בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכוזרי מרגיש בבית

כ–800 שנה אחרי שנכתב בערבית־יהודית, תורגם “ספר הכוזרי” של רבי יהודה הלוי במלואו לערבית, בניסיון חדש להציג את היהדות לקוראים 
הערבים

תגובות

אבו אלחסן יהודא בן צמוייל אללאוי ‏(מ. 1141‏), אלכתאב אלכ’זרי - כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד’ליל, הוצאת אלג’מל, ביירות־פריידבורג, 2012, תעתוק ועריכה: נביה בשיר בשיתוף עם עבד אלסלאם מוסא, 569 עמ’ ‏+ נספחים ואינדקסים


השנה ראתה אור בביירות מהדורה ראשונה בסוגה של “ספר הכוזרי” - מהדורה כתובה באותיות ערביות. את “ספר הכוזרי” השלים יהודה הלוי בשלב מאוחר של חייו, ככל הנראה סמוך למועד יציאתו למסעו ההיסטורי, מסע שראשיתו “בסוף מערב” של ספרד המוסלמית ‏(אלאנדלוס‏) בקיץ 1140, ואחריתו בקיץ 1141, כאשר הפליג המשורר מנמל אלכסנדריה אל מחוז חפצו האחרון “במזרח”. באיגרת לידידו הסוחר חלפון בן נתנאל, שהתגלתה בגניזת קהיר, ניסה יהודה הלוי להפחית מערכו של הספר. הוא כינה אותו “הספר הכוזרי” ‏(אלכתאב אלכ’זרי‏), ואמר שבעיניו אינו אלא “דבר שטות”, שיריב יהודי, איש ספרד הנוצרית, “אחד מן הנתפסים למינות”, אילץ אותו לכתוב.


בגירסתו האחרונה של הספר, הנושאת את הכותרת המליצית “ספר המענה וההוכחה על אודות הדת המושפלת” ‏(כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד’ליל‏), הוציא יהודה הלוי מתחת ידו יצירה משוכללת בצורת דו־שיח בין דמויות בדיוניות: מן הצד האחד המלך הכוזרי ומנגד הפילוסוף, החכם הנוצרי, החכם המוסלמי, ובעיקר - החכם ‏(חבר‏) היהודי. החבר מליץ יושר על היהדות ומגן עליה מפני יריביה מחוץ ‏(“אנשי הדתות”, כלומר הנוצרים והמוסלמים‏), מפְּנים ‏(הקראים‏) ומחוץ ומפנים כאחד ‏(הפילוסופים‏).


הספר נכתב בלשון הערבית היהודית, ערבית הנכתבת באותיות עבריות ויש בה משלבים משפות אחרות שהיהודים השתמשו בהן - בעיקר עברית. דור אחד לאחר כתיבתו, תורגם הספר לעברית בידי “אבי המתרגמים”, יהודה אבן תיבון, וניתנה לו הכותרת “הכוזרי”. בתרגום הזה ובכותרת הזאת זכה הספר לתפוצה רבה בקרב קהילות ישראל, ולימים נודע כאחד מחיבורי היסוד על עם ישראל ואמונתו. בד בבד, עם דעיכתה הכללית של התרבות הערבית־היהודית, נתמעטה והלכה תפוצת המקור הערבי־היהודי של הספר. שום עותק של “ספר הכוזרי” במקורו בערבית היהודית לא היה מגיע לידינו לולא כתב יד אחד ששרד והגיע לספריית אוניברסיטת אוקספורד, בתוספת כמה קטעים ממנו שנמצאו בגניזה הקהירית.


כעת, בתום שנים של עבודת עריכה שקדנית, פירסם נביה בשיר, מלומד ירושלמי יליד סח'נין שבגליל, מהדורה חדשה של “ספר הכוזרי”, המסייעת לעמוד על הרקע הערבי של הספר, היינו, על הזיקה האמיצה שלו אל הלשון והתרבות שהיצירה צמחה מהן. במלאכת תעתוק הערבית היהודית לאותיות ערביות ותרגום הקטעים הרבים הכתובים בעברית, השקיע נביה בשיר מאמץ רב גם בכיוון נוסף: הוא חתר להגיש לקורא הערבי בן זמננו ספר נגיש לו. לצורך זה אף הוסיף ביאורים והסברים נרחבים, המבהירים לקורא הערבי את עולמו של הספר בפרט ואת עולם היהדות בכלל.


על רקע החותם העמוק שהטביע בתרבות היהודית “ספר הכוזרי” בתרגומו לעברית, נשאלת השאלה אילו הדים היו לו בתרבות הערבית - אם אמנם היו לו הדים - בלבושו המקורי. בספרות הערבית של ימי הביניים שנכתבה על ידי לא־יהודים אין כל זכר ליהודה הלוי וליצירתו. אבל נביה בשיר מצא לנכון להפנות את תשומת לב הקוראים במבוא למהדורתו לעובדה, שזכתה זה כבר לתשומת לב מצד חוקרים שונים, שקטעים שלמים מ”ספר הכוזרי” הועברו לאותיות ערביות והוכנסו ללא ציון המקור לתוך חיבור שיועד מלכתחילה לציבור הקוראים הערבי הכללי: החיבור “תנקיח אלאבחאת’ ללמלל אלת’לאת’” ‏(עיון מחדש בדיונים הנוגעים לשלוש הדתות‏) מאת סעד אבן מנצור אבן כמונה, שכתיבתו הושלמה בשנת 1280, כ–140 שנה לאחר השלמתו של “ספר הכוזרי”.


אבן כמונה, שהחוקר ליאון נימוי הצמיד לו את הכינוי “ברוך שפינוזה של המאה ה–13”, הוא דוגמה יוצאת דופן של מלומד יהודי שכתב כמעט את כל חיבוריו לא רק בערבית אלא אף באותיות ערביות. החיבורים האלה היו מיועדים מראש לקהל הכללי של קוראי הערבית, ולכן היתה התקבלותו של המחבר בקרב מלומדי התקופה מיידית ורחבת היקף. אבן כמונה היה בראש וראשונה פילוסוף, ורוב יצירותיו מוקדשות לסוגיות פילוסופיות ולספרות פרשנית פילוסופית בסוגיות שעניינו את המלומדים בני תקופתו. על רקע זה, הספר הנזכר לעיל “עיון מחדש בדיונים הנוגעים לשלוש הדתות” יוצא דופן. המחבר מציע כאן דיון ביקורתי בשלוש הדתות - היהדות, הנצרות והאסלאם - לפי סדר הופעתן על בימת ההיסטוריה.


חיבור זה הגיע לידינו הן בהעתקות בכתבי יד באותיות ערביות והן בהעתקות באותיות עבריות, אך מתוכנו ודרך הכתיבה ניכר שאף הוא יועד גם, וכנראה אף בעיקר, לקורא הערבי הכללי ולא לקורא היהודי בלבד. בפרק הראשון של חיבור זה הסתייע אבן כמונה ב”ספר הכוזרי” כמקור חשוב להצגת היהדות, במיוחד במה שנוגע לעניין ראיית הייחוד של עם ישראל וארץ־ישראל כייחוד בלתי ניתן לשינוי והעברה, כייחוד המעוגן בסדר הראשוני־הקבוע של הבריאה.


יהודה הלוי, שכתב את חיבורו בערבית היהודית, כיוון את הטענה הזאת רק לקהל הקוראים היהודי. אבן כמונה, שכתב את חיבורו באותיות ערביות, הכיר בחשיבותה העקרונית גם מבחינתו של קהל הקוראים הערבי הכללי, קהל שרובו נוצרים ומוסלמים. בקרב קהל הקוראים היהודי באירופה הנוצרית של אותה תקופה עשה לו “ספר הכוזרי” שם בעיקר מהתשובה שיהודה הלוי שם בפי החבר היהודי כמענה לעמדות הפילוסופיה. לעומת זאת, אבן כמונה, כקורא יהודי במזרח הערבי, התרשם במיוחד מן המענה של יהודה הלוי לטענות שמעלים נציגי הנצרות והאסלאם בפתיחת הדיאלוג. הטענות בדבר ייחודם של עם ישראל וארץ־ישראל היו בעיניו טענות חזקות לסתור באמצעותן את יומרתם של הנצרות והאסלאם לרשת את מקומו של עם ישראל ואת דתו כקבוצה הנבחרת וכדת האותנטית והתקפה.


הקוראים הערבים בני המאה ה–13 אכן ראו בחיבורו של אבן כמונה ספר פולמוס נגד הנצרות והאסלאם בשמה של היהדות. זאת אנחנו למדים מן העובדה, שמחברים נוצרים ומוסלמים כאחד טרחו לחלוק עליו בחיבורי־נגד בערבית. ועוד אנחנו למדים זאת מפרשה מעציבה יותר, המסופרת בכרוניקה בת הזמן על אחריתו של אבן כמונה: בשנת 1284 צעד המון מוסלמי מוסת ברחובות בגדאד אל עבר ביתו של אבן כמונה וביקש לעשות שפטים במחבר הספר על שלוש הדתות. אבן כמונה, שהיה מקורב לשלטונות, נחלץ בקושי רב מידי ההמון. הוא הוברח מן העיר מוחבא בארגז מכוסה עור ונלקח לעיר שכנה, ששם מת כעבור זמן קצר.


מקץ שבע מאות שנה ויותר קם נביה בשיר וביקש להעניק לקוראים הערבים הזדמנות מחודשת להרחיב ולהעמיק את היכרותם עם “ספר הכוזרי”, הפעם במישרין ובשלמות. דרכו אל הגשמת ייעודו היתה קשה, ובכל זאת היה גורלו טוב מזה של אבן כמונה. בחודש מאי השנה, בדרכו מעמאן לירושלים כשבאמתחתו עותקים מן המהדורה החדשה שנשלחו מבית הדפוס בביירות, נעצר נביה בשיר בידי פקידי המכס הישראלים במעבר הגבול שעל נהר הירדן. עותקי המהדורה נלקחו ממנו והוחרמו והוא עצמו הואשם בסחר עם מדינת אויב. נדרשו מאמצים רבים שנמשכו למעלה מחודש, ופרסום העניין האבסורדי הזה בעיתונות וברדיו, לפתרון הבעיה.


כך נמתח קו מעניין ומאלף בין המלומד הערבי־היהודי בן ימי הביניים למלומד הערבי־ישראלי־מוסלמי בן זמננו. בשני המקרים עניין לנו במשכילים הנחלצים מן הגדרות וההגדרות הלוחצות והמגבילות של חברתם ומתעלים למעלת תפקיד של מתווכים של הספרות הערבית היהודית ותכניה למען ציבור הקוראים הכללי בשפה הערבית.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו