בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לטענת טאבוקי

סיפור של ידידות. עם מותו של הסופר האיטלקי אנטוניו טאבוקי

2תגובות

הכרתי את אנטוניו טאבוקי בשנת 1996, חודשים אחדים לפני שעמד לראות אור בישראל תרגומי לספרו "לטענת פררה". הגעתי לרומא והתקשרתי לביתו וביקשתי ממנו להיפגש אתי. שמעתי היסוס בקולו. לאיזו מטרה? הקשה. אמרתי שאני רוצה להתייעץ על אחרית הדבר שכתבתי לספרו. "אני צריך לשאול את אשתי אם אין לנו התחייבויות אחרות. אם לא יהיו נוכל להיפגש מחר בפיזה. אני גר בווקיאנו, זה כפר קטן לא רחוק מהעיר. צלצל בעוד שעה ואומר לך מה אשתי החליטה".

שעה אחרי השיחה הראשונה התקשרתי שוב. "היא אומרת שזה בסדר. אחכה לך מחר ביציאה מתחנת הרכבת של פיזה".

בתחנה של פיזה זיהיתי אותו מיד. נמוך קומה, לבוש בחולצת ג'ינס ומלא חיוניות. הוא הושיט לי יד, הציג את עצמו ואמר: "אין צורך שתפנה אלי בגוף שלישי. אני אנטוניו וכך תקרא לי".

בעת ארוחת הצהריים במסעדה החביבה עליו בפיזה הופיעה גם רעייתו, מריה ג'וזה דה לנקסטר, חוקרת פסואה, בת פורטוגל.

נסענו לביתו בווקאנו, כפר טוסקני קטן, שבו גר אז הסופר האיטלקי ובו חיו בעבר הוריו וסבו. שאלתי אותו על אחרית הדבר שלי. אמרתי לו ש"לטענת פררה" הוא בעיני ספר על האפשרויות הרבות שמזמנת ההתנגדות הפוליטית גם כשמרחב הפעולה נראה מצומצם למדי. שהספר שלו, הוא ספר פוליטי המזהיר את האיטלקים מפני ההשלכות של שלטון ברלוסקוני, שאז היה בחיתוליו. נראה לי שהפרשנות הזאת מצאה חן בעיניו, בעיקר כשאמרתי לו שיש בספר קרבה לאופן שבו תודעה פוליטית מתגבשת ברומאן של פזוליני "חיים אלימים".

יומיים התארחתי בביתו. דיברנו על פסואה, על שירה, על ספרות עברית, על היחסים בין שירת פסואה לפרוזה שלו עצמו. טאבוקי ורעייתו הם מי שתירגמו לראשונה את פסואה לאיטלקית.

התחלתי אז לתרגם ספר נוסף שלו, "ראשו האבוד של דמשאנו מונטרו" ועלה הרעיון, יחד עם המו"ל אהד זמורה להזמין את טאבוקי לישראל. הוא הסכים מיד. זה היה בשנת 1997. בבית אריאלה התקיים ערב לכבודו בהשתתפות ניצה בן ארי ודן צלקה. טאבוקי היה נרגש מהביקור הזה. רק על ירושלים התלונן. הוא לא הצליח להישאר בה עשרים וארבע שעות. מקץ כמה שעות חזר לתל אביב עם כאב ראש נורא.

קהל הקוראים בארץ גילה התלהבות מתונה ליצירתו. הביקורות שיבחו את הרומאנים האנינים והדקים שלו אבל הקוראים לא התרבו.

בימי האינתיפדה השנייה, ליתר דיוק בשנת 2001 ו-2002, טאבוקי הפציר בי פעמים רבות לעבור לגור באיטליה. הוא לימד אז ספרות פורטוגלית באוניברסיטת סיינה. יום אחד, אחרי פיגוע בראשון לציון, הוא התקשר ואמר לי שאוניברסיטת סיינה תזמין אותי ללמד בשורותיה, שהוא החל לפעול בעניין. אמר ועשה. שנה לאחר השיחה הזאת התחלתי ללמד באוניברסיטת סיינה.

באותן שנים גדל התיעוב שלו לשלטון ברלוסקוני. הוא כתב נגד האיש ושלטונו בכל בימה אפשרית. לפעמים היתה לי תחושה שיש יותר מטאבוקי אחד, במלחמה הזאת נגד השלטון הזחוח של האיש העשיר ביותר באיטליה. בשנת 2004 החליט החליט לחיות מחוץ לאיטליה את רוב השנה, לחלק את זמנו בין ליסבון לפאריס ולשוב לאיטליה רק אם הנסיבות יכריחו אותו; הופעת ספר חדש, השתתפות בכנס או בהפגנה נגד ממשלת ברלוסקוני.

הסבל שלו ממה שראה כדרדורה של איטליה היה גופני כמעט. ההחלטה להגלות את עצמו ממולדתו לא היתה מעשה ראוותני אלא צורך. באותה שנה, שנת 2004, החליט לעזוב את אוניברסיטת סיינה, לצאת לגמלאות ולגור מחוץ לאיטליה.

בשנת 2006 נולד בני בכורי. הוא העניק לי ולאשתי שתי מתנות. הקדיש ליונתן בני סיפור שתירגמתי לעברית ופורסם עם ההקדשה ב"תרבות וספרות" וכמה ימים אחרי הלידה הגיע לביתנו בסיינה שליח ובידיו שתיל של זית. "זה מטאבוקי", אמר השליח. מכתב היה מצורף לעץ הקטן ובו התבקשתי לטעת אותו באדמת טוסקנה. כך אכן עשיתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו