בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהזמן ‏(כמעט‏) 
עומד מלכת


תגובות

וולפגנג שטֶלֶה - עבודות, אוצר דורון גולן, גלריה גבעון, תל־אביב


כהיפוך לתערוכה “וידיאו רשת, קופסה שחורה” שאצר דורון גולן בגלריה גבעון לפני כחודשיים, בניגוד לריבוי הדימויים הדינמיים שם, בתערוכה שאצר עתה מעבודותיו של וולפגנג שטֶלֶה, הזמן ‏(כמעט‏) עומד מלכת; הרגע והדימוי כמו הופכים לנצח, ושטלה מכניס את הצופים אל אשליית הדימוי הבודד. הוא מבקש עצירה וחדירה לשם התבוננות מדיטטיבית. יצירתו של שטלה מהלכת על הגבול החד שבין הטכני להרהור הפילוסופי הנולד מתוך האפשרות הטכנית. שטלה, יליד שטוטגרט שבגרמניה, החי ויוצר בניו יורק, הוא מחלוצי הנֶט־ארט והמדיה החדשה. כבר בתחילת שנות התשעים יסד את “הדבר” - פרויקט מדיה־ארט עצמאי ברשת - שאיפשר לכל אמן להעלות ולהציג את יצירתו באחד הפורומים החשובים והמקוריים להתפתחות הנט־ארט. בספטמבר 2001 הציב שטלה את מצלמתו במנהטן; בבוקר 11 בחודש תיעדה המצלמה “אדישה ולא מודעת” את המטוסים המתנגחים במגדלי התאומים ואת קריסתם. בראשית 2013 יוצג התיעוד הזה בישראל בבכורה עולמית.


בינתיים, בגלריה גבעון, אפשר לשקוע ב”Midtown מנהטן”, שצולם ברצף במשך כל חודש פברואר 2005; לבהות בהשתנות היום ללילה, ברוח החולפת בעשן הארובות, בתנועתיו של ברווז בודד - ללא כל נוכחות אנושית, כמו שולי העיר מתנהלים בכוחות עצמם. בפריים נייח עובר הזמן ברצף של חשיפות בודדות, שקצב התחלפותן קוצב את מאסת הזמן. הטכניקה הפילוסופית־הלירית הזאת מיושמת גם בעבודות “ברלין, 30 באוקטובר 2006”, שבה שטלה מצלם במשך 24 שעות את הנהר והעיר ממבט על, מרוחק וגבוה, המנטרל את הנוכחות האנושית. ב”אלכסנדרפלאץ, 2011”, ברצף של 400 חשיפות במשך 40 דקות, בפריים נייח בגובה העיניים, משמשת הכיכר תפאורה לתיאטרון האנושי: לנערי הסקייט־בורד המגיחים ונעלמים, לאנשים החוזרים לביתם בסופו של יום, לתיירים - 400 חשיפות שרוכזו לפריים בודד, התלוי בכניסה לגלריה, ובו נעלמו לחלוטין בני האדם.


תנועה אנושית היתה גם ב”כיכר פאריס” וגם ב”פורום רומאנו” לאבק נימוח בחלחלה - משל יפהפה להיות האדם חציר הזמן. ב”West Street” שטלה מוכיח את נחיתותה של העין האנושית. זה פריים בודד, פנורמי, שצולם בשעת בין ערביים, שהוא למעשה מורכב ומוטמע מ–130 צילומים, 10 על 13, הנראה כצילום אחד. בקרוב יחנוך דורון גולן חלל קבע להקרנות ארט־נט בקרון הרכבת שבמתחם “התחנה” בתל־אביב. התערוכה בגבעון ננעלת בשבת, 19.5.


נחום טבת וגרגור שניידר - “פנסיון”, אוצר אורי דסאו, גלריה חזי כהן, תל־אביב


אם וולפגנג שטלה הוא מאסטר של הזמן, נחום טבת וגרגור שניידר הם מאסטרים של החלל האנושי. זו החוויה במפגש המרתק ביניהם בחללה של גלריה חזי כהן ובאצירת אורי דסאו. טבת ושניידר, כל אחד בדרכו ובשפתו, תוחם חלל פיסי־מנטלי. שניידר כדרכו לא מייצר דרכי מילוט וכמו לוכד את המבקר במלכודות. טבת בנה בתוך החלל חלל נפרד, לבן, התואם ככפפה למידות העבודה שיצר, מכלול החצוי באמצעו בחורבה שניתן־לא־ניתן לעבור בה. את הביקור אפשר להתחיל בפרט כמו השולחן הזערורי שבתיבה הענקית, או במראה הכללי, ואז לפרקו במבט לפרודותיו. כתמיד, טבת מלמד אותנו להתבונן, להרכיב ולפרק מבעד לנקודות מבט המשתנות בתנועה בחלל.


שניידר עובד עם החלל שנשאר, ומניח בו שלוש גופות. מתחת למדרגות הברזל מונחת גופת אשה כבדת גוף השוכבת על בטנה. אנכית למחיצה של טבת מונחת גופת ילדה, שרובה כבר טמונה בשקית זבל שחורה, ובין לבין מונחת גופת גבר שרק מכנסי הג’ינס שלגופו ונעליו השחורות חורגות מתוך שקית הזבל. המבקר נע בין הגופות האנונימיות של האם, האב והבת. שניידר זכור מכלובי הברזל שבנה לחופה של הרצליה, כדגם של מחנה מעצר שהתממש בבטן הרכה והעשירה של הקיום הישראלי. שניידר בנה גם בביתן הגרמני בוונציה חדרים בתוך חדרים שהובילו לסף תהום, כשיבוש של מהלך הזמן הבורגני.


בפסטיבל “דוקאביב” בסינמטק תל־אביב הוקרנו שני סרטי מופת תיעודיים על שני רבי־אמנים השונים זה מזה בתכלית השינוי. “גרהרד ריכטר מצייר” של קורינה בלז - שחשף באופן מהפנט את השבלול הגאוני הזה. ריכטר מתמודד עם סדרות ציוריו המופשטים, נכנע וממשיך. מתגלה גם הפער שבין ריכטר, הנאלץ לחשוף את עצמו לרגע, לעולם שבחוץ על דמותו הציבורית. בסרט מופיעה במלואה המכונה המשומנת שמאחורי “גרהרד ריכטר” - העוזרים והמפיצים.


לעומת ריכטר, המסתתר במודע מאחורי ציוריו, סרטם החכם והרגיש של מתאו אקרס וג’ף דופר “האמנית נוכחת” מציג את מרינה אברמוביץ’, שגופה ונשמתה הם הבד והחומר שבהם היא יוצרת. אברמוביץ’, בתם של פרטיזנים יוגוסלבים ואשה חזקה ויצירתית, זקוקה לאהבת הקהל. הסרט נבנה סביב ההכנות לתערוכתה ב”מוֹמה” - שבה בחרה להציג חתך היסטורי של כל מיצגי הגוף שלה. אברמוביץ’ הכשירה נפשית ופיסית שלושים אמנים צעירים, שהציגו בשלושת חודשי התערוכה את שביצעה היא בעבר.


היא עצמה הציגה בלב התערוכה מיצג פשוט להפליא, מכשף וקשה מבחינה נפשית וגופנית. במשך כל שלושת חודשי התערוכה, אברמוביץ’ נכחה בה בכל יום, ישבה על כיסא עץ שתוכנן במיוחד, בשמלה ארוכה וכבדה שבכל חודש שינתה את צבעה. כנגדה היה שולחן עץ, שאחרי כחודשיים הוצא וכך הוסרו כל המחיצות כולן. על כיסא ממולה התיישב אדם מהקהל, ובכל פעם אברמוביץ’ הרכינה את ראשה ועצמה את עיניה ופקחה אותן מחדש לאדם החדש שמולה. תגובות האנשים במפגש האינטימי הזה מרגשות וכנות בעוצמה שרק אישיות ואמן טוטאלי כאברמוביץ’ יכול להפיק מקהלו.


באחד מרגעי השיא, כשאברמוביץ’ פוקחת את עיניה, היא מגלה מולה את בן זוגה לחיים ולאמנות בעבר, אמן המיצג ההולנדי אוליי. יחד הם חיו והציגו במשך 12 שנים, שחמש מהן היו בוואן חבוט. בסופו של דבר הלך כל אחד מהם בנפרד לאורך החומה הסינית במשך ימים ושבועות, זה כנגד זה, עד שנפגשו באמצע ואוליי סיפר לה על קץ אהבתם.


שמו של האמן שעליו נכתב כאן בשבוע שעבר הוא מירוסלב בלקה, ולא כפי שנכתב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו