בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתם האחרונים, אנחנו מבקשים לשאול אתכם

קומץ יוצרים ואנשי-שם יהודים ילידי גרמניה נקבצו בסוף האביב בטירת אלמאו שבבוואריה לספר את סיפורם

תגובות

מאי, אלמאו

מחלוני אני מביטה באין-אופק הסוגר על נוף היער ועל החלק המבורא שמסביב לארמון, אחו של עשב קצר צהבהב שמתאמץ להוריק, ובו צומחים עתה במפוזר וכמעט בסתר פרחי אביב - פעמוניות כחולות וקחוונים קטנים לבנים. אבל האין-אופק, רכס ההרים האדיר האפור, שחזיתו השבורה מרוצפת מדפי סלע כעין הצפחה, שביניהם שקע הלובן העז של השלג, מפריע לי וגורם לי תחושת מחנק.

אני כאן, בשנית, בארמון אלמאו, וכאז, בהתכנסות לכבוד יובל שישים שנים למדינת ישראל, כן עתה, אני מרגישה כלואה בסוגר. איני מוצאת יופי באפור הצפחה המאיים מצלעות הרכס, ועם זאת אני מאזינה בעונג לדממה שאין מושלה.

בקומת הקרקע בוערים בולי העץ באח ומישהו מנגן בפסנתר. עוד מעט תוגש ארוחת הערב, והמלצרית הבולגרייה תרגל אחרי הסועדים ותחטוף כל צלחת שהתרוקנה. האנשים יתאספו ונשב יחדיו. אחדים הכרתי בשמותיהם קודם לכן, וחלקם זרים גמורים. מוזר שכאן ביכרו היקים לספר בדיחות ביידיש דווקא.

את ההתכנסות הזאת יזמה רחל סלמנדר, כשם שיזמה את חגיגת היובל למדינה, ואירועי תרבות אחרים. גם הפעם הסתייעה בפרופסור ענת פיינברג מאוניברסיטת היידלברג להנחיית הראיונות ולבחירת המשתתפים. את האירוח תרם כאז אדוני הארמון, דיטמר מילר-אלמאו, הרואה בכך שליחות של כפרת עוונות.

ד"ר רחל סלמנדר היא גיבורת תרבות ידועה במינכן וסביבותיה, ואולי אף בגרמניה כולה. היא ביקשה לחוג שלושים שנה למפעלה הגדול אך לא היחיד, הקמת בית מסחר לספרים במינכן, המתמחה בספרות יהודית לסוגיה. בית המסחר הזה מחזיק את אחד האוספים הגדולים ביותר של ספרים בגרמנית על היהדות, והוא מקום מפגש לפעילויות תרבותיות שונות, לדיונים, לערבי קריאה וכיו"ב. סלמנדר היא גם פובליציסטית וסופרת, שכתבה על מחנות העקורים בגרמניה, שבאחד מהם, דגנדורף, נולדה. נוסף לכך עורכת סלמנדר את הדף הספרותי של העיתון "די ולט" ואת "ולט" הספרותי הברלינאי.

סלמנדר החליטה לזמן עדים אחרונים מן העולם היהודי בגרמניה של אתמול לספר את סיפורם לטלוויזיה הבאוורית, כמו אמרה: אתם האחרונים, אנחנו מבקשים לשאול אתכם. האנשים שבחרו סלמנדר ופיינברג היו דוברי גרמנית, ילידי גרמניה או אוסטריה, ומי שכתבו את זיכרונותיהם, או השיגו הישגים רוחניים או חומריים בולטים.

אני הייתי שם במקרה. מישראל הוזמנו המלחין צבי אבני (במקור הרמן יעקב, יליד זארברוקן 1927), מוסיקאי עטור פרסים, שכתב עשרות יצירות ושירים, ביניהם יצירה לסופרן ותזמורת "אם זהו אדם", על פי טקסט של פרימו לוי, ו"ספינת השעות" - יצירה סימפונית בהשראת ציורים של מרדכי ארדון. צבי אבני בא עם הוריו לחיפה ב-1935. אביו, שהיה נהג משאית, נחטף במאורעות 1938 וגורלו לא נודע. בן 14 עזב את ספסל הלימודים ועבד כשוליה בבית מלאכה לתיקון מוני-מים. בראיון עם ענת פיינברג סיפר שנמשך למוסיקה בראשית נעוריו, ולימד את עצמו לנגן בחלילית, במנדולינה ובמפוחית פה, שקיבל לבר המצווה שלו. בכלים אלה הלחין את מנגינותיו הראשונות, אך מאחר שלא ידע לכתוב תווים, רשם את מנגינותיו בסימנים שהמציא בעצמו. רק בן 16 התחיל ללמוד פסנתר בצורה מסודרת. מאוחר יותר למד אצל פרנק פלג, אבל ארליך ופאול בן חיים, ואחרי גלגולים רבים הצטרף לסגל המורים של האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים, כמורה לתיאוריה וקומפוזיציה, וניהל את המעבדה למוסיקה אלקטרונית.

איש המעשה הישראלי שבא לאלמאו הוא התעשיין סטף ורטהיימר, שפועלו מוכר ברבים, ומי שהקים בין השאר את המוזיאון לתולדות יהודי גרמניה. "איש הנפש" באלמאו היה ד"ר חזי כהן, פסיכואליטיקאי, שביני לבין עצמי אני מכנה אותו קורצ'ק הישראלי, והוא מי שעמד שנים רבות בראשו של מוסד לילדים ונוער "בני ברית", מסגרת טיפולית-פנימייתית המעניקה בית חם ומעון לילדים בסיכון הגבוה ביותר. ד"ר כהן תרם תרומה מכרעת לגיבוש תפישת הטיפול בילדים הסובלים מהפרעות התנהגותיות ונפשיות במישור המעשי והתיאורטי, והכלי הטיפולי המנחה אותו הוא האמפתיה. על כך כתב מאמרים רבים בכתבי עת מקצועיים. בראיון עמו הסביר את שיטות העבודה החינוכית שלו וכבש את לב הנוכחים בנועם הליכותיו. הוא עלה עם הוריו ואחיו מן העיר הקטנה ברנבורג על נהר הזאלה וגדל בבת-ים.

מאמריקה באה הסופרת והגרמניסטית רות קלוגר, פרופסור לספרות גרמנית בניו יורק, שספרה האוטוביוגרפי רב העוצמה "נופי זיכרון" (הוצאת "יד ושם") ראה אור בתרגום עברי לפני כשנה, ובו מתוארות התחנות במסעה עם אמה אל החיים: וינה, טרזין, אושוויץ, כריסטיאנשטט, גרמניה, ניו יורק. בראיון התוודתה שמחקה את הקעקוע מזרועה. אין זה מקרה שעובדה זו נשארה חקוקה בזיכרוני יותר מכל השאר.

מברלין באו שניים. מיכאל דגן, שחקן מפורסם כיום ברחבי גרמניה בזכותה של סדרת המתח "דונה ליאון", ויוצר באנסמבל של ברטולט ברכט בתיאטרון הגרמני. בין השאר עבד עם בימאים מפורסמים כפטר צאדק, אינגמר ברגמן, קלוד שברול וגיאורג טאבורי. כן השתתף בסדרה "בית בודנברוק" ובסרטים אחרים. ספרו האוטוביוגרפי נקרא "לא כולם היו רוצחים". אביו גורש ב-1939 למחנה זקסנהאוזן ובאורח פלא נשאר בחיים, למרות פגיעות קשות, ומת זמן קצר דווקא לאחר השחרור. בראיון סיפר שהוא ואמו נשארו בברלין וניצלו על ידי גרמנים שהסתירו אותם. אחרי המלחמה בא לישראל בחיפוש אחר אחיו שנעלם. הוא מצא אותו בנתניה, אלא שהאח מת זמן קצר אחרי הפגישה המחודשת מלוקמיה. אז חזר לברלין והצטרף לתיאטרון של ברכט.

מברלין בא גם הכנר הלמוט שטרן, שסיפר בראיון - וכן באוטוביוגרפיה שלו "היינו שכנים" - על הבריחה ב-1938 מברלין לחרבין (סין), ומשם לפלשתינה. כאן ניגן בין השאר בקפה "תפארת" בירושלים ובתזמורת הפילהרמונית של ישראל, ואחר כך ניגן בניו יורק וחזר לברלין ולתזמורת שם.

שני המבוגרים ביותר בחבורה - ילידי 1921 - היו ההיסטוריון ולטר (זאב) לאקויר, יליד ברסלאו, מחבר "דור האקסודוס" ו"תולדות הציונות" וספרים רבים אחרים, שבא לפלשתינה ב-1938 והיה עיתונאי בירושלים בזמן מלחמת השחרור. הוא חי בארץ עד 1953, ועקר ללונדון ומשם לארצות הברית. שם שימש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטאות ברנדייס, הרווארד, שיקגו וג'ון הופקינס. מפאריס בא בן גילו הנס גיאורג טרולר, בימאי סרטים ותסריטאי, יליד וינה, שברח דרך צרפת וצפון אפריקה לארצות הברית. שם התגייס לצבא האמריקאי, והיה מוצב באירופה כחוקר שבויים. באוניברסיטת קליפורניה למד ספרות אנגלית, השפה שהוא הכי אוהב, לדבריו, אבל כבוהמיין העדיף לחיות בפאריס. הוא היה איש תקשורת נודע ונערץ, ששידר דרך קבע מפאריס בטלוויזיה הגרמנית, וצילם עשרות סרטים דוקומנטריים.

קניתי את ספרו "משוררים ובוהמיינים בפאריס" וגיליתי עולם עשיר ובלתי נדלה. בפרק המספר על הרובע הלטיני הוא מתארו כ"תנור שנאפה בו הלחם הרוחני של האנושות" - ציטוט של כרוניקאי מוקדם. במשך 500 שנים, למן פרנסואה ויון ועד זמננו, זה בית גידולה של הבוהמה. ברובע הלטיני, כותב טרולר, התנהלו רבים מן הדיונים על אמנות מודרנית וספרות מודרנית, ובו נוצרו האידיאליזם, המטריאליזם, הריאליזם, הניהיליזם, הסימבוליזם והסוריאליזם. זה הרובע שבחדרי גג קטנים, שהאור בקושי חדר אליהם, כתבו בו שירה, הלחינו מוסיקה, התווכחו בבתי הקפה, נפגשו בחנויות ספרים מאובקות, ולעתים, כמו במאי 68', חוללו מרד או מהפכה. אם תשאלו מה הוא בוהמיין, עונה טרולר בציטטה מאת המשורר בן המאה ה-19 אנרי לואי מורגר: "מישהו שתפקידו להיות חסר תפקיד".

בבוקר צאתי מארמון אלמאו נעלם צבע הצפחה מן הרכס. הכל - העשב הקצר, העצים וההרים - עטה לבן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו