בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוצא היהודי של המלאך מורוני

מועמדותו של מיט רומני לנשיאות ארצות הברית מכניסה את דתו המורמונית בפעם הראשונה לכל בית ובית באמריקה, אם לא בעולם כולו. קשה להאמין שהדת האזוטרית הזאת, שהושפעה רבות מהקבלה ועמדה בניגוד לפוריטניות של מייסדי ארצות הברית, נהפכה לדת אמריקאית מובהקת

4תגובות

בספרו מראשית שנות התשעים "The American Religion" (הדת האמריקאית) מבכה
הרולד בלום את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיקה, "התלהבות" ופונדמנטליזם. בעיני בלום, על אדמת אמריקה המשוחררת עברה דתם של הפוריטנים האירופאים סדרה אלימה של מוטציות, שבסופן התקבלו אותן תנועות דתיות חדשות שממלאות כיום בססגוניותן את היבשת: אבנגליזם לגווניו, ניו-אייג' לסוגיו וזניו, וכמובן: הדת המורמונית המשונה מכל. הדת המורמונית זוכה לתשומת לב מיוחדת
מבלום (הרבה לפני ששמו של מיט רומני היה לנחלת הכלל) בעיקר בשל נביאה-מייסדה
הייחודי. בלום סבור שנביא המורמונים ג'וזף סמית יצר במחצית הראשונה של המאה הי"ט
את "הדת האמריקאית" המובהקת, המלמדת את חסידיה אדיקות רליגיוזית בכל הקשור
למשפחה, לקהילה ולהצלחה כלכלית.

אך לא "ערכי המשפחה" הידועים בלבד הובילו את המורמונים לאמץ את האתוס
האמריקאי. ג'וזף סמית היה, מלבד תיאולוג מקורי ומבריק ואדם כריזמטי ביותר, ברייה
המשוקעת בצורה עמוקה ברזי התורות האזוטריות שרווחו באותה תקופה. לא זאת אף זאת: סמית ינק לא מעט מהתפישה התיאולוגית-מאגית שלו מתורת הקבלה. בלום עצמו שואל בספרו על "השפעה ישירה יותר של הקבלה על סמית ממה שאנחנו יודעים", מפני שנקודות הדמיון שהוא מוצא בין האמונות המורמוניות לבין הקבלה זועקות לקראתו מתוך ההיסטוריה.

את נקודות הדמיון האלה יש לבחון על רקע האמונות הפרוטסטנטיות הקונבנציונליות
שמהן יצא סמית לדרכו, וכך להבחין במרחק העצום שהתרחק מהן. על פי התיאולוגיה
שפיתח, האל השולט בעולמנו היה פעם אדם כמונו, יש לו בת זוג, ולשניהם יש "גופים
מוחשיים מבשר ודם", כדבריו. בהתאמה לכך, כל גבר מורמוני יכול גם הוא להתעלות
לדרגת אל השולט על כוכבו הפרטי, יחד עם בת זוגו. מתברר, אם כן, שיש אלים רבים
ששולטים על כוכבים רבים, ובדיוק לצורך האלהתו של כל אדם העמיד סמית את התורה
המורמונית. אותה תורה אינה אלא שחזור של החוכמה האזוטרית שגילה האל של הכוכב שלנו לאדם הראשון, וממנו עברה בשלשלת מסירה דרך נח ועד לאברהם אבינו, וממנו עד משה רבנו ושושלת הכהונה העברית הקדומה. אותה חוכמת סוד עומדת גם בבסיס הנבואה המקראית, שפסקה אחרי ישו; היא זו שסמית, כנביא מוצהר, מחדש ומגלה למאמיניו.

סמית מציג, אם כן, תורה אזוטרית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי - על ידי
הפיכתו לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא הוא ממש הפוך להנחות היסוד הבסיסיות ביותר
של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארצות הברית. הנצרות הזאת ראתה את האדם ככלי מלא בושה וכלימה, רע מינקותו, בגלל החטא הקדמון שרובץ בפתח נשמתו. יצור אומלל זה, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (בוודאי לא
להאלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם באמצעות כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים,
שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן עדן עלי אדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית. וכן, גם ריבוי נשים היה כלול אז בעיסקה.

ג'וזף סמית נולד ב 1805, בן חמישי מתוך אחד-עשר ילדים שנולדו למשפחה ענייה
בוורמונט. בהיותו בן ארבע-עשרה, בעקבות מצוקה נפשית קשה, זכה סמית להתגלות
הראשונה שלו, שבה האל עצמו הבטיח לו שחטאיו נמחלו. יחד עם זאת הזהיר אותו אלוהים שלא להצטרף לאף אחת מהכנסיות שסביבו, משום שכולן מעוותות את תורת האמת. ב 1823, כשלוש שנים לאחר ההתגלות הראשונה, שוב ירד סמית על ברכיו וקרא ממעמקיו של משבר נפשי להוראותיו של האל. הפעם הופיע מולו המלאך מורוני (Moroni), שסיפר לו שהוא השריד האחרון לציביליזציה עברית קדומה שהגיע לחופי ארצות הברית בימי חורבן בית ראשון. אותם יהודים קדמונים עשו מה שיהודים תמיד עושים, דהיינו רבו ביניהם, עד כדי כך שקבוצה אחת מהם (להלן, "הרעים") הכתה לפי חרב את הקבוצה האחרת ("הטובים") והכחידה אותה. הרעים, אחרי קללת האל, היו ברבות השנים לשבטים השונים של האינדיאנים האמריקאים, וכל מה שנשאר מהטובים הם לוחות זהב ועליהם חרותות קורותיהם במצרית עתיקה.

מורוני הוליך את סמית למקום קבורתם של אותם לוחות מוזהבים, והורה לו לחפור במקום
ולהוציאם. אחרי שסמית הצליח לשים ידיו על הזהב הוא מיד התחיל לתרגם את הכתוב
עליו. התוצאה היתה כרך מרשים בהיקפו, שאצר מאות עמודים ובהם ההיסטוריה העתיקה של אותם טובים ורעים, ועוד משהו חשוב: התגלותו השנייה של ישו, בן האלוהים, לבני
האדם, שהתרחשה על אדמת אמריקה ולפני אותם עבריים קדמוניים. זו "העדות השנייה של ישו המשיח", כפי שמצהירה תת-הכותרת של כתב הקודש המורמוני "The Book of Mormon". סמית אחז בו ויצא לקנות מאמינים. הוא הצליח בכך מעל ומעבר לצפוי.

אי–פי

כדי להבין את סוד הצלחתו - וגם את סודות תורתו - ראוי להתרחק ולראות ממבט ציפור
את ההתרחשויות לעיל ולשים אותן בהקשרן. הימים היו ימי שיאה של "ההתעוררות השנייה" בארצות הברית, דהיינו ההתעוררות הדתית השנייה בתולדות המדינה הצעירה, שבמסגרתה הצטרפו רבים לזרמים הפרוטסטנטיים השונים. מסביב לסמית רחשו המוזות הרליגיוזיות, ונביאים ונביאות התעוררו להתנבא כמעט תחת כל עץ רענן.

סביב חייו וביתו של סמית פעלו ג'מימה וילקנסון, שהטיפה לפרישות מינית ונאמנות
לעשרת הדיברות; הנסום לייק (כלומר, "אגם נאה"), נביא אינדיאני שהטיף בגנות
אלכוהול, כישוף, הימורים, אלימות כלפי נשים והומוסקסואליות; ג'וזף דילקֶס
(Dylkes), שהכריז שהוא המשיח שהגיע כדי לבנות ירושלים חדשה; ג'ורג' רפ (Rapp),
שהקים קהילה נזירית והכריז על ביאתו הקרובה של ישו; ברנהרד מולר, שכינה עצמו
"אריה יהודה" והכריז שדווקא הוא המשיח; ויליאם מילר, שייסד את התנועה המשיחית
הגדולה בתולדות ארצות הברית והכריז שישו יבוא עד מארס 1844; ג'ון המפרי נויס
(Noyes), שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, והטיף בה למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית; וכמובן ראלף וולדו אמרסון, שעזב את משרתו ככוהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה: "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!" הוא היה כנראה מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'.

העת היתה בשלה, אם כן, לנביאים ולבני נביאים, וסמית לא היה יוצא דופן בכך. גם
בניסיונו ליצור חברה חדשה ובהתמקדותו במין כמוקד רוחני חשוב הוא לא היה מקורי.
אבל כאמריקאי אמיתי סמית חשב בגדול, והתיאולוגיה שיצר היתה מהפכנית בכל קנה מידה. לא רק התגלות אלוהית, אלא ספר-קודש חדש. לא רק חברה חדשה, אלא קהילה קומוניסטית להפליא. לא פרישות מינית או מין ללא שפיכה, אלא פוליגמיה (סמית עצמו התחתן עם כארבעים נשים, עם חלקן בעודן נשואות לאחרים). לא הבטחה קלושה לביאתו העתידית של המשיח, אלא ניסיון מגלומאני להקים כבר עכשיו את ממלכת השמים על פני האדמה.

מנין קיבל סמית את ההשראה לכל זה? ללא ספק, מדובר היה באדם יוצא דופן, בעל דמיון
מפותח וכושר יצירתי עצום, שכמוהו אפשר למצוא בין יחידי סגולה כמו האר"י הקדוש או
ג'ר"ר טולקין. אבל כל רוח יצירתית זקוקה לחומר גלם. סמית מצא את חומר הגלם שלו
בספרות האזוטרית של תקופתו, ובתוכה הקבלה.

"ספרות אזוטרית" היא מונח קצת מצחיק, בהיות משמעותו התיאורטית הפוכה מהתופעה
שהוא מייצג בפועל. ספרות אזוטרית, מעצם היותה ספרות, לא יכולה להיות ממש אזוטרית, על אחת כמה וכמה בעידן הדפוס. מה שלא מועבר בעל פה עתיד להיות מופץ לכל דיכפין, וגרוע מכך - נדרש ומפורש על ידי כל דיצריך. אם לא די בזה, הרי שמה שמכונה "אזוטרי" מושך אליו גם קוראים אשר לא היו טורחים לקרוא כל ספר אחר. ואכן, כנער סקרן זכה ג'וזף סמית לקרוא לא מעט ספרות אזוטרית מערבית, בבתי שכנים או בספריות ציבוריות שונות.

בקורפוס האזוטרי של תקופתו מצא את מורשת הרנסנס, דהיינו את כתבי ההרמטיציזם,
הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. ההרמטיציזם היא תורה
אזוטרית המתבססת על כתבים עתיקים, שנכתבו לכאורה על ידי האל/המלך/הנביא/רב המג הרמס טריסמגיסטוס. הרמס זה היה לכאורה בן זמנו של משה, וגילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשמשה נתן לבני ישראל את התורה. מקורם ההיסטורי של החלקים העתיקים יותר בקורפוס ההרמטי נמצא במאות הראשונות לספירה, באלכסנדריה היוונית-המצרית, ואכן יש בו שילוב מלבב של מיתוסים יווניים ומצריים.

בניגוד לתורות מערביות רבות, ההרמטיקה הדגישה את גדולתו של האדם ואת אפשרות
הסינתיזה השלמה בין הרוח לחומר. למעשה, על פי תורה זו הנשמה היא סוג מעודן של
חומר, ולכן ממילא אין החיים האלה, החומריים, הבזויים, ויש גם אפשרות להגיע
לאלוהות מבלי להיפרד מהם. "אתה האור והחיים, כמו האל האב אשר ממנו האדם נולד",
קובע הרמס, וקל כבר כאן לראות את הדמיון לתיאולוגיה המורמונית. יש להדגיש גם את
התפקיד הנכבד שהיה להרמטיקה בהעצמתו של האדם בהומניזם של הרנסנס.

באשר לקבלה המדוברת כאן, זו כמובן אינה הקבלה שעליה שקדו בערך בשנים אלה תלמידי הגאון מווילנה או תלמידי ר' שניאור זלמן מליאדי. היתה זו הקבלה בתרגומיה הלועזיים והנוצריים. בעיני הנוצרים שהתעניינו בה נחשבה הקבלה, באופן אולי לא מפתיע, לתורה הסודית שמסר משה רבנו ליהושע, וממנו לזקנים, ומהם לנביאים, אבל במקרה הזה גם לכוהנים, משום שכל סיפור בית המקדש נחשב גם הוא לבעל ערך סודי ומיסטי (כך חשבו גם הבונים החופשיים, עוד תנועה שפרחה אז). הקבלה הנוצרית כללה תרגומים שונים של הטקסטים העבריים ללועזית, בתוספת פרשנות שהציגה אותה כתורה אוניברסלית, ולמעשה פרניאלית (כלומר, כעומדת בבסיס כל החוכמה האנושית כולה).
רק על רקע עניינו בהרמטיקה ובקבלה אפשר להבין את המשפט שנמצא מיד בפתיחת הקאנון המורמוני. בספר הראשון מתוך ה The Book of Mormon, ספר נֶפי (Nephi), אחרי הפסוק הראשון שבו המספר מציג את עצמו, מגיע הפסוק השני שבו הוא קובע כי "אכתוב תיעוד בשפתו של אבי, שכוללת את לימודי היהודים ואת שפת המצרים". "לימודי היהודים" היה אחד הכינויים שניתנו בתקופתו של סמית לתורת הקבלה. שפת המצרים קושרת אותנו אל ההרמטיקה.

במחקר מקיף פורש מייקל קווין, היסטוריון של הדת המורמונית ומורמוני בעצמו
(שמחקריו הביאו לבעיטתו מהכנסייה) את הרקע האזוטרי לחייו ולתורותיו של סמית.
קווין מצייר את דמותו של סמית כאזוטריקן מעמיק למדי, למרות השכלתו האקלקטית
והאוטודידקטית. עולמו של הנביא המורמוני הצעיר כלל אסטרולוגיה, מאגיה, הכנת
קמעות, סחר בעתיקות קדושות, ראייה למרחוק ובעיקר, כמובן, חזיונות נבואיים. אנו
נתמקד בתלמודו הקבלי.

קווין מדגים קשרים שונים בין נבואותיו של סמית לספר Traditions of the Jews מאת
יוהנס אנדראס אייזנמנגר האנטישמי, שתורגם מגרמנית לאנגלית במאה הי"ח. נראה שספר זה לימד את סמית שהמלה "אלוהים" היא בגוף רבים, תובנה שעזרה לו לפתח את
התיאולוגיה האנטי-מונותאיסטית שלו, המצהירה במפורש על ריבוי אלים.

ספרים נוספים שנמצאו בסביבתו של סמית מכליאים בין משמעותו הקבלית של "אדם קדמון" (כהאצלה ראשונה של האלוהות אחרי הצמצום) לבין משמעותו המקראית של "אדם" (כאדם הראשון, בגן עדן). תרכובת זו הועברה אל סמית, וכפי הנראה היתה בין הסיבות שהובילו אותו לתפוש את האדם הראשון כישות בעלת כוחות אלוהיים, ומכאן את צאצאיו, כלומר את בני האדם כיום, כבעלי פוטנציאל אלוהי נסתר.

מעל ומעבר לספרים שקרא סמית, נראה שאת מרב השכלתו בתורת הסוד היהודית רכש מיהודי ושמו אלכסנדר נייבאור (Neibaur), שהגיע לחופי ארצות הברית מלונדון והמיר שם את דתו לזו של הנביא המורמוני. כפי שכותב משה אידל בספרו "עולם המלאכים", יש בידינו רשימת ספריו של נייבאור, שכוללת כמה ספרי קבלה חשובים. הפגישה ביניהם התרחשה ב 1841, ובין 1842 ל 1843 כבר פירסם העיתון המורמוני הרשמי מאמרים על קבלה, חלקם פרי עטו של היהודי המומר, שבהם הוזכר, למשל, ספר ה "Sohar". כפי הנראה, מנייבאור למד סמית לפרק את הפסוק הראשון של התנ"ך על פי הקבלה, כלומר למלים "בראש יתברא אלוהים", ולפרש אותו, באחת מדרשותיו האחרונות, כמדבר על הזמנתו של ראש האלים את ה"אלוהים" האחרים למועצה עליונה, שבה דובר על בריאת האדם והעברת סודות חיי הנצח אליו ואל צאצאיו.

משימתו של סמית היתה אחת: לחדש את ימי עם ישראל כקדם. לצורך כך חודשה הנבואה, לצורך כך הקים מסדרי כהונה, ולצורך כך בנה מקדשים (לא כנסיות), לצורך כך חידש את מנהגי הפוליגמיה של האבות. סמית רצה כאמור לכונן את מלכות השמים על הארץ, לבנות את "ציון" (כך בלשונו) על אדמת אמריקה. בחזונו של סמית עלתה חברה חדשה, שבני האדם חולקים בה ברכושם ונאמנים לתורת האמת היוצאת מפי מנהיגם. אותו מנהיג, סמית כמובן, התיימר אף לשלוט באוטופיה זו כ"נביא, כוהן ומלך" המופקד מטעם האל על נתיניו.

בשנת 1844, אחרי שנרדפו וגורשו ממיזורי, עברו עשרות אלפי המורמונים לאילינוי. שם
הקים סמית את העיר נאוו (באנגלית Nauvoo; השם לקוח מהפסוק "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר" - ישעיהו נב, ז). העיר צמחה במהירות, ותושביה מנו מעל לרבבה (בערך גודלה של שיקגו באותם ימים). סמית עצמו היה ראש העיר, וכאשר התחדשו ההתנכלויות למורמונים הכריז שהוא מציג את מועמדותו לנשיאות ארצות הברית, לבחירות שנערכו באותה שנה. תוכניתו הסודית היתה לבטל אחרי בחירתו את ההפרדה בין דת למדינה, ולהקים ממלכת כוהנים תיאוקרטית שהוא עצמו יעמוד בראשה. כמה חודשים אחרי כן הוא נרצח בלינץ' אכזרי.

בספרו כותב הרולד בלום ש"אם יש כרגע גירסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל בעבור האומה, ובעבור יותר מהאומה הזאת לבדה". בלום קלט בחושיו החדים שמסלול אזוטרי לאלוהות (או לכל הפחות להצלחה כלכלית) קורץ בימינו הרבה יותר מאשר אתוס של כפרה על חטא קדמון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו