בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה היא געגועי המוות אל עצמו

תגובות

ב-10.3.2012, במוצאי שבת, בפאב צוזאמן השוכן ברחוב לילינבלום 25 בתל-אביב, נפל דבר בשירה העברית החדשה. המשורר רון דהן (יליד 1979, גדל בהרצליה וכיום מתגורר במושב צור משה שבשרון) עלה אל הבימה המאולתרת של המועדון ביחד עם שני נגנים מלווים, עוזי חקוק (פסנתר חשמלי) ואוהד מצא (גיטרה חשמלית), וקרא את שירי ספרו החדש "נעורים" (2012, הוצאת אינדיבוק, 43 עמ') מהחל ועד כלה. נפל דבר, מפני שהנה ניצב משורר לבדו בקדמת הבימה וקורא את שיריו בעצמו, בלי הגבלת זמן, בלי דברי שבח של חברים משוררים מהמיליה שלו. פשוט כך, תם ואמיץ.

כאשר קרא רון דהן את שירי ספרו השני (בשנה שעברה ראה אור ספר ביכוריו, "הגעגוע של קין"), צרבו מלותיו את בשרי ואיבדתי את תחושת הזמן. "זמן הוא לא העניין", צעק דהן עלי בימה בקראו מתוך השירים בספר באקסטזה ובהתרגשות, גם בעזרת תנועות ידיים נמרצות. ביחד אתו התרגשתי גם אני, ונדמה לי שגם רוב הקהל, שבסוף האירוע הרעיד את קירות המקום במחיאות כפיים. "יש לו כישרון תיאטרלי", יאמרו הציניקנים; "הוא יודע להופיע מול קהל", יוסיפו אחרים. אך לא. רון דהן הוא משורר נפלא וספרו המדובר, "נעורים", הוא יצירה שאיכויות המופע רק סייעו להבליט אותה.

"נעורים", בשונה מקודמו ולמעשה מרוב ספרי השירה הרואים אור במחוזותינו בשנים האחרונות, משיב לחיינו את הפואמה, אותו ז'אנר נשכח בשירה העברית החדשה, שפינה את מקומו לסוגת מחזור השירים, כר נוח לשירת אמת מצד אחד אך גם ללא מעט גרפומניה מן הצד האחר. זאת ועוד: מדובר כאן בפואמת-מסעות מובנת ומלוכדת, שהיא בעלת היגיון ורצף פנימיים משלה כיצירת אמנות. הנה כך, כמעט, היא מתחילה: "הנעורים האמיתיים שלי החלו לאחר הצבא והסתיימו / במלחמת לבנון השנייה. / אני חייב לדייק - בכפר מרכבה. / וביתר פירוט, רצועה מזרחית, בית מספר 16. / ועוד יותר, חדר אחורי (הרהיטים נאספו במרכזו וכוסו בניילון) / וממש קרוב - על ספה מבד בצבע בורדו. / אני יושב ונח מעט. / אגל זיעה מתחיל את מסעו ממרכז הקרקפת, דרך הרקה, / ונקווה בזווית הפה. / זהו. / עוד רגע זה מתחיל. / הנעורים הסתיימו" (עמ' 6).

מכאן יוצא דהן אל מסע נוקב בתוך הישראליות ומחוצה לה, ונעזר בכמה עוגנים לשם כך: למשל בדמותו של ניר, חברו למסעות בעולם. ניר זה מופיע במהלך השירים על פי רוב כמדריך רוחני לעישון סמים: "ניר מלמד אותי את הדברים החשובים / באמת. / לפרק את התקרה של האכסניה ולחפש למעלה סמים... // ניר מלמד אותי מה חשוב / באמת: / אל. אס. די מורידים עם שורה קוקאין / רעידות של אקסטזי עם הרבה מסטיקים / עדיף לבלוע אופיום מאשר לעשן אותו / ‘כשאתה גמור באמת, לך תשתין ביער, זה מאפס'. / ומשפחה. הכי חשוב זה משפחה" (עמ' 7). נוסף על כך משלב המשורר במהלך היצירה דו"חות מצב קטלוגיים לחוויות העישון, המשמשים מעין לייט-מוטיב להזיות המלחמה. מולם ניצבים דבריו הקודרים של ניר, שהמשורר לא בהכרח מסכים עמם: "ניר אומר שאכלנו אותה. / שעשינו יותר מדי סמים / שהדור הזה דפוק / ושנשלם מחיר כבד, כולנו" (עמ' 32).

בפואמה מתוארים חיי המילואימניקים במלחמה, קורבנותיה ודמויותיה הטראגיות וגם, באותו ההקשר, הוריו של המשורר; אהבותיו ומסעותיו בעולם, במזרח הרחוק, באוסטרליה ובאירופה, כשעל כל אלה משוך, כאמור, חותם הישראליות בת הזמן: במקום אחד כותב המשורר: "אבי שחט את נעוריו במלחמת יום כיפור הראשונה / אני, בנו, עשיתי זאת בלבנון השנייה" (עמ' 14). ובמקום אחר, מיד לאחר שהוא מדמה את עצמו בגלגול קודם לסמוראי נועז, הוא שב אל המציאות המקומית של חייל המילואים האנטי-גיבור: "בגלגול הזה אני מילואימניק מפוחד / שמסתתר מאחורי הבית ומקווה / שאף אחד לא רואה אותו" (עמ' 28).

עוצמתה הספרותית של היצירה נובעת משני טעמים עיקריים נוספים. האחד: דהן מעצב את נוף המלחמה בשירים כמו בסרט קולנוע רב-ממדים, שבו האדם מקיים מערכת יחסית ממשית עם האובייקטים בטבע שמסביבו. הנה כך הוא כותב אל ההר, למשל, כאל דמות אהובה: "הולכים על קפל שמלת ההר / ולא פוגשים בהר / ולא יודעים את ההר / רק מדגדגים את שיפולי בטנת ההר... / שדי ההר נעים שובבים ברוח הקרירה" (עמ' 25). מעט קודם לכן הוא כותב לאמא מלחמה: "אמא מלחמה יולדת אותי מחדש / אבר מינה מדמם, מכוער ורפוי / אני נפלט ממנו חמוש ורצחני / מחשכת הרחם אל חשכת הקרב". ובהמשך: "אמא, / מלחמה היא געגועי המוות אל עצמו" (עמ' 16).

מול התמונה העכורה הזאת בולט ב"נעורים" דווקא ממד התקווה, ועמה ההבנה כי האדם, שהוא האויב הגדול ביותר של עצמו, יכול לשנות את גורלו. בעמ' 40 בספר קורא דהן אל הצעירים להישאר "ברחם הדלוק של הנעורים" ומרפרר בכך אל מחזור שירים קצר ומשמעותי, "החיים כפסקול", שכתב בסוף ספרו הקודם, "הגעגוע של קין". כשקוראים אותם ביחד, וגם כשמקשיבים לפטיש הקודח מוות ולבסוף קובע את מלת החיים בסוף הספר שלפנינו, מבינים כי דווקא מתוך שדות הקטל של המלחמה מבקש המשורר לחלץ את בשורת החיות. כשמדובר בשירה עברית, שנכתבת כאן בארץ, אני סבור כי זה מהלך מהפכני הדורש אמונה רבה מצדו של דהן בצדקת דרכו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו