בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גופך בטעם פטל: מסע לווילנה של אבא קובנר

רשמי ביקור בווילנה, עירו של אבא קובנר, במלאות 25 שנה למותו. בעקבות המראות, הקולות והריחות לופתי הנחיריים שנספגו בשירתו

2תגובות

:"רק מי שעבר את הסימטאות הללו", הזורמות לרחוב היהודים, "בדמי חצות או בדממת
השחר כשרד השלג וטרם הפך לובנו לרפש, שעמד וראה... ושמע, וקלט סביב - רק זה הוא וילנאי, אף אם ממרחקים יבוא אלינו, כי נשמה לעיר זו שירדה מרמה ותשכון במעמקיה", כתב אבא קובנר ("ממעמקים", ינואר 1940). ואני, לא בשלג באתי לווילנה. האביב כבר צבע את השדות בואך וילנה בצהוב בוהק עז של הלפתית והאוויר כבר התחמם. אינני וילנאית, אבל אולי משהו מנשמת וילנה של קובנר, במלאות 25 שנה למותו, ביקשתי היום לחוש במראות, בקולות ובריחות לופתי הנחיריים, שנספגו בשירתו.

אבא קובנר (1918 1987) נולד בסבסטופול על חוף הים השחור, אך על וילנה, עיר
ילדותו ואבותיו, כתב "יש לי עיר. ריפדתי אותה בשירי נעורים". היא "באה לקראתי.
לפעמים מצד נגבה לפעמים מצד תל-אביב... ופעמים מצד עין החורש", עד כי היא והוא
היו לאחד. "צמות שהיו לדגן / הדגן דש את שפתינו / דגניות המירו ריחן / בניחוח
עורנו".

אביבה קרינסקי

קובנר, משורר וסופר עטור פרסים, זוכה פרס ישראל ב 1970, היה מנהיג ומצביא,
מיוזמי המחתרת בגטו וילנה ומנהיג הפרטיזנים היהודים. בארץ היה קצין התרבות בחטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות. עדותו במשפט אייכמן הותירה רושם עז, והוא היה ממקימי בית התפוצות וממייסדי "מורשת" - בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'. אותה מידה של אחריות ורצינות שציינה אותו בתפקידיו אלה ציינה גם את עיסוקיו בקיבוצו עין החורש: מזכיר קיבוץ, תרבותניק, מורה לציור וגם סייד, חצרן שפתח ביוב סתום, מגיש בחדר אוכל, שהאיר פנים לכל חבר והכיר את המאכל האהוב עליו.

ביקשתי ללכת למקומות בווילנה שאליהם השתוקק קובנר להפליג חזרה. במכתב גנוז
מ 1962 לפרטיזן פשה אבידוב כתב ש"תשוקה לוהטת" אחזה בו לעבור בגשר, על פני אנה הקדושה ופיוטר-פבל וכנסיית הברנרדינים, "ולו רק כדי שיראו שאני קיים". כשחלף בימי הכיבוש הגרמני ליד הכנסיות האלה, שצריחיהן האדמדמים מזדקרים מול שמים אפורים, כשפסע ברחוב היהודים מרוצף האבנים העגולות, הדהדו חזק מדי צעדי הבחור הצנום. המתקרב לצעיר בעל הבלורית השחורה המטופחת יכול היה להבחין בפנים "נחרצות, שועליות", ובידיו ה"רפות, יפות", כניסוחו של חנוך ברטוב.

יום שישי היום, אביב 2012. יום החתונות. חתן נושא את כלתו על ידיו לאורך גשר מעל
נהר הוויליה, כורך מנעול על גדר הגשר וזורק את המפתח לנהר, מבטיח לאהובתו אהבה
נצחית. לכנסייה הברנרדינית נוהרים נשים וגברים לבושים בהידור וזרים בידיהם לטקס
כלולות. אווירת חג. מה חש כאן אבא הצעיר? האם האיץ את צעדיו בימי חטיפות היהודים
ברחובות לעבודות כפייה, ו"החיוך הנערי" היה קופא על פניו? אילו חזר לכאן לא היו
הרחובות זוכרים אותו, אבל דומה ששמץ מאותה "קדחת שחורה בגלגלי העיניים" דבק במקום שבו חי.

כמה אירוני. שלט גדול על אחד הבתים, כתוב בכמה שפות, גם ביידיש, מקדם את פני
ברחוב ילדותו של קובנר. מתחת לכותרת "חוקה" סעיף אחד משך את עיני: "לכל אחד זכות לחיות לצד נהר הוויליה". פקדתי את בית ילדותו של קובנר כמי שפוקד מכר ותיק: הבית, יושביו וסביבתו משורטטים באופן חי ופועם ביצירתו. כאז הוא שוכן ליד רחוב הגשר על גדת הוויליה, שמימיו התגלגלו עם קובנר לכל מקום שאליו הלך ו"התערבבו בו" בארץ עם נחל אלכסנדר. את ביתו ברחוב פאופיו 7 ירש ב 1919 אביו, שהפך בעל כורחו לזמן מה "בעל בעמיו" "עם 22 דירות אנושות". אולם גם אז, ציין הבן, "אהובתו עדיין היתה /
פשטידת תפודים שעשתה / רעייתו לכל הזמנים".

אביבה קרינסקי

התקרבתי לבית. נדרכתי לקלוט קולות, ריחות ומראות מתוך דירת משפחתו באותו בית
דירות בקומת הקרקע: את אנחותיה של רוזה אמו, שהיו "כבושות בטפטים המתקלפים"; את דיוקנה בחדר המיטות הנפרדות, יושבת "כבדה" בקצה מטת הברזל שלה, רגל אחת מוטלת על גבי "הדום מרופד קטיפה חדל צבעים", ו"בקול צלול נפלא" מזמרת: "אתה לא אשם / ילד שלאמא זה קרה כאשר ילדתי אותך / אל תפחד. זה לא מידבק לא נעים למראה... אף אחד לא אשם שאמא מבקשת עליה את המוות מזמן לזמן". הנה גם האב, דימיתי לעצמי למראה צללית בחלון, ש"מחשבתו היתה ערה... דרכה / בכל אתר ואתר", הגם שבבית לא היה רדיו, מחשב חישובים פוליטיים, "בשעתו חישב נכונה תוצאות / מלחמת רוסיה-יפאן", אולם "קצת מאוחר" (ארכיון גבעת חביבה, "מחברות השוק", 1 142 מקור).

פס הקול הכיל גם קולות עליזים שמילאו את הבית, של בני כיתתו בגימנסיה העברית
"תרבות" ע"ש אפשטיין, שבה החל ללמוד בהיותו בן 12. ביניהם חברי "ירדניה", שאת
ההמנון שלה כתב קובנר. בית זה שימש כר נרחב לפעילותו החברתית. צעירים הודרכו בו
על ידי צעירים קצת פחות מהם, והשיחות הערות נסבו על תרבות עברית, ציונות וספרות.
הערמון הענק שהטיל על החלון צל תמיד, החומצה בגביעים הקטנים להדחת פרחי הכפור,
גוזל מפרפר בחלון שלכד את עיניו של הילד - אלה אינם עוד.

אור חשמל בקע מחלון החדר הקדמי. האם יודעים יושביו מי ישב כאן פעם? דפקתי בחלון.
דלת עץ כבדה נפתחה בחריקה. בפתח קיבלה את פני אשה זקנה ונמוכת קומה, שבנימת
התנצלות סיפרה שהיא גרה כאן רק ארבעים שנה ואינה יודעת מי גר כאן קודם לכן. אולי
השכנה יודעת. לא הייתי זקוקה להסבריו של הנהג הדובר את שפת המקום. כבתמונה
סוריאליסטית ישבה על כיסא במרכז החצר הענקית זקנה עטופה כולה מכף רגל ועד קצה
הראש בשכבות בגדים בצבעים שונים וסירבה לדבר אתי. כל תנועותיה אמרו שאינני רצויה כאן.

רחוב פאופיו, שהעירייה מבקשת לעשותו בימים אלה לרחוב האמנים, הוא רחוב ססגוני
ומאוכלס בדלילות. מצדו האחד כביש ומהצד האחר - נהר הוויליה על גשריו הקטנים.
כשהלכתי בו דומה היה שאני מצויה בזמן אחר; רק המכוניות שחלפו בו ושם הרחוב הזכירו
לי שהזמנים השתנו: בליטא הפולנית היה שמו פופלבסקה. הלכתי בעקבות אבא הנער בדרך שעבר כשנשלח לקנות חלות לשבת בבית 2, שבו שכנה המאפייה היהודית, וריחות האפייה המתוקים שמילאו אז את הרחוב עלו באפי. האם ידע קובנר הבוגר שאברהם קוזנשטל, בעל בית המרחץ היהודי, בית חד-קומתי ששכן על שפת הנהר בחצר בית מספר 3, שממנו היו הוא הוריו ושני אחיו חוזרים בימי שישי, נרצח הוא ומשפחתו על ידי חצרן הבית? החצר היתה נעולה ולא יכולתי לראות את המקום מקרוב. כיום בחזית הבית קיימת פיצריה המציעה מרק דלעת מוקרם וגבינה צהובה מגוררת צפה במרכזו לצד סלסלת לחם חם.

שוטטתי בעקבות אבא בחוף הנהר ובבוסתניו "האסורים". לכאן, למים הבוהקים בכחול,
מכסיפים מול ירוק עצי האדר, הלבנה והדולב, היה "מפליג" ב"קדחת השיטוטים", שומט
ילקוטו במקום סתר, מקפץ במורד רחוב הגשר. לקול שחפים המחפשים מזונם במים, כמו זה הנוחת ממש לידי, השיט סירה במזח הפרטי שעשה. גם את המעשה הספרותי הראשון עשה כאן, על גדת הנהר. מכאן שילח בחשיכה, שלא יראוהו נערי השכונה, בקבוק פקוק ובו מכתב חתום מדומה, מדמה לעצמו כיצד מוצא קולו את דרכו לנהר הניימן ומשם לים הבלטי ולאוקיינוס. לכשיגדל, אמר לעצמו, יאסוף אותו בביתו ליד הנמל בארץ-ישראל. בן 12 היה אז.

וילנה של קובנר היא גם שווקיה התוססים, שבהם שוטט בדרכו לגימנסיה וממנה. על אחד
מהם, שוק הדגים הישן שמעברו האחר של הנחל החוצה את שכונתו מול בית הוריו, ועל
בריכות הדגים לידו, סיפר קובנר ב"מחברות השוק", שבימים אלה יצאו לאור בעריכת דן
מירון ורחל פרנקל-מדן. קובנר (כפי שמביא מוקי צור מפיו) נהג להשמיד את כתבי היד
("יש לי סל, ואחר כך אני שורף"). הרי כתב יד, שלא כשיר, הוא "דבר אינטימי" המשקף
"אותו רטט, אותו גמגום שלפני, אותה התחבטות ואותם זיזים, אשר יש שאני מסתיר אותם אפילו מעצמי". לעומתו השיר אמנם אישי, אך אינו אינטימי: "המשורר בונה כל החיים בתים כדי להסתתר בתוכם".

אביבה קרינסקי

פעם, בימי השיטפון הגדול, סיפר, ראה שם דגים מעופפים. באותה עת שגויי העיר ביקשו
"להעביר את הגזירה בהשתטחות לפני איקונין של מטקה בוסקה אוסטרוברמסקה ובשנאת יהודים", נפרצו הסכרים של בריכת הדגים מאחורי חומת המנזר מעל גדות הנחל בקרבת השוק, "וכל הדגים במאגר הגדול נגרפו בסילוני מים בשריקה מדהימה למרומים". מוקסם נותר המספר מ"מטחי הדגים הירויים בקשת בליסטית עזה עוד לפני שראה פגזי תותחים במעופם" (מחברות השוק, 1 142 מקור).

מאחורי בניין מספר 17 ברחוב פאופיו, אחרי גבעה קטנה, מצאתי בעזרת רימה
קזלאוסקייט, מנהלת המרכז לאינפורמציה והמרכז היהודי בווילנה, את שרידי הבריכות
שניזונו ממעיינות תת-קרקעיים ובעבר גידלו בהן דגים. פה ושם, בסבך העשב, נפשו
משפחות ובודדים, חשפו גופם לשמש שיצאה אחרי ימים אפורים. לאכזבתי, שוק הדגים
הסיטונאי לא קיים היום. במקומו מצוי היום שוק שבו מוכרים איכרים ליטאים את הסחורה
האקולוגית שלהם. לשוק הדגים, שהיה מצוי במקום שרחוב קודרו (אגם) וסימטת זובו (דג) התקרבו לגדה של נהר הוויליה, היו באות מוכרות יהודיות בימי שישי בשלוש לפנות בוקר לקנות דגים טריים ולמכור אותם אחר כך בקמעונאות בשווקים אחרים של העיר.

מה שמע שם קובנר הצעיר, שלימים, כתלמיד מחקר במכון לידע-עם, חזר לשוטט בין
"דוכניו הרוטטים" לשם "רישום מדוקדק וממוין של סוגי הקללות הממורטות" של התגרניות
ב"נוסח וילנה"? המספר הוסיף וציין ב"מחברות השוק" שלא הספיק: "נאסף הפולקלור
היהודי אל עמיו בפונאר". אך אחת הקללות עלתה בזכרוני כששוטטתי בין דוכניו השוממים
של השוק: "גיברת" אומרת תגרנית לגברת כילאית שהפכה דג ולא קנתה. "הלוואי תתמוטט הכנסייה הזאת שעל הגבעה ואת תשבי שם על חוד כיפתה!"

קרוב לשוק היה בית תפילה שלא השתמר. לא נשתמרה גם שכונת סאפיאניק היפה, שחיו בה בעיקר מומחים לעורות וביניהם יהודים רבים שהתגוררו ברחוב המרכזי טימו. מכל הרחוב נותר רק ביתו של יאשה חפץ, שבו התגורר הכנר בילדותו.

בין העצים בשוק אחר, שוק העצים, היה אבא קובנר משחק במחבואים, ופעם אף נפל עליו פחדו של שומר השוק כי "במשחק פרוע המכונה ג ב י נ ה נתמוטטה לפתע מערכת עצים סדורה בקפידה תחת משא גופותינו הלוהטים". "פחד ממין אחר" ידע, כאשר ירד "בערב צעיר של קיץ 37'" עם נערתו אל תחתית המערכה "להיות שרויים כבתוך באר דוממת". קורות העץ האפילו גבוה מעל ראשיהם שתי וערב, "ועוד שפתותינו מתנתקות זה מזו כדי נשימה מפסקת משיאה רחל עיניים נוצצות כלפי האור המגיה מהירח ואומרת: פה נשרפו על המוקד רחל ואבא!" הוא לא העלה על דעתו לכסות על פיה באצבע קטנה ולומר מה שחייב אדם לומר לעת הזאת: "אל תפתחי פה לשטן". רחל נשרפה במחנה ההשמדה בקלוגה בצפון אסטוניה שעתיים לפני כניסת הצבא הסובייטי המשחרר.

גם את שוק העצים שהיה קיים עד 1938 על יד צומת נובוגורודסקיה ופילימו לא מצאתי.
במקומו נטוע היום גן גדול. רחוב נובוגורודסקיה היה הרחוב הראשי של הפרבר נובי
גורוד - עיר חדשה, שהתפתח בסוף המאה ה 19 לצד מסילת הברזל פטרבורג-ורשה.

ריח לילך פתאומי בבית העלמין הישן בשכונת שניפישקס, השכונה היהודית הראשונה
באזור וילנה, הזכיר לי שווילנה היא גם קרקע "פריחה עולמית" "עד קצה אביבי" של
אהבות, מדיפה ניחוח גופה של אהובה "כענף לילך פתאומי". כיום ניצבת במקום רק
אנדרטה לזכר יהודי השכונה שנקברו כאן. שני אצטדיונים ובריכת שחייה נבנו על
חורבותיו. מה נשאר מסיפור האהבה בין הנער היהודי לבת החלבן הגויה קריסקה "אדומת
השיער שאהבתי"? האלונים הענפים בבית העלמין שמרו את סוד הנשיקה הראשונה שנשק לשפתיה "שהשחירו": מקורותיהם בנה לה נדנדה שמעליה "התנפנפו רגליים יחפות שמלתה וכל השאר".

השיעורים בגימנסיה "תרבות" היו מסעירים במיוחד. היא שכנה ברחוב זוואלנה (היום
פילימו) 4, שאליו הלכתי בעקבות קובנר. הגימנסיה היא כיום בית הקהילה היהודית
בווילנה, שיושב הראש שלה הוא גם ראש הקהילה היהודית בליטא בכלל. כאן למד "להצפין במספרים שלמים" בשיעורי המתימטיקה את שם אהובתו. שדרים רצופים נשלחו באמצע השיעור "בדואר פה-נומטי", ועד מהרה התקשורת ביניהם קיבלה קצב פראי "את משלת בי / ותשוקתי אלייך", היפך קובנר את הביטוי התנ"כי. את דמיונו הלהיבה המורה לחינוך לאמנות, שהתלמידים ציחקקו למראה שדיה של ונוס בביקורם במוזיאון לאמנויות היפות. ילד אחד עמד נדהם ושיווה את מורתו "ניצבת על כן השיש הלבן / ועודנו רואה את עצמו סובב / ומקיף את הפלא הזה הנגלה, / על בהונות". לימים ישיר: "רעי הטובים ביותר / הלכו עם תרמיל על הגב לבית ספר 'תרבות'. / מורי הטובים ביותר / הלכו עם תרמיל על הגב לפונאר".

ברחוב פילימו המשכתי לבניין קטן במספר 25. עקפתי את פתחו בזהירות, כפי שבוודאי
עשה גם אבא הצעיר: פאב הגנבים היהודים. הוא שכן ברחוב בשנות העשרים של המאה
העשרים, אך שנים אחר כך עוד נרעש הנער מסיפוריו: כיצד בחדר נסתר התקיימו אסיפות
הכנופייה. "מאפיה" קטנה זו נהגה לגנוב רק מהאוכלוסייה היהודית: הם הכירו זה את
זה, הגנבים והנגנבים.

עוד ביקשתי לטייל בגן הברנרדיני שהיה ועודנו פארק עירוני. זוג צעיר על הספסל
לידי הזכיר לי את הזוג תחת מניפת האלונים הסוככת אז, ששמעה מה ש"ברך גלוית פנים
לא היססה / לומר, את ששתקו השניים". תרתי אחר "ציור חידה" שהותירה נעל שטוחת עקב ש"כה אהבת" בחול הרך. דימיתי לשמוע "חיוך מלהג" של בת ה 17, בשמלה רכוסה ב"טור צפוף" "כפתורי פנינה מזויפים" כ"שובר גלים מתעתע". קובנר היה אז בן 19. במכתב לאהרן צייטלין שמצאתי בארכיון בגבעת חביבה, כתב שמאז הוא מאמין באמונה שלמה שיש דברים שהם בני אלמוות, ורק הד מחוויה אינטימית זו מצוי בשיריו. חברתו אז היתה הדסה קמיאניצקי, שרוחה שורה בפואמה "אחותי קטנה". קובנר הפציר בהדסה להצטרף אליו למקלט הארעי מרדיפות הנאצים שמצא ב 1941 במנזר האחיות הקטן של הדומיניקנים בקרבת וילנה. "משכי בכל הכוח" במצילה, אמר לה, אם תימצאי בסכנת חיים "ותקראי בשמי כשייפתח השער". הדסה נצמדה לאמה והעדיפה להישאר אתה בגטו, אולם באחד מערבי הסתיו נשמע קול פעמון. איש לא היה בשער כשנזעקו אליו. בערב ההוא הובלה עם בני משפחתה לגיא ההריגה בפונאר.

לא נותר זכר מההתכתבות בין הדסה לקובנר. מהמנזר נמצאו שרידים בלבד. בדרך
לווילייקה, ליד מרכז "נוער אוהב טבע" בלב יער מוריק, מצאתי את שרידיו בעזרת שכן
בעל חווילה מפוארת שיצא לרעש המכונית. הוא הצביע על שרידי המבנה, שאחרון בתיו
נשרף בשנות השישים. רק האורווה נותרה שלמה. שכן זה העלה בדעתי את השכנים האחרים. האיכרים החשדנים אז, שבלשו אחר הדיירים החדשים במנזר ואיימו עליהם, דבר שאילץ את קובנר וחבריו לצאת לעבוד בשדות מחופשים לנזירות.

בימים שעזב את הגימנסיה, לפני סיום לימודיו בה, חילק קובנר את זמנו בין הספרייה
ע"ש שטראסון לבין קן השומר הצעיר. שוטטתי כמותו בין רחוב היהודים שבו שכנה
הספרייה, סמלה של "ירושלים דליטא", לבין רחוב קרופניצי שבו שכן בתחילה קן תנועת
הפועלים השומר הצעיר. ברחוב זה נדרכתי לשמוע קול הומה של צעירים רבים ולראות את
האור הנוצץ בחלונות. "פה בגרו", כתב על הקן, "פה גמלה נערותם". כאן "התנועעו
כצללים, אמרו שירה".

נדדתי הלאה לשולהויף, חצר בית הכנסת הגדול, שם היה גם הקלויז של הגר"א, סמל אחר של "ירושלים דליטא". כאן ניצב אז הבניין בן שתי הקומות ועל דלתו שלט "בית עקד
הספרים ע"ש הגאון ר' מתיתיהו בר' שמואל שטראשון ז"ל". שלט גדול מלמד על מראה
המקום לפני חורבנו: הספרייה, הצמודה לרחוב, כיום - מקום חצר מעלה עשבים, מאחוריה
בית הכנסת הגדול שכיום ניצב במקומו גן ילדים. כ 50 אלף כרכי ההבראיקה והיודאיקה,
שנשאו עליהם טביעות אצבעות של דורות קוראים, הכילה ספריית שטראסון ערב מלחמת
העולם השנייה. הם וכתבי היד העבריים הקנו לה שם עולמי. היא הוקמה ב 1892 ופעלה עד 1941.

דימיתי לעצמי את האולם שבו נהג קובנר להתבודד: שולחנות ארוכים ועירומים, מוארים
במנורות לוקס, "בחורים ובחורות... צנופי ראש בימי הקרה", יושבים צפופים ומרוכזים
על ספסלי עץ ממורקים מרוב שחיקה, כתב קובנר. כאן פגש וילנאי אחר, חייקל לונסקי,
סופר, ביבליופיל וביבליוגרף, הספרן הראשי של הספרייה כ 45 שנה עד היספותו בשואה.
"הפנקס החי של ירושלים דליטא", כלשונו של קובנר, היה סובב לאטו כצל בדממת
הספרייה, מסייע ללומדים וביניהם אף לקובנר בן ה 17 בחיפושיו אחר ספרים
בפסיכולוגיה ובפילוסופיה - תחומי התעניינותו אז. בתקופה שביבליוגרפיות היו נדירות
קשה היה לאתר עותקים ללא עזרת הספרן הזה, שידע בעל פה את שמות כל הספרים, זכר את מיקומם "כמי שזוכר את מקום מגורי ידידיו", כניסוחה של מירה ברגר, הפגין בקיאות בכל האוספים והתמסר כולו לספרייה. בעיני רוחי יכולתי לראות את קובנר משוחח
בהתלהבות על חלוציות ועלייה, פונה למבקרים מארץ-ישראל ולספרן בעל הזקן השחור
והפנים החיוורות, שסיפר לו "בדיבור מאנפף ומגמגם במקצת ובמבט מופנה כלפי מטה",
כניסוחו של פרבר, על פעילותו הציונית. ספרו של לונסקי "מהגטו הווילנאי" (1921)
היה כבר ידוע אז.

הפתעה. בסיום הביקור בשולהויף, עם כניסתי למכונית, קלטה עיני חבורת ילדים
רעשנית, ילקוטים על גבם. הם נראו כבני עשר. אחד מהם צעק משהו לכיווננו. הנהג שהחל כבר להתניע את המכונית, עצר ופתח את שמשת החלון. "איך אתה יודע שאנחנו יהודים?" התשובה של הילד היתה: "ראיתי תמונות בשיעורי היסטוריה של יהודים".

שוטטתי במה שהיה הגטו ביום ראשון. דממה שררה ברחובות הגטו, שמשני צדיהם בתי
קומתיים ושלוש. בחזית פתחים לחצרות קטנות וסביבן בתים. רובם עומדים היום כאז,
חלקם נראים נטושים. קשה לדמיין איך חיו כאן כ 40 אלף נפש בשבע סימטאות. מפליא,
איך הצליחו יושבי הגטו לקיים מוסדות כבית חולים, שני בתי ספר יסודיים ותיכון, גני
ילדים ופנימיות לנוער עבריין וליתומים, מכבסה, ארגוני חסד, איגודי מורים
ומשפטנים, מושב זקנים, משטרה, מחלקות מזון, סניטציה, פלילים, עבודה, בתי מרחץ
ואפילו ארכיון ומוזיאון יהודי, תזמורת, מקהלות, בית ספר למוסיקה, תיאטרון ובית
דפוס.

המשכתי לשטראסון 2. ברחוב נשמר הריצוף המקורי באבנים עגולות. במטבח העממי בבית זה קרא קובנר בליל סילווסטר המושלג של 42' 41' בפני 150 זוגות עיניים דומעות את הכרוז שקרא לנוער "אל נלך כצאן לטבח" ובו נולדה הפ.פ.או, הסתדרות הפרטיזנים
הראשונה בגטו. שלט על הכניסה לבית מודיע על קליניקה רפואית ואין כניסה לחצר
הפנימית. נכנסתי לחצר תאומה שמולה. מעבר מזה מחסן חברה קדישא. בפינה השמאלית - החדר שבו הוטמן נשק ראשון של אנשי המחתרת. מעלי למעלה היה חדר זונות וממול גן ילדים - "רינת תינוקות טהורים". קובנר התייחס אליה במסותיו וב"יומן מהזוועה" שכתב ביידיש ("קאלענדאר פון גרויל") הגנוז בארכיון "מורשת" בגבעת חביבה ועדיין לא פורסם. לקראת סיום היומן כתב "היהודים ששרדו בשחיטה מתהלכים בין החורבות. אלה שלא נשרפו איבדו את חשבון הימים, הבקרים, הזמן, בעוד שהדקות שלהם הפכו לחודשים והחודשים לשנים. שנה אחת? שלוש שנים?... על חוגת השעון של חייהם מסתובב... רק זה של הזיכרון".

ניצבתי במה שהיה שטראסון 6. שם היתה עמדת ההגנה האחרונה של המורדים בגטו. רוחה של וילנה מוצתה בתמונה סמלית שקובנר הרבה לחזור עליה. מחוסר שקי חול בוצרה העמדה בכרכים שהובאו מספריית שטראסון. בשורה הראשונה הונחו האנציקלופדיות, ה"מקראות גדולות" והש"סים. אחר כך - כרכי "התקופה" והמילונים הגדולים, ואחריהם באה הקלאסיקה היפה בכריכות העור.

