בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מאניה, הצלת אותי! עתה אוכל לגמור את האגדה"

האומנם רבצה תהום בין מאניה לבין חיים נחמן ביאליק? האכן לא שלטה מאניה בלשון העברית, ולא הכירה את יצירת בעלה? קווים לדמותה האצילית ולתדמיתה הנלעגת של רעיית המשורר הלאומי - במלאות ארבעים שנה למותה

55תגובות

אור ורוחב וטוב-לב מלאה כל פינה. וחלק רב מאור זה היה לבעלת-הבית,
למאניה היקרה, שאהבנוה מיום שהכרנוה. היא שידעה לנהל את הבית בגדולה שבחוכמות: בחוכמת הלב" (הסופר יעקב פיכמן על מאניה ביאליק)

 

הכרת התודה הנרגשת שבכותרת המאמר יצאה מפיו של חיים נחמן ביאליק; ומעשה שהיה כך היה. בעת שכתב את "אגדת שלושה וארבעה" התקשה ביאליק לחבר את הסיום. כדרכו, לשתף את רעייתו מאניה במעשה יצירתו, גולל המשורר באוזניה את עלילת האגדה. והנה מספרת מאניה: "נזכרתי אז בסיפור שסיפרה לי סבתא בימי ילדותי, כי העלם הגיע למגדל בעזרת הנחש שהתפתל מסביב לגזע האלון הגבוה שהתנשא מול המגדל ועשה עצמו מדרגות.

כששמע חיים נחמן את הסיפור, שמח ואמר 'מאניה, הצלת אותי! עתה אוכל לגמור את
האגדה'" (מאניה ביאליק, פרקי זיכרונות, דביר, תל-אביב 1963, עמ' 40 41). על חלקה
של מאניה בחתימת "אגדת שלושה וארבעה" כתב המשורר בפירוט גם לרב ד"ר יעקב נאכט (איגרות ח"נ ביאליק, ה, דביר, תל-אביב 1939, עמ' ריב-ריג); ומתוך הוקרה אף הקדיש לה את האגדה עם פרסומה, כשהוא מדפיס בפתחה את המשפט: "למאניה ¬ מפיך לאוזנך".

גם בראיונות שהעניקה לבמות שונות חזרה מאניה וסיפרה על הרגלו של ביאליק לקרוא
באוזניה את יצירותיו. אך כל זאת לא מונע מחוקרת הספרות זיוה שמיר לקבוע בפסקנות
חסרת שחר, שמאניה לא התמצאה כביכול בכתיבתו של ביאליק, ואף "לא הבינה דבר וחצי דבר מיצירתו רבת הפנים של בעלה, למעט שירים בודדים שהמשורר כתבם ביידיש" (זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם ¬ עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2000, עמ' 25). עוד מוסיפה שמיר וטוענת שבין בני הזוג ביאליק רבצה תהום, שמאניה "קפאה על שמריה" ולא הצליחה מעולם להתגבר על לימודי העברית, וש"פער גדול הלך ונפער בין עולמו הרגשי והאינטלקטואלי של ביאליק לבין עולמה הצר של מאניה" (שם, עמ' 34).

אך הצגתה של מאניה כאשה מוגבלת, וכמי שספק אם יודעת קרוא וכתוב עברית, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה ששורה של מכתבים ששיגר ביאליק אל רעייתו נכתבו בעברית. הייתכן שכתב לה המשורר בלשון ובכתב שאינם מובנים לה? יתרה מזאת, בארכיון בית ביאליק נשתמרו שורה של מכתבים בעברית שכתבה מאניה בעצם ידה, ובכלל זאת מכתבון ששיגרה מארצות הברית ב 1926 אל שכנתה הצעירה בת הארבע חמוטל ריגר (המוצג כאן), וכן מכתב לבבי לילדי בית ספר שבו היא מספרת על אהבתו הגדולה של ביאליק לילדים ועל מנהגו להשתובב אתם (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, מאניה ביאליק אל תלמידי "חפצי-בה", 23.1947).

בספרה האמור של שמיר (וכן ברשימות עיתונאיות, בפרקי פרוזה, בתיאטרון ואף בסרט
הזוי המועלה בימים אלה לאקרנים) מובלטת מאניה גם כאשה מזולזלת ונבגדת, על רקע
קשריו של ביאליק עם "נשים זרות", בראש וראשונה הציירת אירה יאן (שאיירה את מהדורת 1908 של שירי ביאליק ותירגמה לרוסית את הפואמות שלו "מגילת האש" ו"מתי מדבר") וכן הסטודנטית חיה פיקהולץ (שביאליק פגש בעת ביקורו בלונדון ב 1931). אמנם קשה ביותר לקבוע במסמרות מה היה טיב הקשרים שבין ביאליק לאלה המכונות "אהובותיו", ובאיזו מידה בכלל לבשו אלה אופי אינטימי; אך ספקות אלה לא הפריעו להתעצמותה העממית של ה"איראניזציה", עד שהתהייה החקרנית המלומדת (שאליה מתלווה בדרך כלל בת צחוק אווילית), "מה בדיוק-בדיוק עשה ביאליק לאירה?" - נעשתה לאחת השאלות הפופולריות ביותר בקרב באי מוזיאון בית ביאליק, מנער ועד זקן.

בהקשר לתופעה זו ראוי להביא את דבריו הנכוחים של חוקר הספרות, מהדיר יצירותיו של
ביאליק ומחבר הביוגרפיה עליו, אבנר הולצמן: "ההיאחזות בהיבטים אישיים פיקנטיים
וסנסציוניים בחייו של המשורר, גם אם ממשותם העובדתית מסופקת, היא מאותות הזמן.
סימן מובהק לכך הוא הטיפול האינטנסיבי בפרשת אירה יאן, שנופחה מעבר לכל מידה בידי כמה וכמה סופרים וחוקרים, כמעט עד כדי האפלה על המכלול השלם של חייו. ביאליק נעשה דמות ראשית או משנית ברומנים היסטוריים שווים לכל נפש, המגלגלים בדמותו כתבלין מגרה במסגרת פרישה צבעונית של פרשיות בתולדות הציונות" (א' הולצמן, חיים נחמן ביאליק, מרכז שזר, ירושלים 2009, עמ' 239 240).

אמנם 41 שנות נישואיה של מאניה לביאליק (1893 1934) לא היו רצף אחד של ליקוק
דבש; ומטבע הדברים ידעו השניים תקופות של עלייה וירידה. בשל מידת הרתחנות, שבה
לקה ביאליק, ספגה ממנו מאניה לא אחת חרפות ועלבונות, שהקשו על חייה במחיצתו. אך ביאליק היה ער לחולשותיו וחזר וביקש ממנה מחילה, וזו סלחה לו בטובה ובהבנה ללחציו ולמצוקותיו. בהקשר זה התוודה ביאליק באוזני הסופר מרדכי עובדיהו: "להתפרצויות קשות של זעם ותוכחה אישיות נתפסתי דווקא לגבי אנשים הקרובים ביותר ללבי, בחינת - 'את אשר יאהב יוכיח'. כמה, למשל, סבלו מסערות-הזעם הללו רבניצקי ואשתי ושאר אנשים ממקורבי לבי. ולא באה 'שפיכות דמים' זו אלא כדי לטהר ולזכך ולהדק עוד יותר את ברית-הלבבות בינינו" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק, מסדה, תל-אביב תש"ה, עמ' עה).

במידה רבה נשענה ברית הלבבות שבין הזוג ביאליק על תכונות היסוד המשותפות שלהם, שבראשן טוב לב, נתינה של חסד ותחושת ערבות ועשייה לכלל ישראל. דברי השבח הבאים של ביאליק על מאניה באוזני הצייר חיים גליקסברג משקפים את ההערכה העמוקה שרחש לרעייתו: "אין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם" (ח' גליקסברג, ביאליק יום-יום, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תש"ה, עמ' 28). ביטוי פומבי יותר לאותה הערכה נתן ביאליק בהקדשה הפיוטית החמה שהציב בפתח קובץ הסיפורים והמסות שלו במהדורת ברלין :1923 "לחברתי ואשת בריתי תומכת גורלי / מניה בת שבח אוירבוך / משאת כפים מנחת ערב".

אין שם אביה של מאניה, שבח, מוזכר כאן מן השפה ולחוץ. אל הוריה של מאניה התייחס
ביאליק באהבה רבה כאל הוריו, כינה אותם "אבא" ו"אימא", וכך התייחסו גם הם אליו,
ממש כאחד מבניהם. הורי מאניה התגוררו כל שנותיהם בתל-אביב עם מאניה וביאליק
בהרמוניה של משפחה מורחבת; וכשנעדר ביאליק מביתו לזמנים ממושכים - הפקיד בדרך כלל את סידוריו הכספיים בידי חותנו. על רקע זאת ניתן להבין את משפטי ההתרסה כלפי מעלה שהשמיע שבח אוירבוך על קברו הטרי של ביאליק: "כתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. מעיד אני שלא היה איש שקיים מצווה זו יותר מאשר ביאליק, לא יום אחד אלא ארבעים שנה. והנה ¬ זו תורה וזו שכרה?"

שבח ואשתו חיה-לאה הם גם נמעניו של ביאליק בשורה של מכתבים ששיגר אל ביתו
ממסעותיו. כך נמצא, לדוגמה, את המשפטים הבאים שכתב ביאליק לרעייתו ולחותנו כתוספת לברכה האישית ששיגר לחותנתו, חיה-לאה, ליום הולדתה: "לחותני היקר ולמעני שלי. הנני מברך אתכם ואת עצמי ליום מלאות שבעים וחמש שנה לחותנתי היקרה. ברכת מזל טוב וברכת ימי שלום ונחת ושנות חיים ארוכים. מי ייתן ויזכנו השם לשבת יחד עוד שנים רבות מתוך רווחה וקורת רוח ומתוך חיבה ואהבה וכבוד כאשר זיכנו עד עכשיו. המחבק ומנשק אתכם באהבה רבה ¬ ביאליק" (ח"נ ביאליק, איגרות אל רעייתו מאניה, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1955, עמ' 119 120).

עלעול בקובץ האיגרות אל מאניה עשוי להעיד עד כמה שיתף ביאליק את רעייתו בכל
המוצאות אותו, מפרטים אינטימיים ביותר של תחושות דיכאון ופחיתות ערך עצמית ועד
תיאור תחנות מסעו המאכזב בארץ-ישראל בשנת 1909, וניתוח מדוקדק של התנהלות הדיונים בקונגרסים. משותפת לכל המכתבים אל מאניה - דאגה עמוקה לשלומה הבריאותי ולרווחתה הכלכלית. כך, לדוגמה, כותב ביאליק למאניה מקרלסבאד ב :25.7.1930 "מה שלום ההורים. איך הם מרגישים את עצמם. האם אמא בריאה? הקבלת כסף מאת 'דביר'? ראי, שמרי על עצמך. קיימי את הדיאטה שלך בכל חומר הדין. אסור להפסיק. אל תחסכי כלום לא מעצמך ולא מן ההורים" (שם, עמ' 80). ב 22.11.1931 משגר ביאליק למאניה חמישים לירות, למחייתה ולפירעון חובות, כשהוא מוסיף לה בנימה היתולית: "בחנוכה חל יום ההולדת שלך. מתנה איני יכול לשלוח לך מרובנה, ובכן קני לך בעצמך בשמי מתנה נאה ובקשי את מי-שהוא לאצול לך במקומי נשיקות אחדות ¬ אבל אל יעשה זאת צעיר ויפה ממני" (שם, עמ' 126).

בעת מסעו הנזכר של ביאליק לארץ-ישראל התגוררה אמו החולה, דינה-פריבה, בביתם
שבאודסה, וביאליק הציע לאשפזה בבית חולים בזמן היעדרם, כדי שמאניה תוכל להצטרף
אליו. אך מאניה, בעלת הרגישות והרחמים האנושיים, לא היתה מסוגלת לכך, ונותרה עם
האם החולה בבית. מעניין לציין שלמעלה מעשרים שנה לאחר מכן הזמינה מאניה את אחת מבנות משפחת ביאליק שנקראה על שם אמו דינה-פריבה להתגורר בביתם שבתל-אביב, לאחר שהתברר למאניה שהצעירה מעוטת האמצעים מתגוררת בתנאים קשים במעברת צריפים. קרוב לשנתיים (עד עקירתם של הזוג ביאליק לרמת גן) גרה דינה-פריבה הצעירה בחדר העליון עטור הכיפה שבמגדל בית ביאליק, השתמשה בשירותים ובאמבטיה של המשורר ורעייתו, וסעדה על שולחנם בשבתות וחגים. לימים נולד לדינה-פריבה בן שנקרא לפי בקשתה של מאניה על שם אביה שבח, ומאניה דאגה למימון כל לימודיו (על פי ראיון מוקלט של שולמית וידריך ועופר רגב עם דינה-פריבה אלקיס לבית סקריטן).

מאניה נודעה כמכניסת אורחים גדולה, וכמי שהפליאה לנסוך על ביתה רוח של נעימות
ורוגע. את הגעתו הראשונה לביתו של ביאליק באודסה ואת מפגשו עם מאניה היטיב לתאר הסופר יעקב פיכמן: "נפלתי לתוך אפלולית, שהביאתני במבוכה, אבל קידמתני אשה צעירה, טובת פנים וטובת עין, והפיגה כרגע את מבוכתי וביישנותי. היה זה מיד הבית שאליו היה מכוון הלב בימי הנעורים. כישרון זה להיות טוב בלי התגדרות, בלי הטעמה, הוא קו היסוד ברעייתו של ביאליק. אולי דווקא משום שאינו בר-בליטה ¬ שהאור אור פנימי, שהנדיבות היא נדיבות שבדם. הבית הזה, ביתו של ביאליק, שהיה לא לי בלבד, כי אם כמעט לכל בני גילי, מקלט וצל בימי מסה - היה ביתו של חיים נחמן ומאניה כאחד. היא השכינה בו משהו שהשפיע עליך ביטחון וחמימות" (י' פיכמן, קטעי שירה ופרוזה - מאניה ביאליק", דבר, 11.1.1946).

עם מותו בלא עת של ביאליק - חרב עליה עולמה של מאניה. בטיוטת מכתב שביקשה לשגר לידיד המשפחה ד"ר דוד רוטבלום רשמה בין היתר: "אין לי חיים בלעדיו. מסתובבת אני כמו מיותרת בעולם הזה, ונשאר לי רק לחכות לזמן שאני גם כן אלך", ובמכתב נוסף היא כותבת: "לפעמים נדמה לי הנה ייכנס. הוא צריך לבוא מן העיר או מאיזה מקום אחר. אבל זה הוא רק דמיון. לא תהיינה עוד שיחות מעניינות בביתי. הבית העליז והחי התרוקן,
נשאר בלא תורה ומדע... רק לבי המתאבל בוכה על האסון הגדול שקרה אותי. הכל תם
ונגמר".

אך "בעל כורחך אתה חי", ומאניה האריכה לחיות עוד 38 שנים. את בית ביאליק העניקה
מאניה לעיריית תל-אביב במטרה להפכו למוזיאון לשימור מורשתו של ביאליק וכמרכז
לתרבות עברית, והיא עצמה עברה לגור בדירה צנועה משלה. בשנות השישים הראשונות היתה מאניה עוד מעורבת בנעשה בבית ביאליק, כפי שניתן ללמוד מהיענותו של נתן אלתרמן לבקשתה להימנות עם חברי הוועד המנהל של בית ביאליק (אב"ב, נתן אלתרמן אל מאניה ביאליק, 23.10.1960), אך ככל שהזקינה הלכו ופחתו ביקוריה בבית.
מאניה התמסרה כל השנים לפעילות התנדבותית ציבורית ולעשיית צדקות בסתר; ובין היתר הרימה את תרומתה במסגרות של ויצ"ו, בלשכת בנות ברית ע"ש הנרייטה סולד (שבה נבחרה כנשיאת כבוד) ועוד. באמצע שנות השישים נמנתה מאניה עם יוזמי הקמתו של "בית האשה" (1966), אשר נבנה בחצר בית ביאליק בתרומתה של מאניה ונקרא על שמה. הבית נועד לרכז בין כתליו יצירות של נשים ועל נשים לאורך הדורות, בתחומי הספרות והאמנות, וכן פעילות מגוונת סביב נושאים אלה; והיו זמנים שבהם רחש הבית פעילות, שכללה תערוכות, קונצרטים, הרצאות וחוגים שונים.

כמאה אלף איש ליוו ביולי 1934 את ביאליק בן ה 61 בדרכו האחרונה; 38 שנים לאחר מכן הלכו כמה עשרות בודדות של אנשים אחר ארונה של אשת בריתו המסורה שמתה ביום שני של ראש השנה תשל"ג (10.9.1972), זקנה ושבעת ימים, והיא בת 97. במותה כבחייה נותרה מאניה הצנועה בצלו של בעלה, כשעל קברה הנמוך (הדחוק בין קברו של ביאליק לקברם המשותף של הוריה) מגולפים באבן המלים: "מאניה ביאליק / רעיית המשורר ח"נ ביאליק".

* יהודית דנון מופקדת על צוות החינוך בבית ביאליק, ופועלת במשותף עם שמואל
אבנרי בארכיון הבית ובארגון מפגשים ספרותיים על מורשתו של המשורר הלאומי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו