טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראות, לא לשכוח

"על ההתבוננות" מאת ג'ון ברג'ר הוא ספר שופע געגועים לציור, כאילו עצם הכתיבה, ליד השולחן בבית, במרחק מהציור שבתערוכה, מבטאת תשוקה עזה להעלותו מחדש

תגובות

על ההתבוננות, מאת ג'ון ברג'ר, ערכה, תירגמה מאנגלית, הוסיפה הערות ואחרית דבר אסתר דותן, הוצאת פיתום, 2012, 221 עמודים

המכנה המשותף לרוב המסות ב"על ההתבוננות" הוא הפיגורטיבי - צילום וציור. ככלל, הספר שופע געגועים לציור, כאילו עצם הכתיבה, ליד השולחן בבית, במרחק מהציור שבתערוכה, מבטאת תשוקה עזה להעלותו מחדש. כל המסות מציירות הקשר סוציו-כלכלי של מה שעולה מן הציורים או חיי הציירים. רק מסה אחת בספר שלפנינו עוסקת בצייר בן זמנו של המחבר, פרנסיס בייקון. הייאוש בציוריו חונק את בג'ון רג'ר (על התבוננות מחודשת ואוהבת בבייקון כתב ברג'ר בספר מאוחר יותר, "אחוז בכל היקר", שכבר ראה אור בהוצאת "פיתום").

מסה אחת עוסקת במופשט, זו שנכתבה על תנועת "דה סטיל" ההולנדית, גל מאוחר של האבנגרד, אחרי הקוביזם (נוסדה ב-1917 והתפרקה ב-1931). המפורסם באמניה הוא מונדריאן. ברג'ר כותב כי עד 1914, כלומר לפני הולדת התנועה, היה המודרניזם מלא ציפיות. "באמנות קיבלה אווירת ההבטחה והחזון את ביטויה המזוקק בקוביזם". סוחר אמנות אחד כתב: "מה שהתרחש אז באמנות הפלסטית יובן רק לאור המודעות להופעתו של עידן חדש, שחולל שינוי בחיי בני אדם (כל בני האדם) ורדיקלי ממנו לא היה בהיסטוריה".

זו היתה אשליה, כמובן, וצריך היה להתפכח ממנה, סבור ברג'ר, באמנות כמו בפוליטיקה. "אז, איש לא חזה, גם לא לנין, עד כמה מתמשך יהיה התוהו ובוהו של תהליך השינוי, ומעל הכל, עד כמה מרחיקות לכת תהיינה ההשלכות של ההיפוך הממשמש ובא בתוך הסדר הפוליטי".

במלים אחרות, לתמימות הקוביסטית של 1911 אי אפשר היה להימשך ולהזדכך ב-1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. משהו נורא התרחש בעולם מכדי לבנות אמנות על הפשטה מזוככת, סבור ברג'ר. "האוטופיות של קבוצת ‘דה סטיל' היתה מושתתת על התרחקות סובייקטיבית מן המציאות בשם עקרונות אוניברסליים עלומים, ועל הצהרה דוגמטית שאין חשיבות אלא לאובייקטיבי. כך ניסח זאת מונדריאן: ‘למדנו להבין כי הבעיה העיקרית של האמנות הפלסטית אינה שאלת ההימנעות מייצוג של אובייקטים, אלא היכולת להיות אובייקטיביים עד כמה שאפשר'. אמני ‘דה סטיל' חסרים את המודעות לחשיבותה של ההתנסות כגורם היסטורי, במקום זה הם בו-זמנית מתרפקים על הסובייקטיביות ומתכחשים לה".

אלמלא היה זה אחד המאפיינים של האמנות הישראלית - ההתרפקות ה"מושגית" על הסובייקטיביות, וההתכחשות אליה בשם "אובייקטיביזם אינטלקטואלי" - לא הייתי טורח להצביע דווקא על החיפוש העיקש של ברג'ר אחרי הממשי. זה מה שהוא עושה בכתיבתו, וזה מה שנמצא לו בעיקר במפגשי הפתע בין ציירים, שמוצאם מחוץ ל"סוציולוגיה של הציור" - ובין השפה של הציור.

למשל, לורנס לורי (Lowry), שנולד ב-1887 בפרוור של מנצ'סטר. "משלושה דברים אני מרוצה", אמר בערוב ימיו, "שמעולם לא נסעתי לחו"ל, שמעולם לא היה לי טלפון, שמעולם לא היתה לי מכונית". ואילו ברג'ר כותב על יצירותיו: "רוב הציורים הם סינתיזה. הם בנויים מהתבוננות והיזכרות באירועים שונים ובאתרים שונים... כל אלה לא תוארו לפני כן על ידי צייר אחר". הנה, זה מה שמעסיק את ברג'ר: ההצטרפות של נושאים, שהציור המסורתי לא התעמק בהם. במקרה זה מדובר בנופים של אנגליה המתועשת, הדלה, העלובה, זו שהתיירים מלונדון, אנגלים וזרים, אינם מכירים.

וכך מתוארת העבודה של מיה. לא, האיכרים שלו אינם ראשונים בציור, אבל אופן הייצוג שלהם חדש לגמרי. הקושי של מייה, אומר ברג'ר, "נבע מכך שירש שפה של ציור נוף, שדיברה את האופן שבו טייל מזדמן רואה את הנוף..." והוא צייר אותם כחלק מהנוף ההוא. כזה גם המפגש של רואו הבריון הכפרי מן המאה ה-17 עם הציור הדתי בן זמנו, ועוד יותר מורכב הוא ה"גילוי מחדש" של יצירתו בזמן "החזית העממית" של ליאון בלום בצרפת האדומה של 1936; גם יצירתו של קורבה זוכה להארה באופן דומה, בשל שוליותו הצרפתית, התפתחותו אי-שם במערב הרי היורה, ובשל העדפותיו העממיות.

בהקשר הזה של מפגש בין צייר מסביבה זרה ובין השפה של הציור, ראוי להתעכב יחד עם ברג'ר על ציור של סקר אהמט פאשה (1907-1841). מה משך את עינו בציור "חוטב עצים ביער" (התלוי במוזיאון בשיקטאש באיסטנבול)? "אם האשור המרוחק - שנמצא בין קצה היער בעומק התמונה לבין קצהו של מערה היער - קרוב יותר מכל דבר אחר הנראה בציור, הרי מבט הצופים פונה אל תוך היער מקצהו המרוחק: מנקודת מבט זאת חוטב העצים והפרד הם הרחוקים ביותר. אך אנו רואים את החוטב גם בתוך היער, מגומד לצד העצים הגדולים, עומד לחצות את הגשר ואת מערה היער עם משא של גזמי עץ".

מכאן ואילך מתאר ברג'ר את קסם המבט הכפול המייצר אצלו תחושה חזקה של "זרות", משהו שאינו שייך למסורת של הציור, בוודאי לא למסורת הצרפתית שממנה - ובעיקר מקורבה - הושפע סקר אהמט ביושבו בפאריס. "מה הביא את סקר אהמט לצייר מבט כפול? את התשובה לא נדע לעולם, אבל ניתן לשער את עולם הדמיון שניסה ליישב בין שתי דרכי ראייה מנוגדות. לפני שהמסורת הטורקית הטמיעה את ההשפעה האירופית, במרכזה היו הספרים המאוירים והמיניאטורות. מיניאטורות רבות היו פרסיות. השפה התמונתית המסורתית היתה של סימנים ועיטור: המרחב היה רוחני, לא פיסי. אור לא היה דבר שחצה ריק, אלא בבחינת האצלה... לא מראה העיניים של מה שפגש בלובר, אלא תפישה שלמה של עולם, אדם, היסטוריה. הוא לא שינה טכניקה אלא אונטולוגיה".

העולם שבתוכו מתאר ברג'ר את הציור ואת הצילום הוא עולם של שבר. המודרניזם בציור, מבחינתו, הוא שיקוף של השבר, תחילה, בראשוניותו, הוא פקוח עיניים (ואחר כך הוא פטישיסטי). לכן הוא מעדיף לכתוב על מי שהניחו מאחוריהם את המופשט. אחרי הכל, הקפיטליזם הוא זה שמחק סדרי בראשית. במסה על הצייר האמריקאי רלף פסאנלה (1914-1997), כותב ברג'ר: "העיר הדגימה לבאים-זה-לא-מכבר מה עליהם לשכוח ומה עליהם ללמוד... לא פעם מנהטן נראית בתצלומים כאנדרטה. ציורי פסאנלה מציגים אותה כגלגול עדכני של תחנת רכבת ארעית.. באחד מציוריו, בפעולת מחאה, הוא רשם על קיר לבנים של בית דירות את הבקשה ‘הבה נשכח'...".

השיכחה היא מה שהעיר דורשת מאתנו. הזיכרון ההיסטורי של האמנות הוא מין ציווי שברג'ר פועל בתוכו. לזכור לפחות את השיכחה.

לצד השבר, שב ברג'ר אל המקבילה, זו היכולה להדגים את מה שלא נהרס, בעת שהעיר הציגה את הנתק מן העבר: זו ההיסטוריה האיכרית של אירופה. המסות על הצילום בפתח הספר, למשל, מוקדשות לשני המעמדות העממיים, הפרולטריון חסר העבר, והאיכרות, ולאופן השונה שבו חוו המעמדות הללו את ראשית המאה העשרים. במסה הפותחת את הספר - עלי להודות, קראתיה לפני שלושים שנה, והיא השפיעה עלי עמוקות - כותב ברג'ר על מקומם של בעלי חיים בתרבות העירונית, כחיות מחמד וכזיכרון רחוק מחיים אחרים, שבהם הבהמה והחיה היו חלק מחיי האדם. לא. יש כאן בוודאי השפעה גדולה של מחשבת גראמשי, ומה שהעסיק איטלקים רבים בשנות השבעים (איבתו של פאזוליני לאבנגרד, געגועיו של ברטולוצ'י לאיכרות; סרטו של אולמי "עץ הסנדלים"). בעיקר יש אצל ברג'ר געגוע עז אל כל מה שאפשר לאחוז בו ולטפח אותו ולשוב ולראותו כחלק מן היופי השוקע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות