בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי צריך היום את קול המוסיקה

במאה ה-21 יש ברשת מאות אלפי ביצועים עם קישורים רלוונטיים שיסללו רבבות שבילים דיגיטליים. זה עדיף על הקראת שמות במבטא ארכאי ומתנשא

175תגובות

בחודשים האחרונים הופצו תחינות אלקטרוניות ברשת, המבקשות למחות על הקיצוצים בקול המוסיקה. מטרת צמצום התקנים, על פי כותבי אותן עצומות, היא להביא לסגירתה של התחנה. בחרדה לגורל קול המוסיקה, הכותבים השונים מתארים את סגירת הערוץ כמסמר נוסף בארון הקבורה של התרבות בישראל, וכאובדן עוד נדבך בתשתית התרבותית של המוסיקה ה"קלאסית" (במלרע) בישראל.

לקול המוסיקה יש אמנם זכויות רבות. תוכניות הסוקרות מוסיקת-עם (ליטורגית ופרה-ליטורגית, יהודית ולא-יהודית), מוסיקה מימי הביניים, הקלטות של מוסיקה בת זמננו, ראיונות עם מלחינים ישראלים וכמה שידורים חיים מקומיים, שמפעם לפעם כוללים גם מוסיקה ישראלית אמנותית. אבל מעבר לפוליטיקה שמאחורי הקלעים והתוכנית לחיסול התחנה המיוחסת, יש כמה היבטים שמארגני המחאה לא נתנו דעתם עליהם: המאה ה-21 למשל, תפקידו של קול המוסיקה בהווה, ומשמעותו של סולם הערכים התרבותי המשתמע מהמנשרים המאיימים.

זו לא הפעם הראשונה שגל מחאות שכזה מתעורר; הגל הנוכחי שונה בעיקר בשל צורתו הפייסבוקית. התכנים נותרו בעינם. כשהייתי סטודנט גייסו אותנו למחאה דומה במוזיאון תל-אביב (אירוע מוזר, שבו כל היושבים בקהל לא הפסיקו להסתכל לאחור, כאילו השורה שלהם היתה בימה שמוקמה באופן שגוי). חשבתי אז שראוי שבמסגרת רשות שידור ממלכתית יהיה ביטוי גם למוסיקה קלאסית. סיסמת היום, אז, הבדילה באופן בוטה בין צרחנים לצרכנים. האחרונים כמובן היו "אנשי תרבות".

פייר תורגימן/באובאו

אבל אותם "אנשי תרבות" בקול המוסיקה מעולם לא טרחו להגיב על מה שקורה במציאות; במקום זאת הם טיפחו אג'נדה מוזיאולוגית למוסיקה קלאסית. בימים הסוערים ביותר של פרוץ האינתיפאדה השנייה, למשל, עדיין אפשר היה לשמוע בתוכניות הבוקר רביעייה של בוקריני, מוטט של מנדלסון וקטעים ליריים של גריג, כאילו נערכו התוכניות בלינץ (אוסטריה). לצורך השוואה, בביקורי בארצות הברית, יום לאחר מותו של אילן רמון, הופתעתי לגלות שהעורכים של תחנת קול המוסיקה המקומית בוושינגטון ביקשו להתייחס לאסון המעבורת דרך יצירות שונות של פרסל, בריטן ומאהלר. לא רק גלגל"צ משדרים אפוא "שירי פיגועים". זאת ועוד: מוסיקה ישראלית אמנותית הודרה לשעות בלתי אפשריות בקול המוסיקה, ומלחינים צעירים ונואשים היו משגרים מאות אימיילים להודיע שהיום באחת עשרה בלילה יראיינו אותם בשידור חי.

עם כל האופציות שיש כיום להתחבר לתחנות רדיו בכל העולם, ספק אם עוד חמישייה מאת מוצרט, או סימפוניה של ברהמס בתיווכה של "קול המוסיקה" רצויה כאן. במאה ה-21 אפשר לשמוע מאות אלפי ביצועים ליצירות מופת בהקלדה פשוטה ולצדה קישורים רלבנטיים שיסללו עשרות אלפי שבילים דיגיטליים. איכויות הדגימות הולכות ומשתפרות גם כאשר מדובר בהקלטות היסטוריות של רחמנינוב מנגן רחמנינוב, או ריכרד שטראוס מנצח על ריכרד שטראוס וכו'. מכל דף נתון אפשר להקליק בקלות הלאה: למידע על הקומפוזיציה, המלחין, או לקישורים לספרות מקצועית (מוסיקולוגית או היסטורית). כל זה עדיף על הקראת שמות המבצעים במבטא רדיופוני ארכאי ומתנשא משהו.

כשהוקמה רשות השידור (אז, רשות השידור של פלשתינה) ב-1936, הוקדש רבע מזמן השידור להופעות חיות. המוסיקה על גלי האתר היתה אז רלבנטית בשני מובנים לפחות: היא הביאה את המוסיקה מהמולדות שנטשו מהגרים רבים, והיתה שופר לצלילים מן המזרח-הערבי והערבי-היהודי. סולם הערכים שיוחס למוסיקה קלאסית בגבולות התרבות העברית שינה את עוצמתו בסוף שנות השישים ונמהל בערכים שחרגו מגבולות המדינה. האליטה המזרח-אירופית המקומית חשדה ממילא בכל שחרג מהמלה הכתובה, אבל גם בעולם מעמדה של המוסיקה הקלאסית הצטמצם בהדרגה לנישה סמי-אליטיסטית שמעטים בו הז'אנרים שזוכים לתפוצה מעבר לשיח האקדמי.

מעט מאוד מילא את הוואקום הזה בארץ. המגוון העצום של מוסיקה ישראלית אמנותית שנכתבה על ידי מלחינים שהיגרו הנה בתקופת העלייה החמישית ותלמידיהם הצברים חובר בעירוי איטי לקול המוסיקה ומשם לקהל המאזינים שלהם. כך גם חלקם של היהודים בהיסטוריה של המוסיקה המערבית; יצירות פרי עטם של רוסי, מאירבר, אלקן, מיו, וברנשטיין למשל, קיבלו לעיתים נדירות את הקונטקסט הראוי להם. מוסיקה ישראלית אמנותית שודרה באופן בלעדי ביום העצמאות, ומוסיקה יהודית אמנותית מודרנית, ביום השואה. גטואיזציה תרבותית מעין זו, למרבה האירוניה, מופיעה במרבית ספרי ההיסטוריה של המוסיקה המערבית שבהם יהודים מוזכרים בשני הקשרים: "היהודים במוסיקה" של ואגנר, והשואה.

כך באפקט כפול ייתרה הטכנולוגיה הנוכחית את התחנה כשם שגישתם המוזיאולוגית של עורכיה הרחיקה רבים מגלי האתר. מה שנותר הוא הארכיון העשיר של מוסיקה ישראלית אמנותית המתעד פרק מכריע במוסיקה של המאה העשרים בכלל ושל ההיסטוריה התרבותית הישראלית בפרט. אוסף זה יש להעביר לספרייה הלאומית כדי שיהיה לחלק מארכיוני הצליל של האומה ויאפשר לחוקרים, סטודנטים, וכל מי שמעוניין, לשמוע עשרות אלפי שעות של מוסיקה יהודית ליטורגית ויצירה ישראלית אמנותית. אם יצורף ארכיון זה לפרויקט הדיגיטציה בספרייה הלאומית, יהיה כל החומר נגיש ברשת בשנים הקרובות. מכיוון שקול המוסיקה חטאה במילוי תפקיד זה, טוב יעשו העורכים הנוכחיים אם לא ישאירו את ההחלטה ביד אלה הרוצים לחסלם - אותם מנהלים ששיקולי הייעול והעדר הידע שלהם עלולים להוביל להחלטות מצערות בעתיד. מלחינים בני זמננו ממילא מתעדים את הקונצרטים שלהם ומעלים אותם לרשת לפעמים בהפרש של שעות; אבל בלי לשמוע את העבר שלנו, איך נקרא את ההווה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו