בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו בית כנסת שיחלקו בו כבוד לתרבות

סיפור תולדותיו של "תרבות וספרות" שזור לבלי הפרד בתולדות המאבק הגרמני המובהק למען ההכרה בתרבות הגבוהה ונגד תופעת הבורות השמחה בחלקה, המתיימרת להיות תרבותית, ושלמענה המציאה השפה הגרמנית את כינוי הגנאי "פיליסטריזם". הדבר נשאר חרות בד-נ-א של מוסף זה עד היום

70תגובות

לאחר חיטוטים רבים בארכיון "הארץ" שבקומת המרתף של בניין המערכת ברחוב שוקן בתל-אביב מצאתי את מבוקשי: רשימת הספד שפירסם עורך "הארץ" המנוח גרשום שוקן במוסף "תרבות וספרות" ב-15 במאי 1970, מיד אחרי שנודע דבר התאבדותו של המשורר הגרמני-היהודי פול צלאן בקפיצה לנהר הסן בפאריס. שוקן מתאר ברשימה את ביקורו של צלאן בישראל שנה לפני מותו, ומספר על ערב ספרותי שהתקיים בתל-אביב לכבודו ובו קרא משיריו באוזני יקים בני צ'רנוביץ, עיר הולדתו של המשורר. וכך כותב שוקן: "צלאן קרא משיריו בהטעמה שקטה ובהיגוי מדויק, שירים ‘קשים להבנה', ועל אחת כמה וכמה לשומעים שאינם מורגלים בשירה לירית בת ימיהם. האווירה הזכירה בית כנסת במרכז אירופה מלפני החורבן, כאשר קהל המתפללים לא הבין את שפת התפילה אך שיתף בה את עצמו בנפש חפצה וברצינות חגיגית בפולחן הדתי בימים הנוראים".

הקורא בין השורות של הציטוט הזה מבין את כאבו של שוקן על כך שהתרבות הגרמנית איבדה את קהלה הטבעי בארץ, אבל בה בעת מוצעת לכך ארוכה: כשם שיהודי גרמניה החילוניים ביקרו בבית הכנסת בלי להבין דבר בלשון התפילה, ואף-על-פי-כן השתתפו בפולחן הדתי מתוך כבוד גרידא, כך אולי אפשר לייסד גם כאן בית כנסת כזה, שבו גם מי שאינו בקי בתרבות הגרמנית או האירופית יוכל לחלוק לה כבוד באופן פאסיבי. בית הכנסת הזה היה בעיניו כמדומני המוסף לספרות של העיתון שבבעלותו.

אחת ההוכחות לכוונה נסתרת זו לראות במוסף לספרות של "הארץ" בית תפילה חילוני לתרבות הגרמנית אפשר למצוא בשם החידתי-משהו שניתן למוסף הזה כשנפלה ההחלטה - אי אז בשנות השישים (עד אז לא היה למוסף הספרותי שם משלו) לתת לו שם. "תרבות וספרות". למה "תרבות" בראש והספרות במקום השני? כאן ניכרת בפירוש ידם המכוונת של מי שצמחו על ברכי התרבות הגרמנית הקלאסית - שקידשה מעל לכל את ההערצה לתרבות, כלומר את הכבוד להייררכיה התרבותית, והביטה בחשד, אם לא בזלזול עמוק, בהמון של המשכילים למחצה, שבעי הרצון מעצם, הבטוחים שהם בני תרבות רק מפני שהם אצים אחר כל אופנה תרבותית, ועטים על ספרים בלא הבחנה.

השפה הגרמנית היתה הראשונה שמצאה להם כינוי, לקהל הבורים המתיימרים הזה. הכינוי שאול מן העברית: "פיליסטרים", כלומר פלישתים, כלומר אותם ברברים צרי עין מן המקרא שהצרו את צעדיו של שמשון הגיבור והביאו למותו. את הבוז לפלישתים החדשים הללו מוצאים תחת כל אבן שהופכים בתולדות הספרות וההגות הגרמנית. הוא נוכח אצל ניטשה, באותו פרק מתוך "כה אמר זרתוסטרא" המלעיג על המשכילים בעיניהם, והוא נוכח אצל היינריך היינה, בעקבות גתה, ומשם נפוץ המושג הזה ברחבי אירופה.

הבוז לצריכת התרבות השטחית, ה"פיליסטינית", נעשה באופן טבעי גם חלק מערכיה של אותה מובלעת יהודית בתוך התרבות הגרמנית שעל ברכיהם גדלו עורך "הארץ" גרשום שוקן ואביו שלמה זלמן שוקן לפניו. ברוח האליטיזם הקלסיציסטי הזה החליטו מן הסתם על התמיכה בש"י עגנון. ברוח האליטיזם הקלסיציסטי הזה הקים ש"ז שוקן את המכון לחקר השירה והספרות של ימי הביניים ומפעלות תרבותיים אחרים. ברוח זו גם הועמדה ה"תרבות" בראש הכותרת של המוסף.

אין זה מובן מאליו כלל, שמוסף לספרות הדוגל בערכים אליטיסטיים וקלסיציסטיים כאלה יפעל בארץ-ישראל בתקופת היישוב ובמדינת ישראל בראשיתה. בעת ש"הארץ" עבר לידיה של משפחת שוקן באמצע שנות השלושים שלטה ברחוב הספרותי העברי בארץ רוח הפוכה לחלוטין מזו, רוח אוונגרדיסטית שמי שהשליט אותה במידה רבה היה אברהם שלונסקי, שהיה באופן אירוני גם עורכו של החלק הספרותי של "הארץ" באותה עת. עידוד היצירה העברית באשר היא עמד בראש מענייניו ולא התבצרות בחומות של אליטיזם - אשר על כן לא רחק היום ושלונסקי פינה את מקומו ב"הארץ" לחברו, ד"ר יעקב הורוביץ, שהיה אמנם בן חוגו הספרותי, אבל עד מהרה נאלץ לכופף את טעמו לפי דרישותיו של גרשום שוקן, מעסיקו החדש.

ב-1989, כשנה לפני מותו של גרשום שוקן, העבירה אלי החוקרת רחל פרנקל, שעסקה אז בכתיבת מונוגרפיה על יעקב הורוביץ, טיוטה של מכתב שמצאה בין ניירותיו הממוען לשוקן, מכתב מלא זעם שבו מבכה הורוביץ את היחס הגרוע שהוא מקבל מן העורך הראשי של "הארץ", שבא אליו בטענות בלי הרף ושום דבר אינו מספק אותו. הורוביץ ציין רשימה ארוכה של מקרים כאלה כדי להוכיח ששוקן מתעמר בו באופן שיטתי.

הראיתי את המכתב לשוקן ושאלתי אותו אם הוא זוכר שקיבל מכתב כזה. הוא הכחיש בתוקף, אבל הזמין אותי לשבת מולו (דבר נדיר), והחל לספר לי את הרקע שהיה יכול להוביל לכתיבתו של מכתב כזה. שוקן סיפר על המתח הבלתי פוסק ששרר בין ה"רוסים" לבין ה"יקים" שהחלו לתפוס את מקומם בעולם הספרות הארצישראלי, וייצגו טעם חדש וזר לסביבה האינטלקטואלית הטבועה בחותם הרוסיות.

ההתנגשות החזיתית בין שוקן לעורכו הספרותי פרצה סביב ש"י עגנון, וליתר דיוק - כאשר החל חוקרו של עגנון, ברוך קורצוייל, לכתוב את מסותיו שעמדו לראשונה באופן שיטתי על הקשרים בין ספרות העולם לספרות העברית והעמידו את עגנון בשורה אחת עם המודרניסטים העולמיים הגדולים. הורוביץ, מן הסתם בהוראת מורו ורבו שלונסקי, סירב לפרסם את קורצוייל. קורצוייל התלונן על כך באוזני עגנון. עגנון כתב לשוקן, ושוקן קרא להורוביץ ואמר לו - כל זאת שמעתי מפיו - ש"או שאתה מדפיס את קורצוייל או שאתה מפוטר". וכך הוחל בפרסום קבוע של קורצוייל במוסף לספרות.

קצת קשה לדמות לנו כיום, שפרסום של עגנון או של מסות ביקורתיות עליו היתה יכולה להיחשב בגדר חתרנות. ובכל זאת היה לפי דעתי משהו חתרני, או לפחות בלתי-ישראלי בעליל, בעטיפת המכובדות עצמה, התומס-מאנית, שהעטה המוסף לספרות של "הארץ" על עגנון, בין השאר בעזרת קורצוייל. ולא מן הנמנע שבעגנון ראתה משפחת שוקן את התגלמות הפנטסיה היהודית הגרמנית, להמשיך להיות מובלעת שתטפח את רעיון התרומה האוניברסלית של יהודים לתרבות הגרמנית, ותתרום לעולם, אחרי קפקא, עוד קפקא עברי בצורת עגנון.

אביא כאן את אחד הניסוחים של פנטסיה יהודית-גרמנית זו. פרנץ רוזנצווייג, ההוגה היהודי הגרמני מחבר "כוכב הגאולה", כותב כך במכתב מינואר 1923: "גרמניה תכבד אותנו על עבודתנו לכל היותר אחרי מותנו, אך בכל זאת אנחנו עושים אותה... למען גרמניה". והרי הדברים דומים מאוד למה שאומר, בסוף האוטוביוגרפיה שלו, המבקר היהודי הגרמני בן זמננו מרסל רייך-רניצקי, שלהיות יהודי פירושו להפיץ את התרבות הגרמנית בעולם! ואני סבור שהמוסף לספרות של הארץ הטביע בד-נ-א שלו גם כן את המשימה זאת, בדרכי עקיפין לפעמים, עד עצם היום הזה, להיות תזכורת שבועית לרעיון שהתוקף היחיד שיכול להיות לתרבות העברית הוא בהיותו מובלעת בתוך התרבות הכללית - מובלעת שמוכרחה להמשיך את השליחות היהודית האוניברסלית הקלאסית - להיות אור לגויים, ולספק לעולם בלי הרף הוכחות בדבר תקפותו של רעיון הגניוס היהודי והשליחות התרבותית של היהודים בעולם.

אם כך הדבר - יש לנו בכל זאת בעיה. כי איך נסביר שדווקא סביב המוסף לספרות של "הארץ", שטיפח את עגנון וקורצוייל, הסתופפו במקביל גם כל כך הרבה נציגים של יוצאי תנועת "העברים הצעירים", או ה"כנענים", ובראשם בנימין תמוז, שחלש על המוסף לספרות במשך שנות דור למן שנות השישים והעסיק בו רבים מיוצאי כתב העת הכנעני "אלף" לאחר שנסגר, אך גם היה בימתם של עמוס קינן ואברהם רמון. לכאורה, האופציה ה"כנענית", שדגלה בשיבת האומה העברית אל המרחב הטבעי שלה באזור הסהר הפורה, מה לה ולטיפוח עגנון ולרעיון השליחות היהודית האוניברסלית? מה פשר החיבה הכפולה והסותרת הזאת של החלק הספרותי של "הארץ" לציר עגנון-קורצווייל מצד אחד ולציר רטוש-כנען האנטי-יהודי, מצד אחר?

גם את התשובה לכך יש לחפש אולי בגרמניה. לפי השערתי, ה"כנענים" היו בעיני גרשום שוקן הדבר הקרוב ביותר לאותו חלק באקספרסיוניזם הגרמני הנערץ עליו, שממנו נאלץ להיפרד עם ההגירה הכפויה מגרמניה. וכאן עולה כמאליו השם גוטפריד בן, אולי המשורר הגרמני האהוב ביותר על שוקן, שהוא

אף תירגם משיריו במשך השנים ופירסמם במוסף לספרות של "הארץ", בלי שים לב לעובדה שבגרמניה היה בן בין אלה שנחשדו באהדה לנאצים, ובלא התחשבות באווירה האנטי-גרמנית ששררה בישראל בשנות החמישים, השישים ואף הרבה אחר כך.

מעטפה צנומה בארכיון "הארץ" מספרת את הסיפור הסודי הזה, על בן גולה של התרבות הגרמנית שמחליט שהוא לא יהיה תקין מבחינה פוליטית, וימשיך ברומאן שלו עם השירה הגרמנית החדישה שהקסימה אותו בנעוריו בהערצתה לפגאניות ובבוז המופגן שלה למוסר היהודי-נוצרי ולכבלי הדת, ולא פחות מזה - לאותה נעימות בעל-ביתית גרמנית ידועה. ומה קרוב, בעברית, לרוחו של גוטפריד בן יותר מרטוש ותנועת העברים הצעירים שקראה להתנתקות קיצונית מהיהודיות, שלחמה בכפייה הדתית ובפשרות הקואליציוניות של בן גוריון עם המפלגות הדתיות, והטיפה לחידוש הקשר עם תרבויות המזרח הקדום הקדם-מונותיאיסטיות.

כך היה המוסף לספרות של "הארץ", ברוח הכנעניות שקיבלה הכשר גרמני מלמעלה, לבימה הקבועה של תרגומים מספרות המזרח הקדום - והדבר הלך ונמשך עד למותה המצער, לא מכבר, של המתרגמת המובהקת מן השפות הקדומות של מסופוטמיה, ש' שפרה. האין זה מוזר לחשוב שהתנועה הכנענית, לאחר שגוועה כתנועה רשמית, המשיכה את חייה במוסף לספרות של "הארץ" בתורת הדהוד לשירתו הגרמנית של גוטפריד בן ולשירה האקספרסיוניסטית הגרמנית בכלל?

בשנת 1986 התארגן בחיפה כנס לציון מלאות 15 שנה למותו של המשורר פול צלאן. עבדתי אז כמשכתב בעיתון, בחדר אחד עם הסופר יהושע קנז. בחדרים הסמוכים ישבו עורך המשנה ומזכיר המערכת. היתה זו שעת ערב. השניים נקראו לחדרו של שוקן, ויצאו ממנו בפנים נפולות ונכנסו היישר לחדרנו לספר לנו ששוקן אמר להם שהוא רוצה לפרסם מכתבים שכתב אביו למישהו בשם פורצלן. "פורצלן? מי זה פורצלן?" קראו באימה. הרגענו אותם. לא פורצלן אלא פול צלאן. שוקן, שהיה מיואש מן הסתם מעיני העגל שתלו בו אלה מאנשי עיתונו ששמו של משורר יהודי גרמני מרכזי כל כך לא היה ידוע להם, החליט לבסוף לפרסם את המכתבים הללו במוסף לספרות, קן האוהבים האחרון שנותר לו כדי לנהל את הרומאן היהודי הגרמני החשאי שלו.

כשאני מביט לאחור אל 23 שנות עבודתי כעורך המוסף לספרות של "הארץ" אני סבור שהצלחתי להפנים גם בפרקטיקה היום-יומית שלי תשוקה דומה לזאת. למשל: סדרות המאמרים - שקיבלו את הכינוי "סדינים", שכתב בשעתו בקביעות האינטלקטואל הישראלי מרדכי שלו על השקיעים היהודיים ביצירת קפקא או בקט - או סדרות המאמרים הארוכות לא פחות של דן מירון, המתפרסמות ב"תרבות וספרות" בגיליונות החגים, הרי הן לכאורה מעשה התאבדותי מבחינת רייטינג. אבל אנחנו חשים לעצמנו חובה קדושה להמשיך בכך, מטעם אותו ציווי לא כתוב שזה תפקיד המוסף הזה.

כאשר, לפני שבועות אחדים, על הדשא של חצר במטולה קרא המתרגם שמעון זנדבנק תרגום חדש שלו לשירים של אלזה לסקר-שילר מתוך "פסנתרי הכחול", אינסטינקטיבית חטפתי את הניירות מידו בתום הקריאה ופירסמתי אותם על דפי "תרבות וספרות". וכך הולך ונמשך הרומאן הסודי שלנו עם התרבות הגרמנית שכבר מזמן פשטה את הצורה המקורית שלה ונעשתה פנטסיה מופשטת, פנטסיה של המקום התרבותי הזה המביט על המובלעת הקטנה שלנו, ואנו מביטים בו בחזרה בציפייה להכרה בתרומתנו, או כדברי רוזנצווייג שצוטטו למעלה: "גרמניה תכבד אותנו לכל היותר על עבודתנו אחרי מותנו, אך בכל זאת אנחנו עושים אותה למען גרמניה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו