בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קטע מרומאן גנוז

זוריק חוזר מפינלנד. במעצר

קטע מתוך "משלחת מלאכים רעים", הרומאן הלא-גמור והגנוז של רחל איתן, שכתיבתו נקטעה עקב מותה בחטף ב-1987, כפי שפוענח והוהדר מתוך כתב היד הגנוז על ידי חוקרת הספרות והעורכת תמר משמר

4תגובות

זוריק חזר במפתיע, באותו שבוע, לפני פסח 1954.

"בואי סולו", נאמר במברק מהלסינקי.

במרפסת התצפית, בין אשכולות של קרובי אחרים, שמחה על שהוא יתום.

גופה כאב מתשוקה. בלבה, משום מה, צילומו בעיתון מלפני שנתיים, נואם ב-1 במאי בבית העם, ידו מושטת אל הקהל העצום, בלורית-תלתלים על עיניו. רבים הגדירוהו כ"תיאטרלי", אך רבים חיקו את נוהגיו.

טרם צאתה הספיקה לחפוף שערה והניחה לו להתייבש באוטובוס, אורלי נותרה בלול עם בובה-מכשייפה המתמרטטת, עם משחקים חינוכיים ועמה עדה, המאיירת ספר שירה חדש, ממעכת סיגריות, משסעת דפים ומקללת בשלוש שפות.

גשם שוטף ירד בבוקר, אולי המלקוש, וריח פריחת הדרים הציף את המרפסת, ששלוליות בשוליה. שדה התעופה היה אפור, קירח ובו אילו בנייני-ארעי, האנגר מרוחק ולידו מטוס אחד, דו-מנועי. סביב משטחי הבטון עלו חרציות בר צהובות.

מטוס "אל-על" הגיע מלונדון באיחור. מחיאות כפיים ותשואות ליוו את נחיתתו. נשים בעטיפות-ראש ילילו בחדווה. מקבוצה אחרת, מאופקת, בבגדי חאקי וקורדרוי, הביטו בו במשקפת שדה. היורדים בכבש המטוס נפנפו מרחוק אל הממתינים להם, המנסים לזהותם. בכל שרתה עדיין אווירה כאילו מתרחש נס: אנשים באים ויוצאים מן הארץ בלא פיקוחי שלטון זר, בלא סכנת מלחמה. ברוצה בעקבות האחרים במדרגות היורדות אל איזה מסדרון-יציאה עראי אחזה פתע החשש שמא נתערערה אהבתם משך הפרידה.

נוסעים החלו יוצאים בזה אחר זה לאולם המכס בבגדי חורף כבדים, זרים.

כעבור זמן ניחשה את דמותו בין הנוסעים שנצטופפו סביב שולחנות גדולים, דמות גבוהה במעיל שחור גדול, בכובע פרווה מוזר, מצחיק. נושאת שתי ידיה, קפצה קפיצות במקומה למשוך תשומת-לבו. כשקרב מעט אל מחיצת הזכוכית ראתה את פניו המתוחות, שצבען היה עתה חיוור, חולני תחת הנורות החשופות, כזה מין פרצוף דוסי, רבי של חסידים.

כשקלטה סוף-סוף בעיניו האדומות התרות ללא הרף, צץ חיוך עייף, מאושר בפניו, הסיר מראשו את כובע הפרווה, זרקו לעבר התקרה וקלטו ברגלו. היא צחקה, אכזבה פשתה בה: שערו היה גזוז קצרות במין תספורת-הדיוט ומשום כך בלט, פתאום, אפו. איזו "פליטות" נדפה ממנו.

כעס עלה בה, במפתיע, על שלא זמם, על שלא השכיל להקסימה במיטבו, מלא מדוחים.

רומז לה בידו פסע עם גוש נוסעים ונעלם מעבר לאיזה קיר ואז החלה נוזפת בעצמה על הבלותה, על שמטילה עליו את אשמת הספר המפגר מהלסינקי, כאילו הגיע למבחן-בד או מה, כאילו מוטלת עליו החובה להתחרות בפיתויי האחרים.

קהל מקבלי הפנים, קהל של ריצות, בכיות, נשיקות וגיפופים גורליים, הלך ופחת.

כשהופיע, לבסוף, ביציאה במזוודתו האחת באותו חיוך "ירקרק-חרוץ" ממוצמץ עיניים, החליטה כי הוא ראוי להתאהבות מחדש.

באותו רגע ניגשו אליו בעירסול שאנן שני חבר'ה בני גילו, שיצאו זה עתה מג'יפ, החונה בסמוך למדרכה והראו לו בפנים ענייניות, איזה נייר.

דומה כי זוריק הכיר אחד מהם, שכן טפח על כתפו הגבוהה, השחוחה מעט וזה השיב בטפיחה על שלו.

זוריק משך כתפיו מרחוק, פותח לעומתה כף יד כאומר: לא יודע מה השמוקים האלו רוצים, ואחר, מורה לה בידו שתמתין במקומה, הרים במהירות מזוודתו והחל מתקדם לעברה, אך השני, נמוך ומוצק וזקוף במכנסי חאקי קצרים, מגולגלים מעלה ותלויים תחת כרס ובסנדלים, קרב אליו וחטף משהו מידו השנייה וזוריק חזר וחטף אותו משהו בחיוך של שובבות ומיהר לקראתה, ועתה בלא המזוודה. כשהיא רצה לקראתו והוא קורא: ואיפה אורלי?

השניים ליווהו כמשמר-כבוד מהיר, תפשוהו מאחור בזרועותיו וכל זאת באותה ארשת ידידות של החבר'ה. עתה נראו מוכרים לה: הגבוה השפוף היה מיושבי "כסית" של יום שישי והשני טיפוס של בוגר קיבוץ או תנועת נוער שהחל להכריס ולהקריח. זוריק ניסה להיחלץ מהם בקלות, אפילו בצחוק, כאילו היו בקורס של ספורט שימושי בפלמ"ח, אך הם לא הניחוהו. סבלים ונהגי-טקסי כבר הביטו בהם בעניין מה. היא קרבה אליהם, שומעת את קולו של זוריק, המנסה להשתחרר שוב: "חבר'ה, היה נעים להתחבק אתכם...", ותפסה ביד הגבוה, יושב "כסית": "נפלתם על הראש או מה? אתם לא מכירים אותו?"

"בטח שמכירים - ככה היינו מדברים אליו?" אמר הגבוה. עור זרועו היה רך וחם.

"או-קיי, זזון!" אמר הנמוך, שפתיו מבוקעות מחום, כאילו שיחק עד עכשו מטקות על שפת הים.

"אתם לא תזיזו אותו לשום מקום!" קראה תוך שמחה משונה, כאילו כל הקורה עתה הוא הוכחה חשובה למשהו, והחלה הודפת אותם שוב מעל זוריק.

"גיברת, לטובתך תתנפנפי הביתה לבשל גפילטע פיש!" אמר הנמוך בשפתי המישמש המבוקע.

"אין לכם רשות!" החלה צועקת, רועדת, במין דמדום, מנסה שוב, בכוח, להרחיקם מעליו. "ואיפה פקודת המעצר?" שאלה, כבסרטים, "בלי עורך דין?" ובאותו זמן ביקשה שקולה יהיה נמוך, צונן יותר.

"עשי טובה, אל תעשי סצינות, תני לי לטפל בזה". אמר זוריק מתוך ידיהם, חיוור מכעס, מבטו זגוגי, מתנכר, כמטעים להם שאין לו חלק בהיסטריה הזאת.

עתה תפסוהו סתם בגסות, ללא ארשת הידידות, ונשאוהו מעמה בסחיבת צפרדע לעבר הג'יפ שנהגו כבר התניעו. כמו קבוצת ילדים שבורחים מאמא נודניקית.

כובע הפרווה נשר על המדרכה.

היא רצה אחרי הג'יפ המתרחק, נאקות קטנות בגרונה: "שיחזירו אותך לטשקנט, זורח אחד! זורח אחד!"

אדם, ברט שמוט על מצחו, קרב אליה והגיש לה את כובע הפרווה, שיני ברזל בפיו: "מה יש פה? תפסו וולוטה, זאל זיי ברענען! יש לך גרינע דולרים צו פרקויפן?"(1)

היא חטפה מידו את הכובע ושבה בריצה אל המבנה האפור, שנראה עתה אפל ועזוב. ממרחק ראתה כי מישהו סוחב את המזוודה, שנותרה על המדרכה, ונבלע באחד הפתחים.

 

כל זה נבזק בן רגע. אצה לתוך הבניין הריק, כמעט, מאדם, לחפש מישהו, רק לא משטרה, עזרה, טלפון, הצילו. ברושי לא מדבר עם זוריק, מאז הוויכוח על יחסים דיפלומטיים עם בון, אבל לא זה החשוב. רצה שטופת זיעה קרה, שואלת בקול נסדק אלו סבלים שעוד נותרו - אולי יש לך אסימון? אולי יש לך אסימון? עד שניגש אליה איש בקסקט מעוך:

"מיס, יו וונט א טקסי?"

"כן, איי וונט, אבל קודם אסימון, אסימון", לחשה.

"שה, שה, מיידאלע, בלי עצבים", אמר וחיטט בכיסו, "אני בטוח שיש לי סטוק של אסימונים, כן, תצלצלי לבריאות וניסע לאן שאת רוצה. בעלך נדרס, את אומרת, חלילה וחס, ולקחו אותו באמבולנס? אז תיכף ניסע ישר לבית חולים, לא יודעים איזה? לצלצל לדוד שלי מהוועד הפועל? מהגדוילים, מה? אז זה יהיה מחר בעיתון", התגרד תחת הקסקט בקורת רוח, מושיט לה חופן אסימונים. "לוועד הפועל ישר זה לא הולך. צריך קודם מרכזייה. הטלפוניסטיות האלה. זה ייקח יובלות". יש לו את כל הכתובות והטלפונים של כל הגדוילים, את מי היא רוצה: את שפרינצק, את שרתוק, את בקר, את שקולניק? הוא היה נהג בהגנה כשהיא עוד היתה ממטרה.

אחר שלא השיגה דרך המרכזייה את הוועד הפועל, שהיה תפוס, ענה סוף-סוף קולה של גניה, חשדני, כתמיד, למשמע קול אשה:

"כן, מה יש?"

"זורח חזר, גניה, חזר מפינלנד, זאת אשתו מדברת, אבל לקחו אותו. היתה תאונה, לקחו אותו, אני בשדה התעופה בלוד..."

"מי זה זורח? זוהר? אשתו? מה פתאום את קוראה לו זורח? תאונה! איזו תאונה?"

"בבקשה גניה, בבקשה, תשיגי תיכף את ברושי, בשביל תאונה כזאת צריך את ברושי, ומיד, אין לי כסף לטקסי, אז תלווי לי כשאגיע עם הנהג..."

קריאותיה של גניה נקטעו, המרכזייה לא ענתה.

הדרך היתה של חרטות, של התכווצויות עזות ברחמה. היתה צריכה להיזרק לפני הג'יפ, לעשות סצינות, לזכור את המספר, לצלצל לד"ר נס ולא לגניה, מיהם הפרצופים הללו? מסתובבות עכשיו כל מיני מחתרות. "אלוהים", שמעה עצמה ממלמלת לתוך אגרופה הנשוך, "אלוהים, תחזיר לי אותו, אהיה טובה, לא אעסוק בקטנות, אקדיש את חיי למאבק, לא אחשוק בשום גבר אחר ולא אחשוב על תלתלים גזוזים, אלוהים, רק שתחזיר לי אותו".

"תראי, מיידאלע", אמר הנהג, "אולי נצלצל למגן דוד מאיזה תחנת בנזין? אני מכיר שם את כל הרייסים..." היא אמרה כי הוא לא במגן דוד וכי ייסעו לביתו של ברושי, במעונות עובדים בצפון.

מה הוא לא יודע איפה גר ברושי? אצלו עברו כל הגדוילים. אולי לקחו אותו לסרפנד? אולי ייסעו לסרפנד? יש שם בית חולים צבאי טוב-טוב.

"רק אל ברושי? ברושי? הקנאקער(2) הזה? אדם ישר, אדם יקר-נפש, איש חשוב באו"ם, אבל, כביניהם, איזה דון ז'ואן... עוד בשנת תרצ"ח הוא לקח את ברושי למעלה, לחניתה, כשהיה מבצע חומה ומגדל, כשהיא היתה עוד ממטרה. הוא היה עושה טורים למעלה וחזרה. אחרי העצמאות אף פעם לא נתנו לו קרדיט על כך. אנחנו השמן על גלגלי ההיסטוריה, כמו שאומרים. ברושי, איזה בן-אדם! איזה אידיאליסט! תיכף ומיד כשהגיעו, אמר ‘דוואי!'(3) הוציא כסף ומיד בקבוק שנאפס מהכיס ונתן לכולם לשתות, הפשיל שרוולים, ירק על הידיים, לקח טורייה, נתן לו טורייה וכולנו עבדנו בשירה, בשרשרת, ככה חפרנו ובנינו את הגדר והוא שר שירים. הוא היה שר שירים בכל העליות לקרקע, אפילו אם לא היה לו קול אי-אי-אי היו כולם שרים אתו. אבל מה? הישבן בער לו: אחרי איזה שעה של חפירה נסעו למצובה. היתה לברושי שם בחורה שחי אתה. חיכיתי

 

בטנדר על-יד הצריף. הוא תיכף ומיד נכנס, שאג כמו אריה ויצא. בימים הטרופים ההם לא היה זמן לחיות. כמו אצל נתן אלתרמן פגישה-גישה-אשה-שה-הה!"

"אצל טשרניחובסקי", תיקנה. משום מה הכאיבה מאוד שם המשורר.

"את מורה או מה?"

"הייתי. אולי נוכל לנסוע קצת יותר מהר?"

"מיידאלע, תשאלי את ברושי על פרויק'ה הנהג. אני הייתי הנהג המצטיין בשורה, אבל אני לא הבעל שם טוב, אני לא עושה קפיצות דרך. ככה הייתי אומר גם לברושי כשהיינו נוסעים למצובה. כשהמכנסיים בוערים, נמס השכל. ואיזה שירים היה שר, עוד מהבית ‘אלה תולדות נוח...'" החל הנהג שר בטנור-נערים נעים, מציץ בה מפעם לפעם תחת הקסקט לראות אם ערב לה:

"אלו תולדות נוח

מברונפן(4) יש כוח,

כוח הוא העיקר

פון ברונפן ווערט מען שיכר...(5)

מיידאלע, אנחנו נמצא אותו. הוא בסדר, לא יקרה לו כלום. אצלנו הרפואה הכי-טובה בעולם. לפני כמה שנים שלחתי לברושי ארגז קוניאק לראש השנה, כמו לכולם, סתם לתודה אחרי שאירגן לי רשיון יבוא לטקסי. שלח לי את הארגז בחזרה. לקח רק בקבוק אחד, שלא להעליב אותי. איזה בן-אדם, היתר-יציאה לאירופה לבן שלו מהמאכער של משרד הפנים..."

היא השעינה ראשה אל שמשת החלון, צובטת שוקיה בציפורניה תחת כובע הפרווה הרך ואז ידעה בשמחה כי היא באוטובוס, בדרך לשדה התעופה, ונתקפה נמנום. עליה לפקוח עתה עיניים בכוח. המטוס נוחת, הנשים המזרחיות מיליילות, היא יורדת לאולם הקבלה, זוריק, מלא תלתלים, מנפנף בספר של איציק פפר(6). ראשה הוטח אל שמשת החלון הטחות מכאיבות, שהעירוה, ואז נבהלה: היא נרדמה ולא קמה בזמן והוא מחפש אותה עכשיו בשדה התעופה. גופו כואב כגופה, שכמו נחצה, ללא מרכז. נזכרת, נשטפה שוב זיעה קרה. והמבט המרושע, הזגוגי המתנכר, האומר לה כמה שהיא וולגרית, שנאטם לשמוע שאלות על עברו.

זוריק מדבר רק בזמן עתיד. כולנו, בעצם, מדברים רק בזמן עתיד. "שירת הנוער, שיר עתידנו. דורנו, זמננו ההיסטורי, כולנו נועדנו לגדולות. ההכרח ההיסטורי, ההזדמנות ההיסטורית שנפלה בחלקו של דורנו שנועד לגדולות, רק אם הגדוילים יניחו לנו. לא כולנו בני קין. רובנו בני-אנוש", אמר באספת ועד השלום. "עשי טובה", חוזר קולו קשות, "השאירי את זה לי!"

ראשה הוטח שוב אל שמשת חלון, אל כיכר דיזנגוף. צעיר יושב על הדשא, מצטלם ראש אל ראש כמו כולנו. המזרקה קופצת. ייצאו להם צללים, חשבה, הם מול השמש. איזה צלם אידיוט.

 

גניה המתינה ליד שער החצר בסינרה הלבן, פוכרת ידיה.

ערוגת הפרחים הרב-שנתיים לא השתנתה מאז ראתה אותה לראשונה ב-7 בנובמבר 1952, בבואה לשם עם זוריק. אך מרובצת מים מן המלקוש עמדה עתה בפריחת-אביב מגעילה, עם צבעונים ואיריסים כחולים-לבנים.

"איך אדם יכול להקדיש את כל חייו לערוגת פרחים אחת?" רוטן ברושי תמיד.

"איזה מין תאונה זאת?" שאלה גניה, אבל בקור.

"אמרת לברושי? מצאת את ברושי?" אמרה סשה באותו קור. "אלוהים-אלוהים", מילמלה בתוכה.

"אולי הוא בתל-ליטווינסקי, חבר'ה?" שאל הנהג ונכנס עמן הביתה.

"כמה אנחנו חייבים לך, חבר נהג?" שאלה גניה, כמעט ברשעות.

"חברה ברושי, שתתביישי לך! אני הייתי הנהג של אברשה עוד מהשורה, כשהייתי הנהג של הגדוילים, אף פעם לא נתנו לי קרדיט על זה בעיתונות, כשהיינו טסים תחת כדורים, אבל אני לא מתאונן. אני, כמו שאומרים, השמן על גלגלי ההיסטוריה..."

הוא סובב את הקסקט על ראשו, חייך בפיו חסר הניבים, שעה שהתבונן באכזבת-מה במטבח האביונים המצוחצח: פתילייה, שעוונית, שולחן וכיסאות מתקפלים, אשה של דיאגו ריברה סוחבת סל על גבה.

"אולי תשתה א גלעזלע(7) תה, נהג?" שאלה גניה.

"גניה!" אמרה סשה.

גניה נתנה בה מבט קשה. "אנחנו עוד נצטרך אותך, חבר נהג", אמרה. אחר הוציאה פתק מכיס סינרה המעומלן. מספר טלפון. זה בחיפה בבת-גלים. צריך להזמין אצל הטלפוניסטית. לבקש שם את ברושי, אבל בשום אופן לא לומר מאיפה מצלצלת.

"נו, תצלצלי!" אמרה גניה ופנתה לכיור להכין תה, הכוס משקשקת בתחתית.

"דירת גוסטה פרוינדליך", ענה קול אשה מבוגר, מרוחק, במבטא גרמני.

"דברו!" אמרה המרכזנית.

"אבקש לדבר עם מר אברהם ברושי!" צעקה סשה. הקו היה מלא גלי-ים.

"הוא מית!" ענה הקול.

"מית?" צעקה סשה.

"בז'בילי הוא מית!" והשפופרת הוטחה.

חרוץ פנים ועורף שזוף החזיק הנהג בעדינות קוביית סוכר בין שתי אצבעות וגמע תה מצלחת זכוכית מהבילה, שהגביהה אל פיו, בלא לחדול מהביט סביבו.

גניה משכה אותה לעבר הכיור, אל חום הפתילייה, גבה אל הנהג:

"מית? מי מית?"

"זה לא חשוב! לא ברושי, גניה". חוששת לחשוב בתמונות, להגות מלים, שמא יתממשו. אמרה, בין שיניה: "עצרו את זוריק בשדה התעופה..."

"עצרו! אצלנו לא עוצרים. רק פושעים".

"גנה, חטפו ממנו את הדרכון וחטפו אותו, שניים מ..."

"אצלנו לא חוטפים. בטח משהו לא כשר עם הדרכון. אצלכם הרי..."

"גניה! צריך למצוא תיכף ומיד את ברושי, אני אומרת לך: חטפו אותו בג'יפ..."

"אתם תמיד מגזימים, מנפחים: כשיש צנע אתם עושים הפגנות רעב, למעברות אתם קוראים מחנות ריכוז. ואולי הוא הבריח משהו ביטחוני? הרי אצלכם אי-אפשר לדעת אחרי מה שאמרתם במשפטי הרופאים?!"

"גניה!!" צרחה סשה.

"חברות, אפשר לעזור? אני מוכן לקחת לבית חולים, למגן דוד, למפקח המשטרה. מוכן ל... לנסוע ספיישל ל... אני יודע שאין לכם פרייבט כמו למאכערים האחרים".

"מי זה הנהג הזה? איך הוא הגיע הנה?" שאגה עתה גניה. "הוא משלכם? מי שלח אותו? הוא מהמופסים?"

"לא, אני מקואופרטיב מוניות ‘הקריה', אני לא חפר, את יכולה לבדוק, חבר'ה ברושי".

"סלח לי סלח לי, חבר נהג", פכרה גניה את ידיה שוב. "לא התכוונתי. אצלנו זה לא הפקר!" היא הושיטה לו שטר בן חמש לירות. הנהג הביט בה נעלב:

"אני לא לוקח כסף מחברתו לחיים של חבר ברושי, שעשה אתי היסטוריה תחת אש". הוא קם ממקומו, הניח את הכוס על התחתית, סגר את רוכסן הבטל-דרס על בטנו הרזה וצילצל במפתחות המונית.

גניה תקעה במהירות את השטר לתוך כיס הבטל-דרס, הנהג קם, מתנדנד על רגליים מעוקמות קצת.

"אני אקח אותך לאן שצריך. אני אומר לך, חברה גניה, שאתם בסדר והשאר הם כבר טינופת, ואת זה אני אומר לך בשם חבר השורה".

"איזה שורה? את לא רואה שהוא נוכל?" אמרה גניה. "איך הוא הגיע הנה?"

"הוא היה הנהג של ברושי בשורה".

ומיד נתנה בידי סשה כסף לאוטובוס, שתיסע הביתה כי זוהר כבר מחכה לה שם, בוודאי, רעב.

"ואיפה הילדה? אתם פרחחים, חסרי אחריות..."

כשיצאה סשה, היתה כבר שעת דמדומים והיא הלכה כחותרת בתוכם. ליד הבית נכנסה גניה למונית שחיכתה לה.

הביאה לדפוס והוסיפה הערות תמר משמר

(!) יידיש: תפסו כסף, שיישרפו! יש לך דולרים למכירה? (2) יידיש: הכל-יכול הזה? (בנימת לגלוג). (3) רוסית: תביא. (4) שיבוש של המלה היידית: בראנפן - יי"ש. (5) יידיש: מיי"ש יוצא שיכור. (6) משורר יידיש קומוניסט, שהוצא להורג עם 12 אנשי ספרות יהודים אחרים בפקודת סטלין, ב"ליל המשוררים הנרצחים" שבין 12-13 אוגוסט 1952.)

(7) יידיש: כוס.

תודה לארכיוני סופרים, מרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, שבו שמור כתב היד של הרומאן "משלחת מלאכים רעים". תודה לעמרי איתן, טולה איתן ויונתן פישמן, בניה ובתה של רחל איתן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו