בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שילמת?": סיפור קצר לחג

יוליק ירד מהר ברחוב, עבר לאורך החצר. "יוליק", קרא גיורא. הוא תפס את הכדור והתקדם לעבר הגדר. "לא שמעת? היתה ירייה"

21תגובות

יוליק חזר. הוא הלך בשביל צר שגם עליו היו עקבות של נעליים מסומרות, עבר את
הבריכה ואת בית הקברות של מגדיאל, והגיע למעלה רחוב הרצל. שם עצר והביט לאחור. הוא לא ראה עוד את העגלה.

"תוריד את הכביסה, עוד מעט ירד גשם", קראה אמא של גיורא. היא יצאה מהבית וירדה לעבר רחוב התקווה. הארנק השחור בידה, מעיל רחב לגופה, מטפחת לראשה. נשבה רוח, אבל יוליק שמע את דפיקותיו של כדור הטניס בקיר. גיורא עמד בחצר, הטיח את הכדור בקיר, ניסה לבעוט בו כשחזר אליו, לתפוס אותו בשתי ידיו כשוער.

"די", הציץ ראשו של סבו מהתריס, זקנו נע ברוח, אבל גיורא לא חדל.

ערן וולקובסקי, 2012

יוליק ירד מהר ברחוב, עבר לאורך החצר, אבל כשראה שאמא של גיורא עוד לא הגיעה
לרחוב התקווה, האט.

"יוליק", קרא גיורא. הוא תפס את הכדור והתקדם לעבר הגדר. "לא שמעת?"

"מה?"

"היתה ירייה".

"אתה לא יודע מה..." מילמל יוליק, השתתק ולבסוף אמר: "כדור תועה".

"מה רצית להגיד?"

"שום דבר", אמר יוליק. "אבא שלך חזר?"

על חבל הכביסה היו סדינים, מגבות, בגדים ולבנים. בקצה הקרוב למרפסת הבית היו
תלויים מכנסי צבא.

"מה פתאום אתה שואל?"

"המכנסיים שלו על החבל", אמר יוליק.

"הוא השאיר אותם פעם, כשבא לחופש. אמא שלי לובשת אותם כשהיא שוטפת את הרצפה", צחק.

צפצופים קטועים, עולים ויורדים בקעו מהחדר שמחלונו הציץ קודם סבא של גיורא.

"קנינו רדיו", אמר גיורא. "ג'נרל אלקטריק. סבא שלי מחפש כל היום תחנות. רוצה
לראות? בוא".

"לא עכשיו", אמר יוליק.

"מה רצית להגיד לי?"

"שום דבר", מילמל יוליק. "אני צריך ללכת לספרייה".

"תמיד אתה צריך".

"תבוא גם".

"אמי שם", אמר גיורא. "אני לא רוצה".

כשהגיע יוליק לרחוב העמק, לבית הקטן והנטוש הגובל בבית הקברות הישן, עצר לרגע,
אבל הכלב הלבן שנשך את נעלו ורדף אחרי העגלה לא היה שם. הוא הסתכל במיטות הבטון האלמוניות שהציצו מתוך העשב, בענפי האקליפטוס שסוככו עליהן. קליפתו של גזע האקיליפטוס התקלפה. גם הגדר של הבית הנטוש חתכה בו. ענפי בוגנוויליה התפתלו סביבו, מסמרים חלודים היו תקועים בו. פיסת קרש, שלב בסולם שכבר לא קיים, היתה תלויה, רופפת, על מסמר עקום, אבל לגזע לא היה אכפת. הוא עמד. רק עכשיו שם לב ששביל צר בין המצבות הוביל אל המערה. חפיסת "נלסון" ריקה היתה זרוקה ליד השלולית הרדודה שעמדה בפתחה.

הוא חצה את רחוב השרון, עבר לחלקו השני של הרחוב והלך לאורך צינור המים השחור שנמתח לאורכו. הזקן, השכן שלהם, עמד מאחורי הגדר, ליד שער הכניסה הסגור של החצר.

יד אחת שלו אחזה בעמוד השער. האחרת תפסה בזקנו הלבן. הקסקט האפור שחבש לראשו הצל על עיניו. הוא צפה ברחוב. יוליק האט, היסס אם להמשיך הלאה, אבל לבסוף חלף על פניו של הזקן בריצה ונכנס לחצר ביתם.

ליד האבן הגדולה שבצל הקיקיון, מול הצריף של הדייר בחצר של הזקן, מתנשם, עצר.
בצהריים, כשהעגלה עברה ליד הפרה הרובצת, אחרי תקופה ארוכה, הוא פתאום ראה אותו.

חוצה את בית הקברות של מגדיאל בהליכה מהירה, נכנס לפרדס של סקרוחוד ונעלם. הוא אמר להם, לאביו ולאשכנזי, אבל הם שתקו. הצריף היה סגור. ידיות הברזל של המריצה, שלוחות כלפי מעלה, נשענו על הקיר השחור שלו. לעיתונים שזרק לשם לא נותר כל זכר. עורפו של ראש האדם המסותת באבן היה שקוע באדמה. עין השקד החלקה שלו, חסרת האישון, צפתה ביוליק. גם מבטו של יוליק ננעץ בעין הריקה, לא מש ממנה. הוא רצה להתיישב על האבן הגדולה, אבל אחרי ששוב העיף מבט בעין הריקה, הסתובב לאחור. גם כס הברזל של המגוב התנוסס מול עיניו. הידית השבורה של משאבת הפליט, שבעזרתה הקיש בצהריים על שיניו הגדולות והמעוגלות של המגוב, עוד היתה זרוקה על ערמת השקים שלפני האורווה, אבל הוא לא נגע בה והלך הביתה. חבל הכביסה היה ריק. רק החיתול המקומט, סמרטוט לבן, זה שאמו הקיאה לתוכו בבוקר ואביו קינח בו את הזיעה בצהריים, היה תלוי עליו, מדולדל.

דקירות צוננות פגעו בידו של יוליק. ענן שט מעל צמרות הברושים. האם ירדו כבר כמה
טיפות של גשם? הוא נכנס הביתה. סבתו ישבה על המיטה בהײל. הסריגה לידה, אבל ידיה שלובות. אחותו שיחקה על הרצפה, קישקשה באחד מספריה של אָמם. כתם של דייסה נספג בשמלתה. "מתי אמא תחזור?" שאלה.

"תפסיקי לקשקש", גער בה יוליק. "אמא תכעס". הוא התכופף לקחת ממנה את הספר, אבל היא התנגדה והתחילה לבכות. סבתו קמה אליהם. היא מילמלה משהו לא מובן והרימה את אחותו על הידיים. הספר נשאר על הארץ. יוליק לא החזיר אותו למקומו ונכנס לחדרם.

הילקוט שלו, סגור, היה זרוק על המיטה. הוא לא נגע בו. גם בכינור לא העיף מבט. הוא
לקח את הספר של הספרייה ויצא מהבית. "פאף, פאף, שתי יריות אקדח", זכר כבר בעל פה את המלים הפותחות אותו. אמו המליצה לו על ז'ול ורן, אבל הוא לא הצליח להתקדם מעבר לתיאור הדו-קרב שבעמודים הראשונים. מלכה הספרנית היתה שואלת לפעמים אם הוא נהנה מהספר שהחזיר והוא תמיד שתק. הוא כבר הגיע לשוק, עבר בין הארגזים הזרוקים וההפוכים, בין סלי התבלינים לחביות הדגים, וליד אחד מכלובי העופות עצר. תרנגולות בודדות הצטופפו בו. הוא רצה לתחוב את ידו אל הנוצות הלבנות, אבל חורי הרשת היו קטנים מדי. התרנגולות קירקרו. ריח הלשלשת המכסה את רצפת הכלוב החניקה אותו. בקצה השוק, שחור וסגור, עמד צריף השוחט. משטח של חול בהיר השתרע לפניו. הוא המשיך ללכת, עבר ליד חניית העגלונים, ליד הצריף של אשכנזי, ליד האיזדרכת הגדולה שאף ילד לא שיחק עכשיו בצילה, ונכנס לספרייה.

ילדים רבים צבאו על אשנב ההחלפה. התור היה ארוך ולא מסודר, אבל הוא ראה את ליאורה וחזן, שכבר היו קרובים מאוד לאשנב. אמא של גיורא התהלכה בין הכונניות הגבוהות שמאחורי הספרנית וסידרה ספרים. על כיסא ליד דלת הכניסה ישב קיפניס. מגבעתו האפורה, עיתון, וספרים אחדים נערמו על השולחן שרכן עליו. הוא קרא בספר ומדי פעם רשם הערה במחברת שהיתה פתוחה לפניו. לפעמים היה קורא לילד או לילדה שעמדו בסוף התור. הבנים בדרך כלל התעלמו ממנו, הבנות ניגשו אליו. הוא היה מראה להן משהו בספר, לפעמים קורא בקול רם, הן היו מנענעות בראשן, וכשחוזרות אל התור צוחקות. רחש בלתי פוסק של דיבורים וצעדים עמד באוויר.

"שילמת?" הידהד באולם הדחוס קולה של מלכה הספרנית.

ליאורה החליפה ספר ופילסה לעצמה דרך החוצה. גם בחורף היא לבשה מכנסי התעמלות בצבע חאקי וחולצה בעלת שרוולים קצרים.

"יש לך את 'מכרות המלך שלמה' אולי?" שאלה את יוליק כשראתה אותו בסוף התור.

"לא", אמר.

"כולם אומרים שהוא שווה", אמרה ליאורה. "אבל לאף אחד כאן אין אותו. קראת?"

עיניו של יוליק שוטטו מדלת הכניסה אל קיפניס הרוכן על מחברתו, ומקיפניס אל
המתגודדים בתור. הראש של אמא של גיורא הגיח לרגע מתוך אשנב ההחלפה.

"התחילה להגיע לפה פתאום", אמרה ליאורה. "מחזירה ספרים למקום. גם היא חיפשה לי
ולא מצאה".

"שילמת?" הרעים שוב קולה של הספרנית.

"שילמת?" שאל יוליק.

"את כל אחד היא שואלת", אמרה ליאורה, "ואחר כך מחליפה לו. אפשר לחשוב".

"שקט", קראה מלכה הספרנית. "ולא להידחק, בבקשה".

מעל אשנב ההחלפה היתה תלויה מודעה באותיות גדולות ושחורות, שהקוראים נדרשו בה
להסדיר את חובם לספרייה. מי שלא ישלם את חובו לא יוכל להחליף. בצהריים עוד עבדה
מלכה הספרנית בגינה. אולי הם יעברו לבית שלה יום אחד. עכשיו שמע שוב את קולה,
"שילמת?" ליאורה כבר לא היתה לידו. גם את חזן לא ראה. כף ידו הזיעה. הספר בעל
הכריכה הקשה והירוקה היה בידו. ליאורה שאלה אותו על "מכרות המלך שלמה". מה הוא
רוצה לקרוא? הרחש באוזניו לא חדל. הוא הסתכל בתור הצפוף והלא-מסודר, קרא שוב את המודעה, הסתובב, לאט לאט חלף על פני השולחן של קיפניס, יצא מהספרייה, ורץ במהירות הביתה.

השמש עמדה לשקוע. אביו כבר היה בבית. הוא ישב על המדרגה וחיטט באצבעות רגליו.
הקסקט היה מונח על התרמיל שלצדו. נעליו, החותלות מגולגלות בתוכן, עמדו לפניו.
הפרדה היתה באורווה. יצולי העגלה נשענו על הארץ, ליד המגוב. החבילות של אשכנזי
כבר לא היו על העגלה. רק שקי המלט שהחליפו את כדי החלב עוד היו מסודרים עליה בשתי שכבות ליד אחת הדופנות. רצועת ברזנט רחבה כיסתה אותם.

סבתו שוחחה עם אביו, אבל כשיוליק הגיע פנתה אל חבל הכביסה.

"אמא כבר חזרה?" שאל יוליק, הספר בידו.

"עוד לא", אמר אביו. "בסוף לא נסענו לשם. נשארנו עם השקים. לא עשינו כלום".

סבתו ניגשה אל החיתול שעוד היה תלוי לבדו על החבל, מיששה אותו, אולם השאירה אותו במקומו וחזרה הביתה.

"הסמרטוט הזה לא יתייבש אף פעם", אמר אביו. "היית בספרייה?"

"כן".

"זה מה שלקחת?" הצביע אביו על הספר שהחזיק יוליק בידו.

"לא", אמר יוליק בשקט.

"מה לא?"

"בסוף לא החלפתי".

"למה?"

"כי לא שילמנו".

"מה זאת אומרת לא שילמנו, בגלל זה לא החליפו לך ספר?"

"לא מחליפים למי שלא שילם".

"לא החליפו לך?"

"לא".

במהירות שלף אביו את החותלות מתוך הנעליים והניח אותן בצד, נעל שוב את נעליו,
קיפל את שולי מכנסיו וקם ממקומו. "בוא", חבש לראשו את הקסקט האפור. "לא", אמר
יוליק, אבל אביו כבר אחז בידו. "מה זה לא מחליפים?" סינן מבין שיניו. "אני מקמץ
על החצי גרוש שלהם?"

"לא צריך", אמר יוליק. "אני יחליף בשבוע הבא. אמא כבר תסדר את זה".

אביו חיטט בכיסו, הוציא מתוכו מטבעות אחדים, התבונן בהם והחזירם לכיס. "בוא", תפס
שוב את ידו של יוליק ומשך אותו אחריו.

"לאן אתה ממהר?" פלט לעברו אחד העגלונים האחרונים שעוד נותרו בחנייה. אביו הלך
מהר, אחז חזק בידו של יוליק, התנשף ולא ענה לו. הוא היה לא מגולח. הקפל שבשולי
מכנסיו נפתח ונגרר אחרי עקב הנעל. "לא צריך, לא צריך", גימגם יוליק, אבל אביו,
נשימתו חורקת, כף ידו נוטפת זיעה, לא הרפה מידו, לא ענה גם לו.

כשהתקרבו לספרייה יצאו ממנה אמא של גיורא וקיפניס. אבא של יוליק קרא משהו לעברם, אבל אמא של גיורא, המעיל הרחב עוטף את גופה, הסתירה את פניה בארנק השחור שלה, וקיפניס, ראשו רכון, מגבעתו בידו, הלך אחריה. הם פנו אל השדה הפתוח שהשתרע לצד הבית ונעלמו מאחורי הצללית של האקציה שעמדה שם.

קולות צחוק בקעו מהספרייה. הם כבר היו ליד דלת הכניסה. "אני לא רוצה", ניסה יוליק
להשתחרר מלפיתתו של אביו ולמשוך אותו בחזרה, אבל אביו פתח את הדלת וגרר אותו
אחריו.

הם נכנסו פנימה, ואבא של יוליק, גבוה מכולם, פינה לעצמו דרך בין הילדים שצבאו על
האשנב. "בגלל זה את לא מחליפה לו?" שלף גרושים אחדים מכיסו ודפק אותם על מדף
ההחלפה.

הילד שהתור היה שלו זז הצדה.גם הילדים האחרים התרחקו מהאשנב. מלכה הספרנית הצמידה אל חזה את הספר שהחזיקה בידיה, קפאה בכיסאה. שפתיה התכווצו. עיניה, מבוהלות, ננעצו בעיני אבא של יוליק.

"למה לא נתת לו ספר", אמר בקול ומשך את יוליק אל האשנב. "נשארנו חייבים לך פעם?"

הילדים שעמדו סביבם שתקו. הגה לא נשמע.

מלכה השפילה את עיניה, הסמיקה, השתופפה בתוך כיסאה. מבעד לאיפור הגס ראה יוליק את הקמטים הדקים שחרשו את לחייה. שיער ראשה הדליל חשף פה ושם את העור הכתום של קרקפתה. הספר שהחזיקה בשתי ידיה עוד היה לחוץ אל חזה, שעלה וירד, עלה וירד. היא לא הרפתה ממנו. גם המטבעות עוד היו פזורים על מדף ההחלפה. לאט לאט, אצבעותיה לוחצות על הספר שבידה, הגביהה מלכה הספרנית את מבטה. שפתיה הסדוקות נפערו מעט, נסגרו, זעו, אבל עוד לא פלטו מלה. היא הסתכלה באבא של יוליק שחסם בגופו את האשנב, עיניה התרחבו, לחלוחית נצצה בהן. "אברום", רעד קולה. "שאני לא אתן ספר לילד?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו