בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלויה מארץ-ישראל לוויימאר שאבדה

חיים אלכסנדר, מאחרוני המוסיקאים שבאו בעלייה החמישית, ידע להלחין מוסיקה בשני ערוצים בו-זמנית: יצירות רומנטיות-לאומיות ומוסיקה מודרנית לקהל המצומצם. עם מותו, לפני כחודשיים, מצטמצמת עוד יותר האפשרות הזאת

תגובות

מותו של המלחין חיים אלכסנדר ב-18 במארס השנה מסמל את סופו של עידן. אלכסנדר היה צעיר דור המלחינים שבאו לפלשתינה המנדטורית בגל ההגירה של העלייה החמישית - העלייה שהביאה עמה מוסיקאים, מלחינים, מוסיקולוגים, וקהל ממרכז אירופה ומערבה. נוכחותם של כל אלה קיבלה מיד ביטוי בדמות מיסודה של המוסיקה האמנותית בישראל, הקמתה של רשות השידור והתזמורת הארץ-ישראלית (לימים, התזמורת הפילהרמונית).

אלכסנדר נולד ב-1915 וגדל בברלין הוויימארית, באותו שילוב משכר של כוחות רגרסיביים ואבנגרדיים שכללו מוסיקה מבית הכנסת, מוסיקה א-טונאלית, זרמים פוסט-ואגנריים, ניאו-קלאסיקה וג'ז בתרגום אירופי. את רוב חינוכו המוסיקלי קיבל אמנם בירושלים, אבל היה זה במעין גלות פנימית, שכן הוא למד עם מלחינים מהגרים שעלו גם הם לא מכבר מגרמניה. מאז סיום לימודיו ב-1945 ועד פרישתו ב-1981 שימש פרופסור לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

אלכסנדר זכור בעיקר בעקבות יצירותיו הנגישות ("פופוליזם לאומי" קרא לזה מקס ברוד). יצירתו "שישה ריקודים ישראליים" (1951), למשל, זכתה לתהודה רבה בישראל ובארצות הברית, ככל הנראה מפני שגישרה בין האקזוטיות התנ"כית של הארץ לבין חלוציה החדשים-הישנים. יצירות מעין אלו, במודוס רומנטי-לאומי, תאמו לרטוריקה הציונית של גוף ראשון רבים ונוף פסטורלי מעין-תנ"כי; מעין פסקול לתיאורי הנוף הכמעט ארוטיים של ס' יזהר מסוף שנות הארבעים.

ב-1957 הלחין חיים אלכסנדר את "מגש הכסף" של אלתרמן, ככל הנראה לציון עשור להחלטה 181 ולראשית הקרבות שבישרו על מלחמת העצמאות. אלכסנדר המחיז את הליטורגיקה האלתרמנית בעיקר דרך המקהלה, שהיתה דימוי חי לאומה "קרועת לב אך נושמת". כנגדה שרו שני סולנים, אותם נער ונערה "נוטפי טללים עבריים"; ברקע ליוותה אותם המקהלה בתבניות מארש אטיות, דומות לאלו המאפיינות את הפזמון של שיר הרעות. אלכסנדר היה קשוב אז למודל ההגמוני של השכול הישראלי ואימץ את ההפרדה האלתרמנית בין העולם הפרטי לעולם ההיסטורי-הלאומי. קשה לדמיין פס-קול טוב יותר לסוציאליזם ישראלי.

בסוף שנת החמישים חזר אלכסנדר למולדת שהקיאה אותו, גרמניה, כדי ללמוד את האבנגרד של אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. אבל מעט ידוע על יצירותיו ה"אחרות" של אלכסנדר - אלו שדרשו מהקהל להקשיב מתחת לפני השטח של אונומטופיאות מוסיקליות לאומיות בצורת הורה, מארש, או ציטוט של שיר עם. כמו מלחינים רבים שהיגרו לכאן בעלייה החמישית, אלכסנדר הבין כי עליו להפיק מוסיקה בשני ערוצים בו-זמנית: יצירות במודוס הרומנטי-הלאומי שנגישותן היתה מיידית, ומוסיקה מודרנית לקהל מצומצם יותר, מוסיקה שמתכתבת עם גולים מהמולדת שעזב. שני ערוצי כתיבה אלו, האחד של קיבוץ גלויות והשני של גלות פנימית, הזינו זה את זה בשנות הארבעים והחמישים. בהדרגה, עם זאת, האפיל הערוץ השני על הראשון, והחיפוש אחר ייצוגים מוסיקליים ישירים הוחלף בניסיון לתרגם את הסגנונות המוסיקליים של אירופה אחרי המלחמה לפורטרט ישראלי מוסיקלי חדש.

לאחר בואו לארץ, לבדו, אימץ לו אלכסנדר דמות אב מקומית (וזמנית), המלחין שטפן וולפה, שבעצמו גילם שילוב קנאי של אבנגרד וסוציאליזם. ממנו עבר אלכסנדר למלחין חנוך יעקובי, שיצירותיו הא-טונאליות היו רק חלק מהתפוקה האמנותית שלו; גם יעקובי היה צריך לכתוב בסגנון "ים תיכוני" כדי לסגור את החודש.

יצירתו הראשונה של אלכסנדר היתה סדרת וריאציות לפסנתר, שעל אף הכותר הפטריוטי שלה, "אם אשכחך ירושלים", דיברה בשפה מודרניסטית, גם אם לא לגמרי מגובשת. היצירה סתרה ציפיות לאוריינטליזם מוסיקלי מהסוג הפופולרי לפני שבעים שנה. מה שבישרה יצירה זו התגבר עם שובו של אלכסנדר מגרמניה ב-1958. הוא עבר לכתיבה אבסטרקטית, שניטרלה את הצלילים שנקשרו קודם לכן עם הנוף הפסטורלי של פלשתינה המנדטורית, ריקודי החלוצים, והליטורגיקה של השכול הישראלי. במקביל שירבט אלכסנדר קטעי טנגו ואלתורי ג'אז שונים, שכיום נראים כמו גלויות לוויימאר שאבדה לבלי שוב. ביצירות מאוחרות יותר החליפו הפרופורציות המוסיקליות של מרווחים ומצלולים, וניטל כל רמז ללאום או ללאומיות.

המוסיקה של אלכסנדר, כמו המוסיקה של מלחינים מהגרים רבים מאותה תקופה, ממחישה תהליך דהייה של סמלים לאומיים ומשבר בייצוגם המוסיקלי שהחל בסוף שנות החמישים. מהרומנטיקה הלאומית נותר רק הגעגוע לעולם שלא צמח כאן ואולי לא יכול היה לצמוח לעולם. הסמלים הלאומיים בדרך תחביר מוסיקלי שכבר לא היה מסוגל לדבר בגוף ראשון רבים.

מותו של אחרון המלחינים הפעילים של העלייה החמישית ממחיש כעת שהמוסיקה הישראלית האמנותית היא מעכשיו בידיהם של אלו שנולדו בשנות החמישים והשישים, אותם מלחינים שמאיישים כיום את עמדות המפתח באקדמיות למוסיקה ובאוניברסיטאות השונות. קבוצה זו, כמו מלחיני העלייה החמישית, גם היא קבוצה של אינדיבידואלים, שהיום יותר מתמיד חשה שהנסיבות התרבותיות של ישראל מייתרות אותה.

אין פלא שאחד מהמלחינים הידועים בארץ, פרופ' עודד זהבי, פירסם לא מזמן בדף הפייסבוק שלו ש"להיות מלחין מוסיקה אמנותית בארץ זה בערך כמו להיות השיננית באגף הנידונים למוות בכלא בלואיזיאנה, זאת אומרת, כפי הנראה זה לא ממש מזיק, אבל...".

הנתק הזה מייסר. חמור מכך, הוא מדיר מלחינים ישראליים בבית הגידול של התרבות הישראלית. בהעדר דיון על מוסיקה ישראלית אמנותית נעלם הנפח התרבותי העומד מאחורי יצירות רבות. נרטיבים שלמים שבין העבר המוסיקלי להווה הישראלי והיהודי מוכרים למתי מעט או מסתכמים בכמה שורות רזות בתוכניית הקונצרט של ביצוע הבכורה, שהוא בדרך כלל גם הביצוע האחרון של אותה יצירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו