בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גראמשי בכלא תדמור

מתנגד המשטר הסורי הוותיק, יאסין אל חאג' צאלח, מנבא שמאבק המתקוממים בארצו יהיה ארוך ועקוב מדם, והניצחון אינו מובטח. אולם עדיפה התנועה על הקיפאון

תגובות

אנטוניו גראמשי (1891-1937), ההוגה המרקסיסטי האיטלקי שפיתח את מושג "ההגמוניה התרבותית" כתב את מיטב יצירתו בבית כלא באיטליה הפאשיסטית. הוא נאסר ב-1926 באמתלה של שותפות לקשר של המחתרת הקומוניסטית להתנקש בחיי מוסוליני. אולם התובע במשפטו הבהיר את הסיבה האמיתית: "חובה עלינו למנוע ממוח זה לפעול". גראמשי נידון לחמש שנות מאסר, שהוארכו אחר כך לשמונה, וריצה אותן בבית סוהר על אי מבודד. על אף בריאותו הרופפת קרא בשקיקה כל ספר שנשלח אליו, ובעיקר כתב, כאחוז דיבוק, כמי שזמנו אוזל. ב-1934 זכה לשחרור בתנאים מגבילים ובילה הרבה מזמנו באשפוז בבתי חולים ברומא. בריאותו נחלשה, ובהיותו בן 46 מת. היכולת ליצור יצירה הגותית כה מעמיקה בתנאים אישיים כה נוראים, יש בה משום ניצחון הרוח על החומר.

והנה מתברר, כי דמות דומה חיה ופועלת בדמשק. יאסין אל חאג' צאלח הצטרף לחוג מרקסיסטי בהיותו סטודנט לרפואה ב-1980, בן 19, נאסר על ידי משטר הבעת' ונידון ל-15 שנות מאסר בשל פעילות חתרנית. באוטוביוגרפיה שלו הוא מציין ביבושת כי "השנה וחצי הראשונות היו קשות למדי, ואחר כך עזבוני לנפשי, פחות או יותר. יכולתי לקבל ספרים פילוסופיים מן החוץ, ולרשום לי רשימות. סיימתי בכלא לימודי רפואה קדם קליניים, אך הגעתי למסקנה שלא אהיה רופא, כי הגות וכתיבה על המציאות החברתית נראו לי חשובות יותר. בלעתי גם ספרים במדעי החברה".

בן 36 היה כשיצא מן הכלא ב-1996. דרכונו נשלל ממנו, אך נתאפשר לו לכתוב לפרנסתו בעיתון "אלחיאת" ובעיתונות המפרץ. מובן שעד לפרוץ ההתקוממות במארס 2011 כתב באיפוק ובלשון עקיפה מחשש לעינא בישא, והתרכז בנושאים חברתיים ותרבותיים, לא פוליטיים במובהק. והעיקר, יכולתו האינטלקטואלית שרדה בתנאי הכלא.

עתה יצא בביירות (בהוצאת אלאדאב) מבחר מאמריו מהשנים 1996-2011. המאמרים נדפסו כפי שנתפרסמו בשעתם, ללא חוכמה שבדיעבד, אם כי מאוקטובר 2010 ואילך חזה המחבר שתנועת מחאה עומדת לפרוץ. מי שקורא את הספר בעיון נוכח כי הוא משרטט תמונה מעניינת של החברה הסורית. יתר על כן, קיימת המשכיות ברורה בין המאמרים שכתב ב-14 חודשי ההתקוממות לבין תמונה חברתית זו; תמונה אוהדת לכוחות האופוזיציה, אך בלי אשליות וגוזמאות. כותר הספר הוא מטאפורה למצב החברה כפי שהוא רואה אותה: "מקרטעים וגוררים רגל אחת" (אלסייר עלא קדם ואחידה).

ב-42 שנות משטר הבעת' נמחצה כמעט כליל פעילות החברה האזרחית. מלכ"רים נעלמו, אף כי תחת בשאר אלאסד הותרו מדי פעם מפגשים לא פורמליים של צעירים ומשכילים. אולם הם היו נקטעים בידי המוח'אבראת, הוא השב"כ הכל יכול. המקום היחיד שבו הותרה במידה מסוימת פעילת וולונטרית רצופה, לפחות מאמצע שנות התשעים, היו המסגדים. המסגדים אכן פרחו בשל תהליך איסלאמיזציה, שעברה עתה אף החברה העירונית, בעיקר בערי השדה, כתוצאה משקיעתו של החזון הפאן-ערבי של הבעת'.

היה זה תהליך עומק, כתב צאלח, שהיה מושתת על עיסקה בשתיקה: המשטר לא יתערב עוד בחיי הפרט, המשפחה וחוג הידידים, אך ישלול מהם כל ממד פוליטי. צאלח עמד על כך כי בד בבד עוברת החברה תהליך של פרגמנטציה: המשטר מעמיק במכוון את הפערים העדתיים, בעיקר בין הרוב הסוני לעדות המיעוט - נוצרים, דרוזים, כורדים - ומעניק לעדות אלו טיפול מועדף אך מובחן; מטיפול זה נעדרות אותן פריבילגיות השמורות לעלווים ולבורגנות הסונית השבעה של דמשק-חלב. בורגנות זו נהפכה לבעלת ברית אינטרסנטית של השבטיות העלווית, בעיקר מאז החלה ההפרטה והופיעו הטייקונים בשנות התשעים.

המחבר אינו חוסך את שבטו מתנועת ההתקוממות, שהיא קורבן של השמות שעשה המשטר בחברה ב-42 שנותיו: הפילוגים בין הכוחות והקבוצות, הנוכחות החלשה יחסית בדמשק ובחלב, החשדנות ההדדית בין אחים מוסלמים לליברלים, העדר תיאום ומנהיגות מוסכמת. צאלח מצר במיוחד על שהנוצרים והדרוזים עומדים מנגד. התגובה האלימה של המשטר היתה לדידו צפויה, שהרי כוח ברוטלי עמד כל השנים מאחורי שרידותו, כפי שחזה אלחאג' מבשרו.

אלחאג' מצטער על כך שתנועת המחאה נגררה לאלימות בתגובה לזו של המשטר, ולא דבקה בהפגנות המונים שקטות. אולם הוא טוען שכיום אין דרך חזרה, אף שיתרונו של המשטר ברור. אבל, מקווה הוא, האלימות המהפכנית מתחילה למצער לחולל מהפכה בחברה שקפאה על שמריה; חברה שאף נסוגה לאחור ממצבה התוסס בשנותיה הראשונות של סוריה העצמאית (1945-1970). והוא מסכם: "יש מהפכה, אך אין אופוזיציה פוליטית של ממש, לא בקרב הכוחות הפנימיים ובוודאי שלא בקרב הגולים המפולגים והמנותקים".

זה משפטו העגום על חברתו. מאבק המתקוממים יהא ארוך ועקוב מדם, הניצחון אינו מובטח. אולם לדידו עדיפה התנועה על הקיפאון, עדיפה תחושת האזרח הנוטל גורלו בידיו - אם כי בלא ניסיון דמוקרטי - על הדממה הכנועה של נתינים מפוחדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו