טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טריבונל גדול וצועד

דרכו של יצחק לאור ב"ספר העדר" גוזרת מתכונת חדשה בשירת האהבה העברית

12תגובות

ספר העדר, מאת יצחק לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 313 עמודים

יולי 2007. יצחק לאור נפרד מהספרות העברית בהכרזה על מגבלותיה של השירה: "לא נשאר לי לכתוב אלא את מה שהשירה אין לה שום כלים לעשות: לכתוב את המתח בין הסובייקטיביות לבין ההיסטוריה סביבה (...) היסטוריה שהסובייקט האנושי אינו קיים בה באמת, אלא אם הוא מקבל על עצמו פאסיביות גמורה, ובעצם משתתף בה מתוך ויתור על הסובייקטיביות שלו" ("הארץ", 25.7.2007).

כנגד אותה פאסיביות ובמשך שנים ארוכות של כתיבה, נע לאור בין שירה לסיפורת ולפובליציסטיקה בחצייה מתמדת של הגבולות בין הלירי להיסטורי. אולם האתגר העיקרי בספר שיריו החדש הוא דווקא היחס המתוח בין הקטבים האלה בגוף הליריקה עצמה: בין הכרוניקה של "העדר", שצלו משתרר על הספר ומאיים לרוצץ ולבלוע את כל מה שדימית כיקר לך וכממשי, לבין ההתעקשות על היחיד ועל הצורך שלו להידבר עם בדידותו, לא פחות מאשר לקיים קירבה עם הזולת, לנוכח החשכה הגואה.

הקיטובים בין היחיד להיסטוריה נטרפים בצומת שבו נפגשים אהבה, בדידות, ייאוש וכעס בעוצמה עזה, לפרקים מעודנת וכבושה. מה שמופלא אם גם מביך, הוא האינטימיות. הפנייה הכפולה של לאור לבני השיח הפנימיים (לב/גוף/שיר, אהובה, אהובות אחרות, משורר-ידיד, חבר ילדות שנהרג, הבן, ושוב אהובה) ולאותם קוראים "שלא שעטו עם העדר... ולא שאלו ברשעות צדקנית: "מה יש מה כבר קרה" - רומזת לצופן קיומי-אתי המאפשר לכתיבתו לנוע בין קירבה מרעידה לריחוק ציני. שכן לאור מכוון את הדיבור הכי אינטימי - אל הנשמה - ובה בעת מבליע התרסה כנגד אלה ש"תשוקה לא מלאה אותם, וחדווה למקרא הרצון לחיות לא דיברה אליהם".

הוא מזמן אף אותם כ"טריבונל גדול וצועד של פחד מפני הגוף" - כעין עדים בעל כורחם לדיבור הפנימי ברגעים שהוא צפוי להזדהם או להסתתם. כל זה יוצר חוויית קריאה שתובעת מן הקוראת לשאול את עצמה, האומנם זו את העדה הסמויה של לאור, או שמא פנייך הן בבחינת ראי מפלצתי לקהל המהוגן והקרתני שהוא מוחה נגדו - כאילו עושה אותך למציצה, אם לא לשותפה, בשריפת האהבה או בכריתת הנפש (מהגוף ומהקהילה).

במבט-על נקרא "ספר העדר", הספר המוקשה הזה, כעין ארכיון אגרונומי שתכליתו רישום כל עגל וכל חזיר, על אילנות היוחסין והנתונים הגנטיים-הכלכליים. לאור, שעורך בפני עצמו ובפני קוראיו מעין בדיקת מצאי, משתמש בדגם חקלאי לריכוז נתוני פוריות והידלדלות, לרישום פרקטיקות של אהבה, מין ודחפים אקראיים; לא פחות מאשר לבחינת צורות משטור בין-אישיות שנתפשות כמחסומים בפני חירותו של הפרט: צוואות, ירושות, תעודות אחריות, חשבונות בנק, הודעות פיקוד העורף, צו גיוס, ואפילו שלום בית.

לכאורה, כל אלה, סוכני הישרדות המטילים איסורים על הטבע ועל הגוף, מתנכלים לברית שבין אדם לאהבתו ובין אדם לעצמו, כמעט מייתרים אותה: "לא צריך שום נדר. די בנתונים הללו / של ספר העדר".

כך, לאור לא רק פורץ את גבולות הליריקה, אלא חוצה את ההפרדה המקובלת בין עולם המעשה לעולם האוהבים. ואם דימינו שהספירות החברתיות (הכלכלה, המשפחה, הדת) מתבדלות זו מזו וייחלנו לאוטונומיות של המרחב הרגשי-הנפשי הנקשר באהבה או בטבע, נגלה כי צורות השיח מחלחלות זו לזו. בפגיעה בנקודות הרגישות ביותר של קיומנו, מלבה לאור את לב לבו של מה שאנו תופשים כ"ערך", ובאותם מוקדים עצמם שוכן אותו חלק שהוא מבזה ודוחה. כך למשל מתערטל יופיה ה"קולוניאלי" של האהובה המונוגמית והאוהב שכמעט נשבה בחוקיותה הבלעדית, נקרא ל"ערים אחרות" בלעדיה.

עריץ אחר הוא "הקומביין הגדול שלנו" - בעל "אשכי הברזל של ריבון המקום" - ה"מחכה כמו תל כהה... רועד מתשוקה לצאת" ומנתב את הארוטיקה, את הקדושה ואת עבודת האדמה למעין מכונת הרג לאומי המדמימה את הקול האנושי: "אבוב המנגן המנונות לקציר... הרמקולים מדברים במקומנו". ויותר מכל, "כרת" מרחף מעל הנשמה המגורשת מגופה, האדם שביתו צולל וחייו נחרכו, אב מושפל לעיני בנו.

בד בבד רוחש הספר חיים שחומקים מרישום משותף: אופק חיוכה של הנשמה, חלון הבוער וחדל באישון בת-עין אחרת, מרחק המגע. לאור, כמו בשוט קולנועי משתהה, מחלץ מהיומיום מבטי תקריב על מושאים ארוטיים הנשחקים בחיי העדר, אם לא נרמסים על ידו. כך למשל, "יונק / דבש / קטן / ברח / מחלוני / ושב"; או "הברבור הלבן / האטי, הגאה", ש"בבוקר צפה / נבלתו באור".

רישומה של הלשון חריף במיוחד כשהיא חודרת לבקעים בארכיון, ומשתהה, כמו בעדשה ממקדת ומגדילה, לא רק על נקודות עיוורות בשירת האהבה, אלא על פני עירום הגוף ותת-עורו של היחיד החשוף: "בשר מסריח", "גלד הגוף", "עור החזיר מתחת לכאב", או "זיקפה אדומה", כשהעברית מזריקה דם רענן במילון הרומנטי ובודה אינטימיות רפאית, כמו בשיר "צמרמורת", בתזמור מפתיע של המלה "אביונה" וסמיכות מנעדי לשון רחוקים, אגב לישה מחדש של סיטואציית המת והרעיה:

ומתרושש עד / כדי הסתר פנים / רוצה לרגע רק / להיות נקל כמו / הרף עין. חריף / כמו אביונה, שקט / כרוח, אבוא בעד / חלון, אחמק לך / דרך בגד השנה / צמרמרת אהיה / מישהו היה / הסתלק.

דרכו של לאור בספרו החדש להעצים את היסודות ה(אנטי)רומנטיים של נתן זך מכיוון אחד, לוין מכיוון אחר, ולשכלל את פיצולי הגוף-הנפש לממד אוטוביוגרפי ודתי כאחד, המסיע את הלשון דרך תהילים ודרך שיריו האחרונים של אבות ישורון - גוזרת מתכונת חדשה בשירת האהבה העברית. המוסיקליות התחבירית-הצלילית היא רק פן אחד של העניין. שכן הספר הזה, המחזיק את שיא הליריקה הבשלה של לאור, עשוי שכבות-שכבות. לכאורה זה "ספר ההעדרות של האהבות האסורות, הלא-נזכרות, הארורות, ושמן הרע נכתב בלשון סתרים / מאיימת"; אך למעשה, "ספר העדר" - כל המושאים הסגוליים: העדר אור, העדר זיונים; העדר חמלה, העדר מוצא, ואפילו העדר הגבר מגופו, המומחש לו עצמו כ"מלונה / ריקה ופעורה".

הצד הזה, שצלילו חרישי וחריף, נשמע בקבוצות השיר הפותחות, נחשף כהתבוננות מתאכזרת בזמן; זה שהתשוקה מנסה לבטל באמצעות תחביר השהיה וגישוש אל מפגש; והכתיבה מנסה לתדלק דרך ליבוי הכאב, אך בבבעתה מצטברת לנוכחות מאכלת כל.

המוסיקה של ההעדר המהדהדת במיטב שירי הספר היא המוליך לצורות של דבקות שירית המתעלות בעתה, מלנכוליה ותאוות נקם לתשוקה ואהבה. עמידותו של היחיד נחקרת בשבעת חלקיו של הספר, בניסיון להישמר מסכנת התבהמותו של העצמי, לא פחות מאשר לקעקע את חוקיות העדר, על ידי חניכה עצמית דרך דיבור במקום שהוא מושתק.

הדימוי של ר' נחמן מברסלב המופיע בראש הספר "כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה, ואינה שוכחת אותם, כן הדיבור, שהוא בבחינת שכינה, הולכת עם האדם תמיד, זוכרת אותו תמיד, אפילו במקום הטינופת" - מחלחל אל ספר העדר וטוען אותו בממד התגלותי-דתי. דומה כי כל הקצוות שמכיל הספר הזה, כולל התנועה שהוא מוליך בין המחולל למקודש, בין העדר למזמור הודיה, נוסח "ה' רועי לא אחסר", נאספים לחטיבה הנקראת "הבדלה" - שבה פונה לאור אל בנו ואל אשתו.

השיר "יש לי די", החותם את הספר - משירי האהבה הגדולים שנכתבו בעברית - שוקל שלוש הברות - "יש לי די" - כנגד "אין כלום בידי" - משוואה האוצרת חיים שלמים אל משך ערותו של הכותב בלילה. ההבדל הגורלי בין "אין כלום" ל"יש די" מוליך מ"רמץ חיוכך" ומ"פחם עיניך" ל"שמש גדולה ואדומה בחלוני" שעלתה אחרי ליל כתיבה שבסופו נאמרת ברכת שחרית "מודה אני / לפניך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true