בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירה מט

3תגובות

הורי נפגשו באוניברסיטה בזמנים אחרים מאלו. איני יודעת אילו זמנים הם היו, רק שהיו אחרים בתחושה שהשאירו בלבבות שחיו אותם. הם היו נפגשים בקפה הפינתי, ממש ליד השער הראשי, כשהיא עוד חטאה בלימודי שירה והוא היה מבוגר ממנה וכבר למד דבר או שניים בחייו ושירה לא עניינה אותו, גם לא תהילה, רק חיפוש עצמי. הוא היה מרצה בחוג לארכיאולוגיה, סטודנט לתואר שני, אבל מבריק, היו אומרים עליו, ממזר מבריק היה, וגם היא היתה מבריקה בפני עצמה, אבל מבריקה מט, אם אני יכולה להשתמש במושג מהעולם שלי, מט היתה, משאירה את קרינתה להיאכל מבפנים ולא נותנת לה לצאת החוצה. שורפת עצמה במקום לשרוף אחרים. כך היתה. והם נפגשו פעם או פעמיים בשבוע, בהתחלה, בהפסקות שלה בין רביקוביץ' לחלפי, היתה רצה אליו במכנסיים מוגבהים, גזרה דקיקה, שיער אסוף, והוא היה קורא עיתון ולא מרים פניו כשהתיישבה. תמיד היתה צריכה לומר את המלה הראשונה. היתה כועסת, אולי תגיד שלום, והוא מתוך המוסף הכלכלי היה אומר, שלום, ושואל, מה נתנה לך השירה הבוקר, נתנה פרנסה או אהבה, משפחה או ילדים, והיא היתה רוטנת, אל תלהג על דברים שאינך מבין בהם, והוא היה סוגר את העיתון ומביט בה וחושב, כמה היא מוזרה.

כן, מוזרה היתה. לא רק באישיותה אני מדברת, אלא גם במראה. עיניה גדולות, פיה קטן, אפה רחב וארוך וסנטרה מחודד, מתפרץ קדימה מתוך פניה, כמו רצה להינתק ממנה וללכת לפניה ולשמור לה את הדרך, ולא יכול. היא היתה מתבוננת כל הזמן בכל מי שהלך בסביבתה, גם בו, והיו מעירים לה על כך פעמים רבות, על מה את מסתכלת, או בשפה חזירית, מה, מה את רוצה, ואז היתה מזיזה את עיניה, בלי תשובה של ממש, וכעבור רגע היתה מחזירה. היא היתה עוזרת לו לשייף אבנים שמצא, שאסף, חשבה שתקנה כך את לבו, דרך אבניו, אך אבניו היו אהבתו הראשונה, גם לב של אבן חשבה שהיה לו, ואבנים בכליות עוד יהיו לו, ועוד שעשועי מלים שהיתה מטיחה בו בזמנים של ריב, עד שהיה מתקפל כי מעולם לא יכול ללשונה. נו, היא למדה שירה. ולקחה אותו להוריה ערב צונן אחד והם הכינו לו ארוחה והשקו אותו והכינו לו מגבת שיתרחץ בה והושיבו אותו על הכיסא של אביה שאף אחד עוד לא ישב בו מלבדו, ודיברו אתו על פוליטיקה והסכימו לשמוע דעותיו, אפילו שהיו שונות לגמרי מדעותיהם, והקשיבו לו עד הסוף ובירכו אותו על הידע הפוליטי שגילה ולחצו את ידו כשהלך וסגרו אחריו את הדלת בברו ואז אמרו לה שתמצא לה בחור אחר. ולא היה זה הקרע הראשון שנקרע בינה לבין הוריה, אבל היה זה קרע גדול, והיא כבר לא יכלה לדבר אתם, גם לא על דברים שבענייני היומיום, והיו מזמנים לה בחורים הביתה, היו קוראים לה לצאת לסלון, להגיד שלום, לומר מלה, והיא נעלה עצמה בחדר ועשתה להם בושות, כן, קצת מוזרה היתה. אתו המשיכה להיפגש אבל פגישותיהם לא היו תכופות כמו פעם, והוא אפילו היה כן אתה והסביר שאין לו ראש לבעיות, כן, כך אמר לה, אין לי ראש לבעיות, והיא תמיד זכרה איך עמדו על חלקת הדשא הקטנה שלפני הפקולטה במין יום חם כזה, והוא אמר לה מלים כאלו, והיא לא הצליחה לזוז, ורק שמעה את

גולדברג צועקת מתוכה, כאחד הדשאים, כאחד האדם, ולא ידעה איך לומר. אחר כך היתה מוצאת לה דרכי עיקוף באוניברסיטה כדי לא להיתקל בו, וכבר אז האוניברסיטה היתה גדולה והשבילים בה רבים, והיתה הולכת בהם לאיבוד, גם אחרי שנה של לימודים, ורק לחוג לארכיאולוגיה כבר לא הגיעה, לא במקרה ולא שלא במקרה.

והיה בחור נעים הליכות שהיה קורא לה משיריו של פן, היה הבחור היחיד בכיתה, וחיזר אחרי כל הבנות, ובסוף גם הגיע אליה, ואמר לה שלום כשנפגשו ולפעמים סחב לה את התיק והיה מדבר אתה בגינונים, היה קורא לה חמדתי או מעוז נפשי, והיא היתה פורצת בצחוק רם ואז מרצינה ואומרת שאינה אוהבת שמדברים ככה, שאתה אין מדברים ככה, ושלא ייתן לשירה לעלות לו לראש, כי מה נתנה לו השירה הבוקר, נתנה פרנסה וילדים, נתנה אהבה או משפחה, והוא היה מרצין ומסכים, כי לא היה דעתן גדול. והיא באמת היתה קצת מוזרה. וגם אותו הביאה להוריה, וגם אותו הם קיבלו יפה, פרשו לכבודו מפה לבנה, פתחו בקבוק יין, ואמה כיבדה אותו בדברי מתיקה מהערבי ביפו, ואביה האזין עמו לדיווחים מהמשחק בטרנזיסטור, ואחר כך ליוו אותו עד אחרי המרפסת ונופפו לו לשלום וסגרו אחריו את הדלת בברוך ואמרו לה שתמצא לה בחור אחר. ובשנה האחרונה ללימודיה כבר שיחררה את המושכות, אם אפשר אוסיף שהיתה כבר קצת עגומה, והיתה שותה הרבה קפה, גם בקפה הפינתי, וסועדת בכל מקום שחפצה, בין שהיה קרוב לחוג לארכיאולוגיה ובין שהיה רחוק, לא ממש ראתה מימינה ומשמאלה, רק שירים כתבה כל הזמן, אחוזת דיבוק, ושימבורסקה היתה צועקת מתוכה, מה תועלת יש לעולם משני בני אדם, שאינם רואים את העולם, ולא ידעה איך לומר.

היא זכתה כבר לתהודה באוניברסיטה אבל גם מחוצה לה, היו קוראים משיריה ומדפיסים משיריה ויום אחד אפילו פורסמה הודעה בעיתון, ידיעה קטנה בעמוד האחרון, ונכתב שסוגרים את החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה כי הוא לא רווחי ומה לאבנים מול תרבות, מול ספרות, מול שירה. ככה אמר המנוול שכתב את הידיעה, ואז גם סיפר על בוגרים מצטיינים של האוניברסיטה, אולי כדי להמתיק את הגלולה, והזכיר את שמה. היא לא ידעה אם לשמוח, ונעצב לבה, כי לאן ילכו הוא ואבניו, לה יש שירה, אבל מה יש לו, אין אהבה ומשפחה וילדים ועכשיו גם לא פרנסה. היא יצאה לחפש אותו ומצאה אותו וגם בחתונה עשה לה בעיות, הוא, שלא היה לו ראש לבעיות, וגם שנא את שירתה עד יומה האחרון, וגם מילא לה את הבית באבנים ואז במטבעות ובכדים, ותמיד היתה צריכה לומר לו את המלה הראשונה, ושמעה לא פעם את בז'רנו צועקת מתוכה, בדמיוני אני הולכת, בדמיוני אני בשמלה לבנה, בדמיוני אני יחפה וצוחקת, מישהו רוצה לבוא אחרי, ולא ידעה איך לומר.

אורלי עסיס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו