בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל נערה מתבגרת היא ציפור קטנה

על שני ספרים פוקחי עיניים למציאות שאיננו מכירים

2תגובות

אבן מקיר, מאת מריה ברבל, תירגם מקטלאנית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, הוצאת רימונים, 2012, 197 עמודים

ציפור קטנה, לב פועם, מאת מרים טייבז, תירגם מאנגלית שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות, 2012, 219 עמודים

בחרתי לכתוב על שני הספרים הללו בנשימה אחת אף על פי שהם רחוקים מאוד זה מזה גיאוגרפית ותרבותית. מה שבכל זאת משותף להם הם שלושה דברים מהותיים. האחד: הם מסופרים בגוף ראשון מפי נערה מתבגרת, שדרך המבט התמים יחסית שלה היא מספרת על הילדות ועל החיים הבוגרים. הטעם השני: שניהם מתרחשים בשולי החיים, במרחב כפרי, נבער, במקום נידח, על ידי נשים שאינן מיטיבות להתבטא; הטעם השלישי: שניהם כתובים בחן רב, קריאתם מרתקת, ואנו מתוודעים דרכם אל צורות חיים והווי שאיננו מכירים.

"ציפור קטנה, לב פועם" של מרים טייבז הקנדית נקרא במקור "אירמה וות" (כך בהגייה אנגלית, ואילו בהגייה גרמנית: אירמה פות, בפה רפה) על שם הגיבורה המספרת. איני בטוחה שהשם שניתן לספר העברי עושה עמו חסד, אף כי אפשר לתאר את אירמה וות כציפור קטנה או כלב פועם, אבל זאת אפשר לומר כמעט על כל נערה מתבגרת, ובוודאי גם על קונשה הקטלאנית, הגיבורה המספרת של "אבן מקיר".

קונשה מציגה את עצמה כחמישית בין שישה אחים ואחיות, וכמי שבאה לעולם כי כך רצה אלוהים וחובה לקבל כל מה שהוא שולח. קונשה גדלה בכפר במשק של הוריה בתקופה של מחסור, והמשפחה מחליטה להעביר אותה לכפר אחר אל בית דודתה, אחות אמה, אשה חסרת ילדים, אך אמידה יחסית למשפחתה של קונשה. כשמלאו לה 13 עזבה בית, משפחה, כפר והר. בין שני הכפרים מרחק של יום הליכה. היה לקונשה מזל והיא למדה קרוא וכתוב, אבל כל מה שלמדה קודם לכן למדה בספרדית, והיא היתה המומה בימים הראשונים בכיתה כשהמורה, שאיש לא ידע מנין הגיעה, דיברה בשפה לא מובנת. הנה כי כן, כבר בעמודים הראשונים של הרומאן, המסופר בפרקים קצרים ובלשון ילדותית מעט, לשון ההולמת היטב את הדמות, צף מבלי משים כביכול הקונפליקט הלאומי-הפוליטי, שבא לידי ביטוי רב אסון במלחמת האזרחים בספרד. לקורא המצוי מעט בהיסטוריה ברור שהמלחמה אורבת לקונשה אי-שם בעתיד הנראה לעין.

את אמה מתארת קונשה כאשה שידעה רק שני דברים: לעבוד ולחסוך. ב-13 השנים שבילתה בבית לא ראתה אותה אפילו פעם יושבת חסרת מעש. בבית האיכרים, מכריזה קונשה, התמזל מזלו של הגבר בהשוואה למזל האשה. הדודה היתה גם היא אשה עובדת ללא ליאות, אבל היא לא היתה אשה כנועה, היא היתה שליטה יחידה בביתה. המעבר מן הבית החם והמוכר אל בית הדודה הזר והמנוכר משהו, בית ללא ילדים, קשה לקונשה, אבל היא מסתגלת. היא לומדת לאהוב את הבית החדש ואת הדודים. היא עובדת בשדות ובשאר ענפי המשק. במיוחד היא אוהבת לצאת למרעה עם הפרות, משום שזאת דרך מצוינת להתמזג בשקט ובטבע, וכן היא נוטלת חלק בטקסי הדת ובחגיגות הכפריות. לפעמים באים לביקור אורחים מברצלונה, מספרים חדשות, סועדים את לבם במעדני הכפר ומביאים עמם קפה, תופינים ושוקולד.

החיים שקטים, אידיליים. קונשה מתאהבת, נישאת לזר, כלומר, למי שאינו איכר ואינו בן המקום. היא יולדת ילדים וזוכה אפילו לחתן אותם. את האידיליה הזאת גודעת באכזריות מלחמת האזרחים, עם האלימות והרוע שהיא מביאה בעקבותיה. גם הזמן אינו פועל לטובת קונשה; בזקנתה היא נעשית מיותרת ואינה מביאה עוד תועלת. אבל המשפחה דואגת למצוא לה מקום מגורים בברצלונה, המתוארת בפיה כך: "לחם קטן האוזל מדי יום ביומו, וכמו כן חלב בבקבוק, חלב לבן מאוד, בלי שמנת ודל טעם. ברצלונה היא רעש נטול מלים ושקט מלא זיכרונות מוגדרים" (עמ' 182). כך מתארת המספרת את מקום גלותה: "דבר טוב מאוד. המדרגה האחרונה לפני בית הקברות".

"אבן מקיר" הוא ספר חכם, שבדרכו השקטה והמשלימה עם מציאות קשה, דרכה של קונשה, מספר לנו דבר הרה-משמעות על טבעם של בני האדם, שיכולים להיות בעת ובעונה אחת טובים ונדיבים ורעים ורוצחים.

סיפורה של אירמה וות מתרחש במחוז כפרי נידח במקסיקו, שאליה עקרה המשפחה מקנדה. היא בת למשפחה מנוניטית, כת פרוטסטנטית אדוקה שקהילותיה מפוזרות בעולם. אלה קהילות המתייחדות בשפתן "פלאט דויטש", שבעת ובעונה אחת מייחדת אותן ומבדילה אותן מסביבתן, בשומרה על חומות הגטו שלהן, כמו היידיש בבני ברק ובמאה שערים. הקהילה המנוניטית מתבדלת גם בלבוש החמור ובקנאות למנהגיהם. הם מזכירים את בני האמיש בארצות הברית. המנוניטים מקפידים להתחתן בינם לבין עצמם. אבי המשפחה הוא פטריארך רב-עוצמה, שהנשים במשפחה הן שפחותיו.

הגיבורה המספרת ברומן של טייבז, שהוא כנראה אוטוביוגרפי, היא בת מורדת, הבורחת מן הבית ומתחתנת עם בחור מקסיקאי, המתפרנס כנראה מסחר סמים ונעלם בשלב מסוים של חייה. אחותה הצעירה ממנה מצטרפת אליה. שתיהן חיות בפחד מפני נקמת האב, שמתברר כי הרג את בתו הבכורה המורדת, וזאת הסיבה שהמשפחה עקרה מקנדה למקסיקו. האם האומללה תומכת בסתר בבנותיה ומנסה להצילן מן האב הרצחני.

הסיפור מתפצל לשניים: מצד אחד סיפור חייהן של שתי הבנות המורדות, ומן הצד האחר סיפור הסרטתו של סרט על הכת בידי בימאי סרטים מקסיקאי צעיר ומבריק. "ציפור קטנה, לב פועם" הוא כמעט ספר מתח, ומה שמתרחש בו כמעט לא ייאמן. אבל הוא מוודע את הקורא אל אורחות חיים מוזרות של כת שאינה מוכרת ברבים, ואל יכולת החסד של בני אדם, דווקא אלה, המשוחררים מכל אמונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו