בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רשע של הסכמה

לכמה מפשעי השירות החשאי המפלצתי ביותר בכל האימפריה הסובייטית מוקדש הספר "שטאזילנד"

תגובות

שטאזילנד, מאת אנה פאנדר, תירגמה מאנגלית נעמי כרמל, הוצאת דביר, 2012, 318 עמודים

ב-1949 חזר ברטולט ברכט למזרח גרמניה, אל ההריסות. מכל עבר נשמעו סיפורים נוראיים על רעב, ביזה ואונס של החיילים הסובייטים, וברקע ניצב חורבנה של ברית המועצות ועשרים מיליוני הרוגיה. ברכט כתב ביומנו, בלשון דוגמטית למדי, כדי לחיות עם הזוועה המיידית בהקשר שלה. כאב העם מציק לו. האהדה לסבל העם הסובייטי מציק לו. וכך, באותן שנים שכתב גם את "אלגיות בוקוב", רשם ביומן: "העובדים אינם מביאים בחשבון שמלחמת ההשמדה נגד ברית המועצות נעשתה אמנם ללא הסכמתם, אבל לא בלי השתתפותם; ומקומות העבודה שיצרה ההכנה למלחמה נוצרו בעידודם של רבים מהם" (מגרמנית דניאל רוזנברג).

ב-12 בדצמבר 1948 הוא כותב: "הגרמנים מורדים נגד הפקודה למרוד בנאציזם". ככה הסביר לעצמו ברכט את ייעודה של משטרת הביטחון, השטאזי. כך גם, מן הסתם, חשבו יוצאי מחנות הריכוז הנאציים, כאשר הקימו את מזרח גרמניה וקיוו לבנות ארץ, שלא תגרום עוד חרפה לגרמנים. לכמה מפשעי המנגנון המזוויע של מדינת המשטרה הזאת מוקדש הספר "שטאזילנד".

אי-פי

כמות המסמכים שהפיק שירות הביטחון של מזרח גרמניה הקומוניסטית בארבעים שנות קיומו דומה לכמות המסמכים שיוצרו בגרמניה, בכל הווריאציות והגלגולים שלה, מאז ימי הביניים ואילך, כולל גרמניה הנאצית. אילו הצבנו, כותבת המחברת, אנה פאנדר, את כל התיקים שהחזיק הארגון על הגברים והנשים בני ארצו, כשהם, התיקים, צמודים אלה לאלה, היה נוצר שביל באורך 180 קילומטרים. נסו לדמות: מכפר שמריהו עד מטולה, תיק ליד תיק ליד תיק. כמה תשוקה לפיקוח, כמה אמונה ביכולת לרדוף, לסחוט, להלשין, להכפיש, לתייק, שוב ושוב, כל אחד חשוד פוטנציאלי, כל אחד אויב מבפנים. אף טיפת כבוד לחפותו של אף אזרח. והכל החל, כמובן, מרדיפת הנאצים.

המחברת עוקבת אחר כמה קורבנות. אלמנה שגופת בעלה הועלמה ובמקומו קברו ארון כבד, כדי שלא יצטרכו להסביר את הדרך שבה מת. צעירה שכל מכתביה עם אהובה האיטלקי עברו צנזורה ובחקירה נאלצה לעזור לחוקר לתרגם כמה מלים אינטימיות שהיא ואהובה עשו בהן שימוש וכו'.

הארגון הזה היה גם ביטוי לאמונה הפוזיטיביסטית שלפיה אפשר להוכיח הכל, גם את אשמת החף מכל פשע, משום שכל אחד הוא מועמד להיות פושע, כלומר לבגוד ב"מדינת הפועלים והאיכרים". במוזיאון השטאזי בלייפציג הוצגו לראווה אפילו "דגימות ריח" של חשודים פוטנציאליים. היו סוכנים שאספו דגימות כאלה בעזרת כלבים.

השיח של השטאזי בגרמניה המאוחדת אינו דבר נעים. גם המערב-גרמנים עצמם נעים ונדים בלי יכולת להחליט אם טוב או רע לעסוק בעניין מבחינת "הדימוי בעולם". אחרי הכל, עוצמתה הכלכלית של גרמניה בנויה, בין היתר, על תפקידה בעולם, ואין כמו האירועים ביוון כדי להבחין במשקעי העבר הגרמני כחלק ממחיר מוצרי כלכלתה. התמיכה החזקה בישראל, מאז הסכם אדנאואר-בן גוריון, היא דוגמה מובהקת: המדינה שכלכלה היא העיסוק המרכזי שלה, אינה אוהבת לזהות בין "הגרמני" ל"טוטליטאריות". זה גם מה שפגשה המחברת, אוסטרלית שעבדה בשירות השידור הבין-לאומי הגרמני: עורכיה סירבו לעסוק בשטאזי. לכן החליטה לכתוב את הספר ולהעניק קול לכמה מקורבנותיו.

לטעמי, הכותבת לא הבחינה בעיסוק החרוץ של גרמניה המאוחדת, כלומר גרמניה המערבית המשתלטת על גרמניה המזרחית, בפשעי השטאזי. בניגוד לארכיוני הגסטפו, או ארכיוני הס"ס, את מסמכי השטאזי הציגו מיד לראווה. למעשה, מסלולה של פאנדר מתחיל מהמוזיאון הזה; יום אחד היה מטה מפחיד של מעקב ובילוש וסחיטה ואיומים, ויום אחר כך היה כבר למוזיאון.

מנין ההבדל הגדול בין היחס האינטימי למסמכי הגסטפו ובין היחס למסמכי השטאזי? די ברור. בארכיון השטאזי אילפו את המזרח-גרמנים להזכיר להם שוב ושוב ש"כולכם הייתם מלשינים", שהמשטר היה רע, שהקומוניזם היה זוועתי. מסמכי הגסטפו עלולים היו להרשיע חלק מעמוד השדרה של גרמניה המערבית.

האם השטאזי היה השירות החשאי המפלצתי ביותר בכל האימפריה הסובייטית? מבחינה מסוימת, נראה שכן. גרמניה המזרחית, מכל מיני סיבות, מיעטה לכלוא במחנות ריכוז, נוסח הגולאגים של רוסיה, אבל הרבתה לעקוב, לחשוד, לסחוט ובעיקר להפוך את כולם למסכימים, למשתפי פעולה. בקיצור, נבנה משטר של פחד מפני מה ש"יגידו עליך אם לא...".

פאנדר הולכת גם בעקבות סוכנים לשעבר. אחד מהם בכיר. ספק רב אם היה כזה. הוא ניזון היום מ"צדקת" הדרך. נכון שהאכזבה של המזרח-גרמנים מאיחוד גרמניה גדולה מאוד. האבטלה גדלה, התחבורה הציבורית בין הכפרים כמעט לא פועלת, השכר נמוך בכרבע מהשכר במערב גרמניה. ואף שהובטח למזרח-גרמנים כי הפער הזה יתבטל בתוך עשור, הנה, כבר שני עשורים שעל אותה עבודה משתכרים במזרח, על פי חוק, פחות משמשתכרים במערב. בקיצור, עשרים אחוזים מהמזרח-גרמנים המצביעים למפלגה היורשת של המפלגה הקומוניסטית, אינם רק המנגנון הגמלאי מן העבר, אלא סוג של התנגדות ל"קולוניזציה" המערב-גרמנית (אף מוסד אינו מנוהל בידי מזרח-גרמני - לא תיאטרון, לא מוזיאון, האוניברסיטאות טוהרו ממזרח-גרמנים, ובמקומם הגיעו פרופסורים מהמערב).

הכל מבינים שמשהו לא נורמלי התרחש. הלשון הרשמית קוראת לאיחוד גרמניה "איחוד מחדש" (die Wiedervereinigung), ואילו הלשון הספקנית למדי של הגרמנים - מזרח ומערב - קוראת לו "המפנה" (das Wende). הרשע הקומוניסטי שונה כנראה מהרשע הנאצי. תחת המשטר הנאצי חי הגרמני - אם לא השתייך ל"מיעוטים" - בשקט עד שהמלחמה הגיעה אליו. במשטר הקומוניסטי לא היה "יוצא מן הכלל". כל אחד היה תמיד חשוד, ומשום כך נתבע תמיד להלשין, לצותת, לזמר, להכפיש. את הפרברסיה ההיסטורית הזאת תיאר בצורה מצמררת יגאל חלפין בספרו "הטיהורים הסטליניסטיים" (רסלינג), ובו תיאר את האופן שבו "טוהרה" המפלגה הקומוניסטית הסובייטית מטובי חבריה באמצעות המנגנון הזה שמולו איש אינו מעז להגיד: "אני לא יכול להשתתף". לא, לא מדובר רק בהפחדה, אלא בבניית השתתפות.

הספר של חלפין הרבה יותר מפורט וחשוב מ"שטאזילנד", בעיקר משום שהוא מצליח לאתר את הלוגוס של מנגנון הרשע. בראיון לדליה קרפל ניסח חלפין את דבריו בצורה ממצה: "למה בשמאל האויב הוא תמיד בפנים. זו השאלה של הספר". ובהמשך הוא משיב: "זה רצון להרע. אני טוען שיש בקומוניזם מושג של רוע שאותו אי אפשר לבער או לשנות". בסוף הקריאה הזאת, בשני הספרים, מתברר לך עד כמה בנוי הרוע מבני אדם חלשים, המאיישים ועדות הלם והסכמה. חותמות גומי, ובובות גומי.

אם לחזור לפתיחה, ברכט והנס אייזלר כתבו הימנון יפהפה למזרח גרמניה, אי-אז ב-1949. מנהיגי המפלגה לא אהבו אותו, לא כהימנון לאומי. ארבעת בתיו עסקו רק באופן שבו תיראה גרמניה, בעתיד, בעיני העולם מחוצה לה, ובין היתר, בתרגום חופשי נאמר: "העמים לא יחווירו / כמו מפני שודדת / אלא יושיטו את ידיהם, / אלינו, כמו אל עמים אחרים". השיר אושר כ"הימנון הילדים" הקומוניסטים. מה נשאר? הביצוע שלו. היפה ביותר, לטעמי, לא של מקהלת הרדיו המזרח-גרמני, אלא קולו הצרוד והחם של אייזלר, במבטאו הווינאי. כמו דוד קשיש. כל מה שנשאר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו