בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקדש הטקסטואלי של רבי יהודה הנשיא

תגובות

פרשת "אמור"

חלקה הראשון של פרשת השבוע עוסק באיסור על הכוהנים להיטמא. כוהן שנטמא צריך לטבול ולהמתין עד שקיעת השמש. השקיעה מסמנת את רגע טהרתו, ומכאן ואילך מותר לו לאכול מן המזון המיוחד לכוהנים, התרומה המופרשת מן הקורבנות המובאים לבית המקדש - "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (ויקרא כב, ז). משום כך המתינו הכוהנים כולם, הטמאים והטהורים, עד "הערב שמש" כדי להיכנס ולאכול בתרומתם.

משחרב המקדש נידונו פרטים הלכתיים אלו להישכח. המקום היחיד שבו עשויים היו להישאר הוא הפרשה שלפנינו בתורה, ואולי סוגיות מסוימות בסדר "קדשים" של הש"ס, שיחידי סגולה בלבד עוסקים בו. אך במפתיע נקבעה ההלכה על כניסת הכוהנים לאכול בתרומתם החל מ"הערב שמש" במשנה הראשונה שבש"ס: "מאמתי קורין את שמע בערבים? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (משנה ברכות א, א). מאחר שהמשנה מתייחסת לזמן כניסת הכוהנים לאכול בתרומתן כציון זמן ידוע, יש להניח שהיא נוסחה בזמן שבית המקדש היה קיים. אך המשנה נקבעה בראשו של הפרק הראשון במסכת ברכות רק בשלב מאוחר יותר, בסוף המאה השנייה לספירה. לעורך ר' יהודה הנשיא היו כמה אפשרויות לפתוח את הש"ס. שתי אפשרויות נוספות לקביעת זמן התחלת קריאת שמע של ערבית נזכרו בחיבור המקביל למשנה, בתוספתא.

"מאמתי קורין את שמע בערבין? משעה שבני אדן (=אדם) נכנסין לוכל (=לאכול) פתן בלילי שבתות, דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' משעה שהכהנים זכאין לוכל תרומתן. סימן לדבר צאת הכוכבים. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, ‘וחציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים'" (תוספתא ברכות א א). שני חלקיה של התוספתא שלפנינו נוסחו אחרי חורבן המקדש. ר' מאיר היה תלמידו של ר' עקיבא, בן דור יבנה. לשיטתו, ציון הזמן נסמך על מנהג רווח, לא מקדשי אלא ציבורי - שעת הכניסה לאכול בערבי שבתות. גם דעתם של חכמים נוסחה לאחר החורבן. אי אפשר לומר קריאת שמע משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שהרי משחרב המקדש פסקה עבודתם. כעת הכוהנים זכאין לאכול בתרומתן בלבד.

אם הכוהנים אינם נכנסים לאכול, הרי אין כאן סימן שאפשר לומר קריאת שמע, ולכן ממשיכה המשנה ונותנת "סימן לדבר - צאת הכוכבים". מעתה יראה האדם את הכוכבים, ידע שכעת זכאים הכוהנים להיכנס ולאכול, ויוכל להגיד קריאת שמע. אלא שאם הכוכבים הם הסימן, מדוע צריכה התוספתא לציין את זכאותם של הכוהנים להיכנס לאכול בתרומתן? העובדה שחכמים רואים את הכוכבים רק כ"סימן לדבר" מלמדת שמטרתה של המשנה היא לבנות שרשרת אסוציאטיבית; להבנות תודעה. הקישור האסוציאטיבי בין הכוכבים לבין עבודת הכוהנים אינו מובן מאליו. אין ראיה לקשר שבין הפסקת עבודת הכוהנים בזמן בית המקדש לבין צאת הכוכבים, אך יש זכר לדבר בפסוק מספר נחמיה.

נחמיה מתאר כיצד החלו עולי ציון הראשונים לבנות את בית המקדש השני וכיצד התמודדו עם הטרדותיהם של סנבלט וטוביה ושל העמים הסובבים. מחצית מהעובדים עמלו על בניין החומה ומחציתם החזיקו ברמחים ושמרו על הבונים. חלוקה זו נמשכה "מעלות השחר עד צאת הכוכבים" (נחמיה ד, טו). מלאכתם של בוני המקדש מסמנת את גבולותיו של היום, ומועד הפסקתה - את זמן קריאת שמע. השרשרת האסוציאטיבית הזאת נושאת בחובה משמעות עמוקה יותר מאשר קביעת זמן בלבד. חכמים מעצבים את גבולות זמני היום, ובאמצעותם - את תודעתו של האדם. כל אדם מישראל העומד לקרוא קריאת שמע, נזכר בכוהנים ורואה בעיני רוחו את המקדש. מערכת המסמנים קוראת את האדם לפעולה, לקום ולבנות את בית המקדש מחדש כפי שעשו עולי ציון בימי נחמיה, כך שהכוהנים יוכלו לממש את זכאותם ולא נזדקק עוד לכוכבים שיורו את הזמן.

תוספתא זו, האופיינית לדור תלמידיו המשיחיים של ר' עקיבא, לא נקבעה בראש הש"ס. אך גם דעתו של ר' מאיר, הנעדרת כל סמן מקדשי, לא נקבעה בו. במקומם בחר ר' יהודה הנשיא במשנה המקדשית, שכבר אינה רלבנטית בימיו, לפתוח בעזרתה את התורה שבעל פה. רבי יהודה הנשיא ראה את מפעלו האדיר כמפעל משיחי, אך שונה באופן מהותי מן המשיחיות שמציגים חכמים בברייתא שלעיל. רבי יהודה הנשיא לא רצה לעורר תסיסה משיחית ולגרום לעם לקום ולבנות את בית המקדש. הוא ביקש להכריז על מצבו הלאומי הנוכחי של העם, תחת שלטונם של הרומאים, כעל מצב גאול.

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז, וביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו" (בבלי מגילה ה ע"א). ימי רבי היו ימים שבהם "אין שמד ואין שלום" (בבלי ר"ה יח ע"ב); בית המקדש אינו עומד על תלו, אך הרומאים אינם לוחצים יותר מדי. דווקא מצב לאומי פושר זה הוגדר על ידי רבי יהודה הנשיא כימי הגאולה, שבהם מתבטלים הצומות. ביטויה של תפישה רדיקלית זו מוצא את מקומו במלאכת עריכת המשנה.

רבי יהודה הנשיא ביקש לראות במשנה את המשך קיומו של המקדש. הצבתה של המשנה המקדשית בראש ש"ס משנה הופכת את המשנה להמשכו הישיר של המקדש. בעזרת שינונה ממשיך הלומד לקיים את המציאות שאבדה, וכך הופכת היא להיות המרחב היחיד שבו נכנסים הכוהנים לאכול בתרומתן עם הערב שמש. המשנה היא המציאות שחווה האדם המבקש לקרוא קריאת שמע. הפרקסיס מעוצב בעזרת הזיכרון ההיסטורי, אך זיכרון זה איננו אבל על מצב שהיה ופסק, אלא זיכרון שהוא מרכז לעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו