בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיכרונות הילדות המודחקים של נתן זך

החיסכון הלשוני והזהירות המזוקקת, המאופקת, שאפיינו את סגנונו של המשורר נתן זך בצעירותו לא היו אולי אלא ניסיונות להדחיק טראומות רגשיות וזיכרונות ילדות מרים שהיו קשורות אצלו לגרמנית. הכל התפרץ החוצה בשנות התשעים המאוחרות

31תגובות

...והיו מורידים אותנו / מאוטובוסים כאשר דיברנו איטלקית, / וגרמנית עוד
יותר גרוע באוטובוסים של הדר. / ומאז יש לי בעיה עם אוטובוסים ועם שפות.

שורות אלה נכתבו על ידי המשורר העברי חתן פרס ישראל נתן זך 52 שנה אחרי שהיגר כילד מגרמניה לארץ-ישראל המנדטורית. פרטי בריחתו וסבלו עם בואו לארץ נודעו לקוראיו רק כעבור שנים ארוכות. זך, שספרו הראשון יצא לאור ב 1955, התמודד בפומבי עם שדי עברו רק ב 1996, עם פרסום ספר השירים "כיוון שאני בסביבה", הספר שבו חשף חלק מהחוויות הכואבות של ילדותו (1).

זך נחשב אחד מעמודי התווך של הספרות העברית ושל הדור המכונֶה בפי גרשון שקד
"דור המדינה". לדעת חוקרים רבים, זך הוא יוצרה של השירה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה. הוא תיאורטיקן של הספרות ואינטלקטואל רב השפעה, מנהיג התנועה ששינתה את פני השירה העברית בשנות החמישים, משורר שעיצב סגנון ורגישות ספרותיים חדשים. שיריו מוכרים לרוב הישראלים ושייכים לקנון: מקומם מובטח בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, ורבים מהם אף הולחנו.

בעשור הראשון של המדינה הישראלית הצעירה מרדה שירת זך בפואטיקה השלטת של הדור הקודם, והציגה שפת שיר חופשית מחרוז ומשקל קבועים ופואטיקה שמאפייניה היו ההנמכה והאנדסטייטמנט. הצו השירי הזה תבע ריחוק מהקול הקולקטיבי של ה"אנחנו" לטובת ה"אני". חשוב מכל, שירתו ביקשה בעת ההיא להיות "אוניברסלית" וחפה מתכתיבים אידיאולוגיים ונושאים מקומיים.

בראשית שנות השמונים התחולל מפנה בתפישת השירה של זך, והוא החל להיות מעורב
ב"כאן" וב"עכשיו" ופנה לשירה פוליטית. השירים האוטוביוגרפיים והזיכרונות המשיכו
להתמהמה. הם באו, כאמור, רק בשנות התשעים המאוחרות.

יובל טבול

רוב המידע המופיע כאן על חייו של זך נובע מכתביו. על אף שאני מודעת למוקשים
התיאורטיים והביקורתיים האורבים למי שמזהה בין דוברו של שיר לבין מחברו, נראה לי
שלצורך דיון זה ראוי להתעלם מהם.

נתן זך נולד בברלין ב 1930 לאב יהודי גרמני ואם איטלקייה קתולית. השם שניתן
לו היה הארי זייטלבך. הוריו נפגשו במקרה בחשמלית באמסטרדם: "לא היתה להם אפילו
שפה משותפת חוץ מהרצון לברוח" (מות אמי, עמ' 95) (2). במשך שנים אחדות שוחחו בני הזוג בתנועות ידיים או בצרפתית הדלה של הבעל. "היא עצמה דיברה צרפתית שוטפת" (שם, עמ' 17). למרבה הצער, היו היחסים ביניהם נטולי אהבה, אפילו לבנם הקטן (שם, עמ' 95). ב 1936 ייעץ להם מכר בעל קשרים לברוח מברלין באחת, מכיוון שהנאצים פסקו דין מוות על האב. המשפחה הקטנה נמלטה לפאריס ומשם לחיפה, העיר שבה גדל זך (שם, עמ' 103). ב 1948 התגייס לצה"ל ושבע שנים לאחר מכן, בגיל 25, פירסם את ספר השירה הראשון שלו, "שירים ראשונים".

זך הצעיר כתב בעברית מזוקקת, מאופקת, ולעתים חתומה הרמטית. שיריו המוקדמים
מסתירים את נפשו הטרופה; את תולדות ההיקרעות הפתאומית והשרירותית מברלין ומהשפה הגרמנית; וכן את העימותים המשפחתיים המתמשכים. רק כעבור ארבעה עשורים, עם הופעת שירי "כיוון שאני בסביבה" והכמו-ממואר "מות אמי", הוסר המעטה ונגלתה המשמעות האמיתית של השירים הראשונים, המאופקים הללו.

ב"רגע אחד", שיר שנכתב לפני למעלה מיובל ושכבר הוכר כאחת מפיסגות יצירתו, רומז
זך הצעיר למרחק הרגשי בינו לבין אביו (שירים שונים, עמ' 23) (3). דוברו המהוסס של
שיר זה פותח בבקשת רשות דיבור: "רגע אחד, שקט בבקשה. אנא. אני / רוצה לומר דבר מה...". אחר כך הוא מתנצל על כך שהחמיץ הזדמנות חד פעמית:
...הוא הלך / ועבר על פני. יכולתי לגעת בשולי / אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה /
לדעת מה שלא ידעתי. / החול דבק בבגדיו... / כנראה לן / לילה קודם בתבן...

זהותו של ה"הוא" בשיר רווי חרטה זה ¬ מעורפלת. על כל פנים, בהמשך, מידרדרת
דמותו העמומה מהדר מלכות עטוי גלימה, לחוסר בית וייתכן שאף למוות. בסוף השיר,
ה"הוא" חולף שוב, אך הפעם רק בהתגלות דמוית חלום במוחו של ה"אני". קולו של ה"הוא" נשמע באוזני רוחו של הדובר בהביעו כלפיו הבנה מנחמת: "...בני. / בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, אתי" (שם, שם).

על אף שהשיר רצוף אזכורים הנוגעים לאליהו הנביא ולישו, פורֵש השיר לעתים קרובות
כשיר על יחסי אב ובנו. אכן, "רגע אחד" הוא בבחינת סנונית שבישרה את בוא השירים
הווידוייים המאוחרים. אולם דומה שרק "כיוון שאני בסביבה" מרשה לקורא, ואולי אף
לכותב, להתקרב אל סף התהום האפלה שנפרשה לרגלי ה"אני".

קריאה מחדש ב"רגע אחד" ובשירים מוקדמים אחרים של זך מבעד לעדשת גילוייו של כרך זה מזהה את שוועת הקול המתחבט שבליבת השירה המאופקת של זך הצעיר. זאת ועוד, במבט לאחור נראה כי החיסכון הלשוני והזהירות שאפיינו את זך בראשיתו לא היו אלא ניסיונות להדחיק זיכרונות ילדות מרים. כך, למשל, משקפת הירידה המטאפורית של דמות האב בשיר זה את הדרדור והנטישה של האב הביוגרפי.

ברסיס זיכרון שרשם זך עשרות שנים אחרי שפירסם את "רגע אחד" הוא מצטט את דבריה של אמו על בעלה: "הוא בא (אלי) בבגד מהוה. תאר לעצמך, לבוא לאשה בבגד מהוה" (מות אמי, עמ' 17). לנוכח ציטוט זה, מקבלות פתאום שורות העוני והלינה בתבן ב"רגע אחד" משמעות חדשה.

הממואר "מות אמי" מספק אמנם מידע על עובדות חשובות, ולעתים טרגיות, מחיי זך,
אולם רק "כיוון שאני בסביבה" מחיֶה את הילד המהגר שהמשורר היה פעם. זך מחולל זאת בשירים בעלי עוצמה המנפצים לכאורה את השורה הגבישית שיצר בשנות העשרים והשלושים לחייו. נדמה כי הסכר שחסם בעד חוויות הילדות נפרץ, והניכור והבלבול הלשוני שחש המשורר זורמים החוצה ומציפים את הכל.

לראשונה בשירתו מכיר זך בכוח הלפיתה של שורשיו האירופיים. הוא מתאר את סבלו כילד בחיפה ואת הצלקות שהבריחה מגרמניה הותירו בנפשו. כאן מעיד סוף-סוף זך בן ה 66 על כך שהוא נרדף תמיד על ידי: "מקהלה... / בשפה של אנשים מתים, אנשים שאינם כבר הורי" ("מה יהיה", עמ' 58). הדי המקהלה הגרמנית הזאת נשמעים בבירור בספר ואליהם מתלווים הקולות הכואבים של היחסים הגרועים עם אביו.

הכרך "כיוון שאני בסביבה" הוא פרי יצירה של אדם בשל, מודע למעמדו ולפרסומו
כשם שהוא מודע לסופיותן של החלטות, לאי-יכולת להשתחרר מפחדי הילדות, ולקרבתו של המוות. הספר הופיע לאחר 12 שנות שתיקה מוחלטת והוא מקיף ומהודר: 274 עמודים המכילים למעלה מ 150 שירים מודפסים על נייר משובח. הלבה הפיוטית המתפרצת בספר היתה זרה לקוראיו של זך שעד הופעתו ראו בו רב אמן של איפוק, והמעטה.

"כיוון שאני בסביבה" מצטיין בכנות ובמודעות עצמית ומפתיע במנעד הרחב שלו -
הוא כולל שירים ב"סגנון הישן", שירים פוליטיים, רישומים של אנשים וחיות, ומחוות
לאמנים הנשמעות לפעמים כהספדים לזך עצמו... יצירות המופת בתערוכה רבגונית זו הן
דיוקניו העצמיים של נתן זך, תמונות אוטוביוגרפיות ותיעוד של רגעים אינטימיים שלא
נחשפו מעולם.

דומה שהמחבר ביקש בהתכוונות רבה, כמעט בכפייתיות, לשמר את הדברים היקרים שהזמן מכרסם בהם ללא רחם. שירים כמו "בשדות אז אולי", "בגן", "טעות במכונה", "הכד" ו"הגשמים" המחלחלים פנימה, חושפים את המניעים שמאחורי טקסטים מוקדמים יותר ומבטאים את הסבל שנצרף (עמ' 20, 91, 82, 85 בהתאמה). שירים אלה הם מפתח לפענוח צופן לשונו הלא נשכחת של זך, הלשון שבה הוצפן הכאב במשך עשרות שנים.

יש להניח שתמורה פנימית היא שחוללה את המהפך בפואטיקה של זך. החשד הבסיסי, ששימש למשורר כעיקרון כתיבה מנחה בשלב מוקדם של יצירתו, הוביל לטקסטים "אנינים" ומלוטשים שבכוחם היה להסתיר את ה"אני" המפוחד. כעבור שנים, התחזק הצורך הנפשי בחשיפה והניב שירים אקספרסיביים, פתוחים וגלויים. הפעם כותב המשורר-האדריכל הקפדן סוג של וידוי הנובע מן הנשמה - אם יורשה לי להשתמש במלה מיושנת.

בשום מקום לא ניכרת תמורה דרמטית זו כמו בשורות המיוסרות המוקדשות לאב. השיר
"טעות במכונה" משחזר את ההחלטה קורעת הלב לעזוב את גרמניה (עמ' 54). זך, האיש המגלה חמלה לעתים נדירות בלבד, מביע רחמים לאביו, אולי לראשונה. הוא משרטט את דמותו בעודו מנסה לשכנע את עצמו כי הסיבה שהוא, אשתו וילדו חייבים לנוס מגרמניה, מקורה בטעות:

אבל עוד באותו לילה צילצל ידיד, לא יאומן, קצין משטרה, / והזהיר לעזוב מיד, רצוי
תוך שעה, / כי גזר דין המוות כבר הוצא - / ... / עם אור בוקר ראשון / ארז את אשתו ואת בנו במזוודה / באמרו דברי הרגעה, כמו: זה רק זמני, טעות קטנה /
במכונה. / תראו, לפני צאת השנה עוד נחזור. / אמר פעם ופעמיים ורק בשלישית פרץ
בבכי / והתייפח.

תמונה ברורה עוד יותר של האב, הבן והאם נמצאת ב"מות אמי", ספר רשימותיו
האוטוביוגרפיות האקראיות כביכול, של זך: "שנים רבות לאחר מכן אני מוצא בארכיון
ממלכתי מסודר למופת בברלין, את המסמך המציין כי אחד, נורברט זייטלבך, אשתו ובנו,
התייצבו בקונסוליה הנאצית בפריז, להודיע על שינוי כתובתם, כראוי וכנדרש מאזרחים
הגונים. וזאת, חודש אחרי מנוסתם מברלין" (מות אמי, עמ' 95). בהמשך מציין זך כי
אביו היה חייל בצבא הקייזר הגרמני במלחמת העולם הראשונה. המשפט החותם אנקדוטה מרה זו, הוא "גרמניה, גרמניה מעל הכל", תרגום הסיסמה הגרמנית הידועה (שם, שם).

כשקוראים את "טעות במכונה" לצד הרשימה האוטוביוגרפית, קשה שלא להיזכר במשורר אחר יליד גרמניה. יהודה עמיחי, כמו זך, תיאר את אביו השבור שלו, אף הוא חייל נאמן של הקייזר, בשעה שעזב את וירצבורג באותה שנה ארורה - 1936. לפני כעשר שנים, בארכיון הבייניקה שבאוניברסיטת ייל מצאתי את הטיוטה הגרמנית לשיר העברי של עמיחי "אלה הכנות לנסיעה" (עכשיו ברעש, עמ' 24) (4). הכותרת של הטיוטה זהה לכותרת שפורסמה בעברית, אלא שהיא כתובה בגרמנית: "Reisevorbereitungen". כלומר, גם כן, הכנות לנסיעה.

הטיוטה הגנוזה, וכמוה הטקסט שראה אור, מספרים על היציאה מגרמניה ולא על "נסיעה"
אחרת שכן שניהם מכילים רשימה של איסורים והגבלות חמורים: לא לדבר, לא לעמוד וכו'.
אימאז' אחד שנמצא בטיוטה אך נעדר מהשיר בדפוס, מדמיין את האב לאחר מותו: "אבי
כלוא בארון הקודש, בוכה כפי שלא בכה אף פעם בחייו".

על אף ההבדל העצום ביחסי האב והבן המשתקפים מכלל יצירתם של זך ועמיחי, נראה כי
זיכרון אחד משותף לשניהם: זכר היום הנורא שבו ראו את האב חסר האונים, הפטריוט
הגרמני והחייל הנאמן, ממרר בבכי כשהוא נאלץ לעזוב את מולדתו. גורלו של הילד שהיה
עמיחי, נבדל בהרבה מזה של הילד שהיה זך. אבל זה כבר סיפור אחר.

על כל פנים, נתן זך, בנה של אישה איטלקייה ויהודי מברלין שחושב שהוא "נולד
עדין" נחת בארץ "לא עדינה" ("וידוי: עדין", עמ' 78). עשרות שנים לאחר הגירתו, הוא
מדבר עדיין במבטא גרמני, מתאבל על התכחשותו למוצאו, וכותב: "ששיניתי באיוולתי את
שמי / בהותירי את שם אבי נשכח / מה אומר היום להגנתי?..." ("רוב תודות" עמ' 69).
בשיר אחר הוא מנחם את עצמו בדברי רופאיו: "הרופאים / הסבירו לי שהאשמה היתה של העולם" ("הגשמים", עמ' 85).

כנותו של זך מטלטלת; האם זנח "יֶקֶה" צרוף זה את צווי החינוך הקפדני וההוראה
להיזהר ולשמור מכל משמר על סודות המשפחה? שולחן מתנדנד במקום רחוק מעורר בו
זיכרון: תמונה עצובה מחייו של ילד אך גם מחיי נישואים:
...איש בוש בעצמו, נכלם, / בבגדי עבודה מזוהמים, מביא מתנה / ארוזה בנייר עטיפה
חום. אחר כך / יתברר שזה שבר מטוס שנפל, הימים / ימי מלחמת העולם השנייה. אתה הוא שביקשת מתנה כזאת. האיש / מטיח את המתנה על השולחן המתנדנד / היחיד שנותר בחדר.

אשה / הכינה עוגה באור צהוב מדכא... / יום הולדת. ("בגן", עמ' 91).

האב המהגר, הפליט העשוק והרמוס ("שיר גלותי" עמ' 52) שאינו מסוגל לפרנס את
משפחתו הקטנה, מנסה להעניק לבנו את מתנת יום ההולדת המוזרה שחפץ בה. בביטחון
היחסי של חיפה, דוהה סכנת המלחמה בהשוואה לבדידות הטרגית ולעוני הניבטים ב"בגן".

שיר זה ואחרים כמוהו הפזורים בקובץ מגוללים סיפור; סיפור של גלות ובגידה, של ילד
שמעולם לא שמע מאביו "מלת אהבה אחת". כה קשה על זך הודאה זו, עד שהוא נדרש
למלותיה של משוררת אחרת ("הכד" עמ' 82).

דליה רביקוביץ', שהתייתמה מאביה כשהיתה בת שש, הבינה כי האב המת לא יכול היה
לומר לה "מלת אהבה אחת". ציטוטו המוצהר של זך מכיל אם כן הכרה בכך שההגירה היתה לאביו כעין מוות, או לכל הפחות, פגמה ביכולתו לאהוב.

ההשפעה ההרסנית של ההגירה אינה מוגבלת, כמובן, לערעור היחסים במשפחה. פגיעה
נוספת, וקטלנית לא פחות, היא הפרידה מהשפה הראשונה והמעבר הכפוי לשפה חדשה.
הבעיות הפסיכולוגיות הנלוות לתהליך זה נבחנות בספר האיטלקי "בבל של התת מודע"
שיצא לאור ב 1993 (5). מחבריו הפסיכואנאליטיקאים של הספר טוענים שחוויותינו
הלשוניות הראשונות קושרות את קול האם ומלותיה לעונג היניקה. אדם שנאלץ לוותר על
שפת אמו יאבד את הקשר המנחם ורווי העונג עם הלשון.

זאת ועוד, הניתוק מהשפה הראשונה עלול להיות הרסני מכיוון שהחיבור האוטומטי בין
"מלה" ל"דבר" נארג אל תוך השפה הראשונה בלבד. אובדן כזה הוא גורלי במיוחד לאנשים כותבים: סופר או משורר הכותב בשפה שרכש מאוחר יותר, חייב לכנות את הדברים בשמות חדשים ומאבד את הזיהוי הראשוני בין מלה לדבר, בין מסמן למסומן. זיהוי זה חיוני למשורר או לסופר, שהרי חומר הגלם שלו הוא המלים עצמן. הכתיבה בשפה חדשה עלולה אם כן לפגוע בכוח היצירה. בה בשעה, מדגישים מחברי "בבל של התת מודע", שמכיוון ששפת האם היא גם שפתם של הצווים והאיסורים ¬ אימוץ שפה חדשה עשוי לסייע לעיצוב זהות עצמאית. זהו המצב, אומרים הפסיכואנאליטיקאים, בייחוד כאשר האסוציאציות עם שפת האם שליליות ברובן. במקרים כאלה יכולה השפה החדשה להגן, להדחיק ולעזור בעיבוד חוויות טראומטיות.

אצל זך, אכן היתה לאימוץ השפה החדשה השפעה משחררת. הוא יצק את עולמו המילולי אל תוך העברית בווירטואוזיות נדירה, אך עצם התהליך עלה לו בדם.

יחסו של זך לשפה הוא יחס מורכב. בעוד אביו היה גרמני ומקום הולדתו ברלין, היתה
אמו איטלקייה שתיקשרה עם בנה בשפתה. כשעקרה המשפחה בפתאומיות לפלשתינה, נאלץ זך להדחיק שתי שפות, לא אחת. יתר על כן, שתיהן, הגרמנית ובמידה רבה גם האיטלקית, התנגשו עם האידיאולוגיה של המקום החדש שאליו הגיע בגיל רך.

ובכל זאת, זך הוא בעל רגישות נדירה לצלילים ולגוונים בכל שפה שהיא. כפי שניכר
בכתביו, הוא מודע ביותר לשפות השונות ונאלץ ללהטט ביניהן. הספר "כיוון שאני
בסביבה" מתמודד באופן פואטי, פתוח, אמיץ ויצירתי, עם הטראומה של הפרידה הכפויה
מהסביבה הגרמנית ומשתי השפות של הוריו. שלא כמו שיריו המוקדמים טהורי העברית של זך, השירים בספר זה מציגים לראווה את עקבות דיבור הילדות בגרמנית. למשל, אחד מהשירים הקלילים שבקובץ נסגר בחרוז גרמני היתולי נטול תרגום "Danke, gern"
/"ein Stern". אחרותו של דובר השיר ושל מחברו מודגשת על ידי השפה הזרה; הא"ב
הלטיני; ובעיקר על ידי העובדה שהבדיחה מובנת רק לקומץ דוברי הגרמנית מבין קוראיו
העברים של זך (" ועיר", עמ' 95).

הניקוד של אחדות מהמילים הלועזיות בספר אף הוא מחקה דיבור "יֶקי", אולי זכי.
במקום הג'ונגל הישראלי (בסֶגול) מופיע ג'ונגל בשווא, וכך גם "פסיכיאטר". מחנה
הריכוז הוא אֵױשוויץ ולא אײשוויץ הישראלי (עמ' 73, 53, 22 בהתאמה).

בנוסף להנכחת הגרמנית בספר, מעוצבים הסיבוכים שגורמת הרב-לשוניות גם על ידי
סמלים. בשיר "אם להיות כן" המכיל סימון אוטוביוגרפי ברור ¬ גילו של המשורר בזמן
ההגירה ¬ משתמש זך במגדל בבל. סמל מיתולוגי זה מסמן את פוטנציאל ההרס של ריבוי הלשונות: "לדבר ארבע שפות עד גיל שש גם זה מבלבל, / מין מגדל בבל כזה, בקושי מהלך, מסוגל / אפילו להוליך לספת הפסיכיאטר" (עמ' 53).

הדובר בשיר זה אינו ילד חסר אונים, כי אם משורר בעל מוניטין עולמי. ובכל זאת,
לפני חציית גבולות בינלאומיים, הוא נתקף חרדה וחש צורך להקהות את חושיו (שם):
לדבר ארבע שפות עד גיל שש גם זה מבלבל, / מין מגדל בבל כזה... / אני שותה עוד כוס
וודקה ומתאושש / ...ועלי עוד לחצות / ארבעה גבולות, ארבע שפות, ...בשעת מצוקה
אפשר תמיד לפנות לשגרירות / או סתם למות מדום לב, אחר כך / לא יהיה עוד כאב, לא
תהיה עצבנות / בעורקי הפליט, ורידי הקוסמופוליט...

מסתבר אפוא, שהפחדים הקיומיים נובעים מהכורח ללמוד שפות רבות מדי בגיל רך
מדי. יתר על כן, השיר מניח שהדובר סובל ממצב נפשי וגופני מעורער לאורך חייו,
מכיוון שנכפה עליו לדעת ארבע שפות בהיותו בן שש בלבד. השיר מסתיים בתובנה
המזעזעת, שהשואה המשפחתית, הפרטית, התמזגה בשואה הגדולה, הלאומית: "אנא, סלחו לי במחילה" אומר זך, "היטלר עוד זורם בעורקי, / הוא עוד חי" (שם).

אף שעזב את גרמניה ואת שפתה, הוא חש שלעולם לא יעלה בידו להימלט מאחיזתן בו.
הוא אימץ את העברית כשפתו ובמשך שנים רבות היא סוככה עליו מפני הטראומות הרגשיות שאותן קישר לגרמנית. אבל כאשר ביקר בברלין כעבור עשרות שנים ושהה בבית מלון שם, נוכח לדעת שמאום לא נשכח ("מה יהיה", עמ' 58). שקשוק גלגלי הרכבת נשמע לו כנזיפת הוריו, ורוחות הרפאים של דבריהם ממשיכים לרדוף אותו:
ומה יהיה עם האוכל, אדון צח, / אני נשאל בגרמנית על ידי המנקה. / באמת, מה יהיה.
ומה אשיב לה? / שפתאום אני שומע קולות. שאני מתרגם... / את שקשוק הרכבת, /
...לשפה לא אוהבת? / ...'אולי תפסיק כבר עם השטויות' / ו'למי יש כוח אליך', 'מתי
תגמור סוף סוף לאכול' / 'צריך לאכול הכל' או / 'כל כך קטן וכבר כזה רע'. / ...
מקהלה נשמעת... / בשפה של אנשים מתים, אנשים שאינם כבר הורי, / מכל מה שהותרתי אחרי / ועכשיו אני יודע שיוסיף וירדוף אותי / עד יום מותי.

השפה הגרמנית היא אפוא שפת איסורים שצוויה אכזריים והיא חפה ממלות חיבה.
העברית, לעומתה, סיפקה כנראה מנגנון הגנה שהרחיק את צל האב והאם המחמירים ועזרה להקהות את עלבונו של הבן הדחוי. "מכיוון שאני בסביבה" מתעמת ישירות ובאומץ עם הירושה האקוסטית והרגשית של מחברו.

אסיים בהערות אחדות לשיר "בשדות אז אולי" (עמ' 20). שיר אוטוביוגרפי זה טווה
יחד את החוטים השונים העוברים לאורכו של הקובץ "כיוון שאני בסביבה" ¬ הצלקות
בבשרו של בן השש שידע ארבע שפות; הקונפליקט עם האב; וכן המשבר הכלכלי, הרגשי והמשפחתי שנגרם על ידי ההגירה.

בתוקף מצלולה בלבד, רומזת כותרת השיר "בשדות אז אולי" לשפה אחרת, שכן
ערבול עיצורי המלים "אז" ו"אולי" (א,ז,ל) מפיק את המלה הגרמנית "אֵל™זײ", מלת
הקשר השכיחה ועמומת המשמעות שמובנה דומה ל"אכן" או "אם כן". צלילי ה"אלזו" הגרמני החוזרים משרים על השיר נופך דיבורי, אותנטי אך זר. זאת ועוד, הצירוף "אז אולי" המופיע לאורך השיר תשע פעמים הופך למעין פזמון שהשמעתו מעלה על הדעת וידוי מגומגם, מָשלב לשוני נמוך, או סגנון ילדותי.

דוברו המשוער של השיר מתקשה אולי בדיבור ולכן הוא מנסה להרוויח זמן בחוזרו על
מלות קישור חסרות תוכן. החיבור הגולמני בין המלים "אז" ו"אולי" ממשיך, אם כן, את
הנימה המהוססת והדיבור הלא רהוט של הדובר חסר הביטחון מ"רגע אחד" שהוזכר לעיל.
הדובר מתנצל מראש על חוסר דיוקים אפשריים: "זה ימים רחוקים אז אל תשאלוני לדייק
בשדות אז אולי".

הנוף של "בשדות אז אולי" הוא נוף ילדותו של זך בחיפה המנדטורית. השדות המרוחקים
של "אז" כלומר, של הימים ההם, קיימים לפי עדותו רק במרחב ה"אולי", כלומר,
בזיכרון. אולם, למרות היתממותו של הדובר וטענתו כי דיווחיו נכונים רק "אולי" וכי
אינו זוכר את הדברים במדויק, מסתבר דווקא שהוא בקיא בכל פרט מימות ה"אז".
„הטופוגרפיה העירונית צרובה בתודעתו וצצה בשיר זה כמו לאורך הספר כולו: סוף רחוב
הרצל ליד בית הכנסת הגדול, שם היה צריך האני ה"יקה" הקטן לכונן את עצמו בעודו
דחוי מפנים ומחוץ; זה גם הרחוב שבו שוטט בן השלוש עשרה חולה האהבה ששינן את כתובת ביתה של אהבתו הראשונה, הנכזבת. הוא נוקב בשם בית ספרו ובשמות מוריו ומתאר בפרטים גם את עליבותם של מהגרים חסרי אונים. כך הוא מזכיר את אביו של חברו השופט מפראג שנאלץ למכור נקניק לפרנסתו, ומקונן על מורו הנערץ ברוך קורצווייל שלא יכול היה להציל את עצמו.

ואולם, הסוד האפל ביותר הוא מקופל דווקא בצליל, ולא במשמעות של המלים. מלות הקשר "אז" ו"אולי" המתנוססות בראש השיר וחוזרות בכעין-פזמון שלו, הן מלות צופן הטומנות בחובן את אימתו הנוראה של הילד מ"אז". אם הוגים את המלים "אז אולי" במהירות וללא הפסקה, מתקבל שם המשפחה המצוי "אזולאי", שמו של אדם המוכר לדובר מילדותו. רק שתיים מתוך תשעים ושלוש שורות השיר מתייחסות לחוויה שאיימה על עצם קיומו של הילד:

"והוא אהב את אמי, אזולאי, ואולי רק רצה לשכב אתה / ואני הסתרתי את זה כמו צרעת
מפני אבי, שלא לומר מפני".

הווידוי הוגנב לאמצע השיר בערך (שורה 50,51), אך אין במיקומו ובצורתו האגביים
כדי לחפות על חשיבותו. גרעין הכאב שהניע את השיר כולו הוא ההיזכרות באזולאי, האיש
שרצה אז, אולי, לשכב עם האם. אפשר רק לדמיין כמה מפוחד היה הילד מבגידתה האפשרית של אמו ומעל הכל, מכך שהאב יידע על כך ויהרוג אותה. בשורות ה 14 וה 15 אמנם נאמר "אבי עבד בשביל הבריטים, בנה להם מחנות צבא בבאר שבע / וכמעט הרג את אמי אז אולי". אך בשלב כה מוקדם בטקסט, נדמה כי האלימות הנרמזת היא שרירותית וחסרת יסוד.

רק מאוחר יותר קולט הקורא המזועזע את חומרת הווידוי שהושמע באזניו. על הילד היה,
אם כן, לשמור בסוד את פרשת אזולאי כדי להגן על חיי האם. צליל שמו של הגבר ההוא
אמנם הודחק למעמקי התודעה אך שרד עד זקנה ושיבה. חוויית הבגידה והאימה מאז הותירה ריקנות נצחית בנפש, חלל שלא יתמלא לעולם: "ומאז אני מתגעגע, לא, מומחה
לגעגועים..."

מושא הגעגועים אינו ידוע. במקום זאת מציע השיר מעין שרשרת אסוציאטיבית של
אירועים ומקומות שאינם מעוררים געגועים. ביניהם, האהבה הראשונה, שכונת הדר בימי
המנדט ופצצות שהופלו ממטוסים איטלקיים על חיפה. חיפה, העיר שדחתה אותו, את אמו, וגם את אביו, מכיוון שהשלושה היו זרים שלא היו שייכים למקום ולא דיברו בשפת הארץ:

וגם אמי היתה איטלקייה והיו מורידים אותנו / מאוטובוסים כאשר דיברנו איטלקית /
וגרמנית עוד יותר גרוע באוטובוסים של הדר / ומאז יש לי בעיה עם אוטובוסים ועם
שפות.

1. הציטוט הפותח הוא מ"בשדות אז אולי", נתן זך, מכיוון שאני בסביבה,
תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996 (עמ' 20). אם לא צוין אחרת, מתייחסות ההפניות
לשירים ולמספרי עמודים לספר זה.
2.נתן זך, מות אמי, הקיבוץ המאוחד, 1997, להלן מות אמי
3.נתן זך, שירים שונים, הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1974
4. יהודה עמיחי, עכשיו ברעש: שירים 1963 1968, ת"א, שוקן, 1975. הטיוטה נמצאת
בארכיון עמיחי, ספריית ביינקה, אוניברסיטת ייל בארה"ב, קופסה 31, תיק 379, מחברת
מס' 1966 ,6
The Babel of the Unconscious:.5
Mother Tongue and Foreign Languages
,in the Psychoanalytic Dimension
(.trans) Jill Whitelaw-Cucco
,Simona Argentieri and Jorge Canestri
,Jacqueline Amati-Mehler
Madion, Conn: International University Press



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו