקרניות הביטו בנו מכל עבר. קשה היה להתנתק מהפנים היקרות. אבל הנהג שלנו קרא לי נמרצות. הקהל כולו ליווה אותנו למכונית - ובראשו כמה גברים נושאים עששיות נפט. מכל צד הגיעו קריאות חמות של ברוכים הבאים וברוכים היוצאים ותודה על הביקור.

 

 

... ביום שלמחרת (21 בנובמבר) ניגשתי שוב לכנסת. כשהתיישבתי במזנון ראיתי את בן גוריון.

ניגשתי אליו - ואז התקיים הדיאלוג הבא (שעכשיו כבר חוזרים עליו כל ידידי):

אני: שלום, חבר בן גוריון.

הוא מסתכל עמוקות, מנסה להיזכר.

אני: גרודזנסקי.

הוא: (כועס על עצמו) הו, גרודזנסקי, כמובן, באת?for good

אני: זו הקדמה ל"for good". הוא: (מרים את קולו) אני שונא הקדמות.

אני: אבל אתה יודע, זה לא קל. יש לי משפחה, שתי בנות צעירות...

הוא: באיזו מאה אתה חי? אתה שולח מברק לניו יורק, מעלה אותם על אווירון ו - חאלאס!

לך דבר עם אדם כזה! אבל החן שלו מרשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו