טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור הזוכה במקום השני

הדייר

29תגובות

המודעה פורסמה בעיתון של סוף השבוע, מתחת להצעות שירותי הליווי, והיתה היחידה מסוגה. נאמר בה: "דרוש דייר לחדר. אחראי, מאופק, נעים הליכות. בעל הכנסה קבועה. רצוי בעל קשרי משפחה ענפים, עבותים. בעל השכלה. מכיר ספרים ושירה. מתמצא בסוציולוגיה ובפילוסופיה. אוהב ילדים. בעל דעות פוליטיות מוצקות (כאן התעורר ויכוח קל ביניהם כשניסחו את המודעה. האם עליו להיות שמאלני מובהק או ימני מוצהר? האם חשוב שתהיה לו מודעות פוליטית ספציפית, או מודעות כלשהי? האם יש צורך שיציג טופס התפקדות למפלגה? האם אין זה די שהוא צורך אקטואליה יומית בכלי התקשורת? ובעודם דנים בסוגיה, והוא קצת מרים את קולו, והיא חרדה שהנה מתגלע הקרע הראשון ביניהם שיהיה בלתי ניתן לאיחוי - פתאום הרגישה את הבעיטה הראשונה). איש שלום ולא מדון. תשלום במזומן".

הם שילמו על כל סוף השבוע, כלומר על מודעה שמפורסמת בגיליונות יום חמישי ויום שישי. האשה בקו השני שיכנעה את דויד שזו המתכונת הנצפית ביותר וחבל להתפשר על פחות מהטוב ביותר, בעיקר כשמדובר בדיירים, ובסוף סיכמה אתו על מודעת הווי-איי-פי: "משלמים יותר, מרוויחים יותר". גליה נופפה לו בידיה בפראות שלא צריך, ניקח את המודעה הרגילה, אבל זה היה מאוחר מדי. פרטי כרטיס האשראי כבר נמסרו. דויד הניח את השפופרת ונשף בהקלה. עכשיו, משהתבצעה המטלה ולעניות דעתו - אף בהצלחה, הוא התפנה לחשוב על ארוחת הערב. הוא חתך כרוביות והכניס לתנור, ותוך כדי כך זימזם לעצמו קלות "משלמים יותר, מרוויחים יותר", ורגליו טופפו על הרצפה.

הטלפונים לא איחרו לבוא. חלקם קצרים, חלקם ארוכים, רובם מתרשמים מהמיקום הנוח, מהדרישות המסודרות. גברת אחת התוודתה לגליה שאינה מחפשת דירה לגור בה, וגם אין לה דייר להציע, אבל כל כך קשה למצוא דייר טוב בימינו, מי כמוה יודעת, אחרי שנפלה לא פעם ולא פעמיים ברשתם של שרלטנים, שהשאירו אחריהם צ'קים מבוטלים ועשו רעש, כמה רעש, בני בליעל מטונפים. אמרה וניתקה. והיו עוד ניתוקים. והיו מטרידים סדרתיים. והיו סקרנים. והיתה כתבת מהמקומון, ל' ליפשיץ קראה לעצמה בארשת רצינות, שרצתה לדעת כיצד מתקדמים החיפושים, וגליה הסמיקה מהעבר האחר של האפרכסת במין תערובת של הנאה ומבוכה, ומילמלה שעדיין לא נמצא דבר, אבל הם אופטימיים.

היא לא היתה אופטימית כלל. למעשה, אלו היו הימים הפחות אופטימיים בחייה. היצור שגדל בבטנה הפך רעשני יותר מיום ליום והיא לא הצליחה לפענח את הקודים המוזרים שרקח. עקצוצים קטנים, נהמות, תזוזות, גזים, גירודים - מערכת סימנים בשפה אחרת, מפה של עיר זרה, שנדרשה ללכת בעקבותיה באמונה שלמה (בעיוורון?), בלי לכעוס, לפקפק, להתיר רסן. היא חשבה שזה משחק. כמו "מונופול" למבוגרים. העמדת פנים. חיש רגע תיהפך לאם ותיניק, תחתל, תאכיל, תגדל. היא חשבה שזה משחק מוצלח מאוד. היא תהתה אם לשתף את דויד במחשבותיה ובמקום זאת השתמשה במונחים כמו "עתיד ילדינו" או "אחריות הורית" ובלילה חלמה על עובר-רץ במשחק שחמט שבולע את כל מה שנקרה בדרכו.

מהר מאוד נקבעו ראיונות. דיירים מתחלפים הגיעו בשעות שדויד קבע ("מדי שעה עגולה", הוא החליט וניהל יומן מרשים לרישום הפגישות והותיר סימונים מיוחדים ליד שמו של כל מועמד על פי ההתרשמות משיחת הטלפון עמו: כוכבית העידה כי המועמד נעים ומנומס והוא בהחלט אופציה ראויה; ריבוע רמז שהמועמד עלול להכניס אנרגיה שלילית לבית, אך הדבר עדיין לא הוכרע; משולש פסל את המועמד לחלוטין על הסף, אך העיד גם על אי נעימותו של דויד לבשר לו זאת טרם נפגשו). הם התיישבו על הספה, סיפרו בלהט או באיפוק, בהרחבה או בלקוניות, על מצבם בחיים, על שאיפותיהם, על חסרונותיהם, ואז נכנסו לחדר המיועד בליוויו של דויד ונותרו בו לבדם כמה דקות, מסתובבים, בוחנים, מהרהרים. לפחות, זה מה שהוא חשב שהם עושים. הוא עצמו נהג בזמן הזה לצאת לסלון, להניח את ידו על שיערה של גליה ולחייך בחיוך מרושל, כמו חושב לעצמו "תראי איך הצלחנו, תראי".

ראיון אחד נחרת בלבה במיוחד והדיר את שנתה והיה האחרון שהשתתפה בו, אף שדויד התעקש שנוכחותה חשובה, שהרי הדייר הוא בשבילה, ומי אם לא היא צריכה לבחור במי שיארח לה חברה בחודשים הקשים הקרובים (היא נזפה בו בלבה על שבחר במלה "קשים" מכל המלים, והכשיל את ניסיונותיה המאומצים לשדר רוגע ושלווה עילאיים, ורמז לה - כך חשה - שחשף אותה במערומיה וידע כמה היא שבירה וחצויה ובז לה על כך. מאותו רגע נטרה לו טינה). זה היה הראיון השביעי, שהיה הקצר מכולם, מאחר שהמרואיינת, אשה שדופה וסגפנית במראה, ענתה לשאלותיו של דויד ב"כן" וב"לא" ונמנעה מלהרחיב. "את נהנית מעבודתך בארכיון הלאומי?" "כן"; "את נוהגת לארח הרבה?" "לא"; "חשובה לך חברה אנושית?" "לא"; "את אוהבת ילדים?" "כן". בשלב זה דויד פזל לעברה של גליה והיא כיחכחה בגרונה ופצתה פיה לראשונה ושאלה: "איזה תחביבים יש לך?" ומבטה של האשה טייל בין קירות הבית, לעבר התקרה, נתקע על החלון והתמקד בנוף כמה שניות, ואז נעצר על בטנה של גליה, שכבר היתה עגלגלה, והאשה אמרה בלי להסיט את מבטה מהתפיחה: "בואו נקרא לילד בשמו. אתם אינכם מתאימים לי ואני לא לכם". היא אספה את תיקה וקמה והלכה. ובגליה חלפה צמרמורת, כמו שמעה את גורלה מוכרז בקול רם על ידי בעלת אוב, והמלים פילחו אותה לרוחבה - מבטן עד גב - משל היו הן הגורל עצמו, שחותך בה ובעוברה (באותן דקות חששה רק לעצמה, ולא לו, והכאב הכמו-פיסי גרם לה לחפש מתחת לחולצתה אחר דימום סמוי, אולי שריטה, ומשלא מצאה דבר נזכרה בו וחשה דקירת אשמה ותהתה אם הרגיש מה שהיא הרגישה, אם ידע, אם הוא נושם, אם הוא שם). דויד חש במצוקתה וייחס אותה לאשה גסת הרוח שבאופן מדאיג הצליחה לעבור את מערכת הסינון שלו ולזכות לכוכבית ולא למשולש, מה שגרם לו להטיל ספק בכל המנגנון שבנה ולהשקיע בו חשיבה מחודשת. הוא רחץ אותה בחדר האמבטיה והשכיב אותה במיטה, מכסה אותה עד צווארה ומצווה עליה לנוח "למענה ולמען הילד", אך בראשה היא שמעה רק את המשפט "בואו נקרא לילד בשמו", והוא רעם והידהד בגולגולתה, "בואו נקרא לילד בשמו", "בואו נקרא לו", "הילד ושמו", "נקרא לילד", "בשמו של הילד", "בואו בשמו", "בשמו של הילד", "נקרא, נבוא, לילד", כך הפכה במשפט שוב ושוב וכשאפסו כוחותיה נרדמה.

אחר כך כבר לא התעניינה בדייר, שנדמה שנברא מיוחד בשבילה, ונהגה להסתגר בתוך חדרה בעת הראיונות והסיורים ולצפות בתוכניות סתמיות בטלוויזיה. היא הגבירה את הווליום כדי להימלט משברי המלים שהחליף דויד עם הדיירים, ושלעתים עוד הצליחו לחמוק לאוזניה: "שכונה בטוחה... שכנים... מבשלת... יפה".

לא היה לה שום רצון בדייר, אך דויד התעקש. גם הרופא חשב שזה "רעיון ראוי בהחלט". מישהו שישגיח עליה בהעדרו של דויד, שישים לב אם תיפול מסולם (האם דויד שכח שהיא מפחדת מגבהים?) או מכיסא, אם תאבד את שיווי משקלה במדרגות, אם תחוש מועקה, אם תפרוץ שריפה, אם הגז ידלוף, אם התקרה תקרוס, אם תתחולל רעידת אדמה, אם נוכל ידפוק על הדלת, אם התבשיל ישרוף את ידיה - דויד מנה עשרות מקרים טראגיים ולא חדל עד שנכנעה. הוא ציין שגם אי אפשר לסמוך על השכנים המפוקפקים בבניין שגרו בו שיושיטו עזרה, ושבהריון ראשון יש לנקוט משנה זהירות, בעיקר עם היסטוריה משפחתית כמו שלה. הוא התכוון להפלות התכופות של אמה אך נמנע מלהשתמש במלה "הפלות", והיו גם מלים אחרות, כך היא שמה לב, שבחודשים האחרונים כבר לא העז לומר: "נפילה", "מוות", "ירידה" (פעם עבר לשפה זרה כדי לתאר לה התרחשות מסוכנת שקרתה מול הבית בשעות הצהריים, ואמר "פנדר בנדר" במקום "תאונה").

כעבור שבועיים חזר דויד הביתה בפנים מוארות ובישר לה שהדייר נמצא. איש מחשבים בן 45, שקול, הגיוני וגרוש, שמתפרנס מ"להחליף רכיבים פגומים בתוך כוננים". וגליה שאלה: "אבל אם הרכיב פגום, איך אפשר להחליף אותו? הוא לא פוגם בכל הכונן?" ודויד הניף ידו בביטול ואמר שהיא "תמימה לחשוב שחלקים קטנים מצליחים להשפיע על חלקים גדולים", ש"זה בדיוק הרעיון של גלובליזציה, הגדול משפיע על הקטן", ומחה פירור סורר מזווית שפתיו.

ההכנות לבואו של הדייר הכניסו את הבית לסחרור. היו מפות לגהץ, מצעים לכבס, כלי בית לקנות. גליה התעסקה בדקדקנות במראהו של הבית, כמו רואה אותו לראשונה, כמו היתה היא הדייר שרואה את הכתם הצהבהב על הכיור שמסרב לרדת ואת כתמי הרטיבות על תקרת הסלון שהחלו כבר להתקלף. בראשה פירקה את הבית הזה שתמיד נראה לה כגוף שלם לאלפי גורמים קטנים, נלוזים, והתאכזבה מכל אחד מהם. וככל שחשה שלעולם לא תצליח להביא את הבית לידי השלמות שפתאום השתוקקה לה, כך גברה התרגשותה מהדייר; מהאיש הזר שתבשל את ארוחותיו ותטאטא את האבק שיותירו נעליו ותלמד את ריחו. ואולי ידברו. על מה ידברו. איך ידברו. האם במחיצתו של דויד ידברו אחרת מאשר בהעדרו. האם ילמד אותה על עבודתו. האם יאגור "רכיבים פגומים" בחדרו. על פתק קטן שתחבה ביומנה כתבה מונחים שתוכל לשלב בשיחה, דברים שסברה שיעניינו איש כמוהו: "ננו טכנולוגיה", "המאגר הביומטרי", "מאיץ החלקיקים", "קוואזי גבישים". ועל היצור בבטנה כלל לא חשבה. במקום נסתר בראשה ידעה שהוא עדיין שם, ניזון מדמה, יונק ממנה נוזלים ומוצקים ומרוקן אותה טיפין טיפין מאנרגיית היום ומזהותה, אך רעשיו שככו, מגעו אולחש, והיא נהגה בו כבמטען שכבר שכחה שנשאה. חטוטרת קדמית שאינה זוכרת מתי לא היתה, שאין לה תכלית או ייעוד, מלבד להיות מה שהיא, וגם הנושא אותה הופך אדיש לנוכחותה, ואינו זוכר את הכאב הכרוך בישיבה עם חטוטרת כזאת, או בניסיון לקום, ואינו ירא מהכאב הזה ואינו מספר עליו לאחרים.

הדייר הגיע ביום סגרירי במיוחד, בעת שרוחות עזות חבטו בחלונות וחבל כביסה או שניים השתחררו ממקומם, והרחובות התרוקנו אט אט מיושביהם והתכסו בעננה אפורה. היא זיהתה אותו בקלות מחלון המטבח שהשקיף על השביל המוביל לבניין. הוא פסע לאטו, שתי מזוודות בידיו, והיה היחיד שפקד את הרחוב באותה שעה. הוא עצר והביט סביב, והוציא מכשיר נייד מכיסו, ואז הרים ראשו שוב, והניח את מזוודותיו והעביר יד בשערו. לרגע היה נראה שהוא הולך לשוב על עקבותיו, שהתחרט, שמזג האוויר שבר את רוחו ואולי דבר אחר, אולי זיכרון רחוק שהתעורר, והיא נבהלה. רצתה לצעוק לו שיבוא, הנה הם פה, מחכים, ערוכים, שלא ילך. בתוך סערת נפשה לא שמה לב שידה לוחצת על בטנה, עד שתגובת נגד הורגשה, מין דקירה, אולי דרכו של הפעוט לבקש שתחדול, הרי גם ככה מרחב המחיה שלו דל וחנוק, והיא עוד לוחצת. בראשה הוא נזף בה לעתים קרובות, היצור טרם זמנו הזה, ברהיטות, באסרטיביות, והיא דובבה את שפתו הרחוקה כמו שבעלי כלבים היו מדבבים את בעל החיים שלהם, מספרים לעצמם ולאחרים מה הוא אומר, ולפעמים שיחותיה עם העובר (איך תקרא לו? תהתה בשיחתם הראשונה. הילוד? הפעוט? הילד? בני? מחוסר אונים השתדלה לא לנקוב בשם כלשהו בדמיונה) היו נמשכות שעות ארוכות וקמות לחיים משלהן (לעתים היה חוקר אותה על יחסיה עם אביו; "את עדיין אוהבת אותו?", שאל פעם; "מתי שכבתם לאחרונה?"; ואז גם העז: "את אוהבת אותי?"), והיא היתה קוטעת אותן מתי שרצתה.

צלצול אינטרקום חד נשמע, והיא הבחינה שהדייר כבר נעלם משדה ראייתה, ומיהרה לאינטרקום ולחצה על הכפתור ופתחה את הדלת לכדי חרך והצמידה את עינה. דרך המלבן הצר שנפער ראתה צללים חולפים, ידיים מושטות ומתרחקות, כתמי צבע שהתמזגו לבבואותיהם של ילדים קטנים, יחפים, פרועי שיער, קטועי אברים, וביניהם ילדה, נטול רגל ועין, מדדה לעברה, מושיט יד, מלחש, צוחק. המראות התערבבו בקול רגליים עולות במדרגות, תיפוף תופים שהתקרב והתגבר והחריש את אוזניה, ועינה עוד דבקה בסדק, מנסה לבקש לעצמה את בנה ואינה מצליחה.

אז הגיח הדייר. הוא פילס לו דרך בתוך נחיל הילדים הגדומים ורמס אותם ברגליו, בהליכתו, עם מזוודתו, מבלי משים. דרך החריץ הוא נראה גבוה יותר, רחב יותר, ופתאום חששה שלא יצליח לעבור דרך הדלת, שהתקרה אינה גבוהה מספיק, שהמיטה תהיה צרה. הוא נקש פעמיים על הדלת, אף שוודאי הבחין בעינה המשוטטת דרך הפתח הקטן, והיא, בזהירות, פתחה את הדלת ונעמדה מולו ומילמלה "ברוך הבא", ועוד הספיקה להבחין באפודת המעוינים שלו, ואז זעקה חמקה מפיו ומזוודתו נשמטה והוא תפס בה בידה ועיניו הביטו באימה בבטנה.

היא ידעה מה ראה. באישוניו של הדייר ראתה את הילד ההוא, קטוע האברים, מתרחק ממנה וחיוכו נמוג, ואז, רק אז, חשה בכתם הדם שהתפשט ונמרח על שמלתה, וצורתו היתה צורת אגס או אליפסה (היא ניסתה לנחש), ותהתה כמה זמן הלכה עם הכתם הזה על בטנה, למה לא ידעה, כיצד לא חשה, מדוע רק הדייר צרח את צרחתה.

צעקתו של הדייר פילחה את האוויר ועד מהרה נפתחו דלתות השכנים, טלפונים נעשו, צוות רפואי הוזעק, דויד יצא בבהילות מיום העבודה ותיאם וסידר את החדר הכי טוב במחלקה הכי נוחה, וביקש מהשכנה שהודיעה לו על הנעשה (האם כעת ילמד לסמוך על השכנים, תהתה גליה בתוך כל ההמולה) שתיתן לו להחליף מלה עם הדייר. מה אמר לדייר, חשבה גליה כשנשאו אותה על אלונקה וכיסו את בטנה ואת כתפיה, ופרמדיקית הכניסה עירוי לזרועה. האם ביקש שישגיח עליה? האם האשים אותו בדבר מה? האם אמר לו מלים שלא התכוון לומר לה, למשל "הלוויה", או "גרידה"? בתהליך מנוסתה (כך נדמה היה לה. הנה הם מניסים אותה מהבית, מהילד המת, לתוך אמבולנס, לתוך בית חולים, לתוך חדר לבן) חיפשה בעיניה את הדייר ולא מצאה. הפרמדיקית לחשה לאוזנה שבעלה בדרכו, שבקרוב יגיעו, שהדרך קצרה ועליה לנשום ולנוח ולהשאיר את עיניה פקוחות, והרטיבה את שפתיה וליטפה את שיערה. היא הבטיחה ש"האיש ההוא", כך קראה לדייר, "האיש ההוא נוסע אחרינו", "האיש ההוא יפגוש אותך בבית החולים", "האיש ההוא ביקש למסור לך רפואה שלמה". אז אמרה לגליה: "את תהיי בסדר, אני מבטיחה. הגוף יחזור לעצמו, הגוף יתקן את עצמו", והסתובבה עם גבה, וגליה עצמה את עיניה וראתה איך רגל ועין מתנתקות מבשרה.

--------------------------------

נימוקי השופטים

בסיפור "הדייר" משתלבות שתי סיטואציות שיגרתיות למדי, אך מעוררות חרדה: הריון וחיפוש שותף לדירה. הדייר והעובר מהווים סיכון דומה: יצור זר, שאי אפשר לצפות את השפעתו, ההרסנית אולי, בחיי הזוג. הסיפור חולק את שמו עם סרטו של הבימאי רומן פולנסקי מ-1976 על אובדן זהות בדירה פריסאית, אבל אולי הוא דומה יותר בסוג הפרנויה הרחמית שלו לסרט אחר של פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי", על אשה המשמשת אולי פונדק לבנו של השטן. ב"דייר" של אורלי עסיס פרנויה זו מקבלת טיפול ספרותי מובהק, שמתבטא כמעט בכל מלה ומשפט. הם מגלים לקורא את הפרעות האישיות, הזמניות והקבועות, של גליה ובעלה. יחס המחברת לעברית רגיש, ומהצד האחר - חסר יראה. בכך הסיפור יוצר עולם פסיכולוגי וסמלי, אך אינו נופל לבורות של ליריות יתר או ספרותיות מלאכותיות. השפה היא כלי משחק ושעשוע בידי המחברת גם בסיפור על נושאים כואבים ומזרי אימה, כפי שברור כבר מהפיסקה הראשונה.

על הכותבת

בת 29, נולדתי בחולון, גרה בתל-אביב. בעלת תואר ראשון בתסריטאות מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה משלימה תואר שני בספרות באוניברסיטת תל-אביב. מלמדת תסריטאות בחוג לקולנוע. כותבת שירה, פרוזה ותסריטים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#