וילנה של קובנר אינה רק העיר של מעלה, היא גם העיר של מטה, הרוחשת מתחת לרחובות שטיילתי בהם על בתיהם, עציהם, מתחת לירוק והכחול השלווים. הפתח לעולם התחתון היה בבית 13 ברחוב דייטשה. הבית המקורי אינו קיים. בתים חדשים קמו בסביבה, אבל שם בחדר השלישי היה הפתח החשאי שדרכו ירד קובנר מפקד המחתרת עם אנשיו לתעלות הביוב שהובילו מהגטו ליער רודניקי. כשסגר את מכסה הביוב נסגר פרק המאבק בן השנתיים בגטו, 1941 1943. קבר המונים נותר מאחור. התבוננתי משם לאחור, ברצוני לראות מה ראה קובנר במבט אחרון ששלח לעירו: כיכר השוק, החזירים המקושרים לעגלות האיכרים מתפתלים כמוכי עווית, קולות צהלת הסוסים והתרנגולות המקרקרות.

אני מהלכת בשעת בוקר מאוחרת של יום ראשון. בתי הקפה רק מתחילים להתעורר. תחת שמי קיץ אימהות מטיילות עם ילדיהן בעגלות. וכאן במרחק קצר, ממש מתחתי, בתעלות הביוב שקוטרן כמטר-מטר וחצי, התקדמו קובנר וקבוצתו על ארבע ללא כיוון וזמן. יש שטעו ונאלצו לחזור על עקביהם, נתפסו ונרצחו. בצהריים חדרו מי ביוב, ובשבע בערב יצאו מזוהמים ויגעים, על סף התעלפות. בתעלה נסחפה גם מחברת שיריו של קובנר, "ובמחברת חותם נשימה של אדם בלילות לבנים של אימה, אימה גדולה ממוות, אימת האין".

באותה דרך שנסעתי מווילנה ליער רודניקי, יער הפרטיזנים, דרך יערות ירוקים, עבר
קובנר עם אנשיו. אותה נסיעה של שעה התארכה לבורחים לארבעה ימים שבהם לא ישנו ולא אכלו. רגליהם לא נשמעו להם אחרי הזחילה בתעלות. קובנר היה מפקדם של ארבעה גדודי פרטיזנים יהודים ביערות רודניקי. אבל גם בתוך התופת הזאת מצא לו פינה משלו.
חיפשתי את השביל הפרטי, העץ העתיק בשולי הביצה הגדולה שבצלו נהג לשבת לעתים. קיץ וחורף היה בא אליו בהסתר לשבת שעה קלה בבדידות. צפיתי ביער והבנתי כיצד יכול היה לשכוח לרגעים מאין בא ולאן הוא הולך ולהיפעם, כמוני, מהיופי: מאורנים מתעלסים לנגינת "קול דודים מתערב ברוח" ש"כוחות הנעורים בראו". גשר גוחן לגופה של ביצה, אשוח זוקף מתנפץ אל בנות ערוצים.

"אוהב הנשים" זכר אך את הפטל בגני וילנה: "כל גנייך ומימייך / הוי, ויל-נה,
לחייך! / הי דנ-נה, / הי, דנה! / ...בחורשה קטנה, בפוהולנקה / לא חשבתי, מותק, /
כי את גופך בטעם פטל / אזכור יותר / משדות הקטל!" ("מחברות השוק", 174 411 ארכיון אישי, 24.10.80). קובנר לא שכח את הקטל. שנים אחרי וילנה מגלה הדובר ב"מחברות השוק" כיצד שמע בשוק הכרמל קולות אחרים: "אוזן לא שמעה משהו כזה". וילנה שלו מגוונת ורבת פנים כקובנר עצמו ויצירתו. רק בחלומותיו נותרה שלמה, אחת, בלתי נגועה - "הבית הגדול" מלא האור וריח היער והעשבים "עולה עם משב העלים / יופי קסום שאינו נמוג לעולם / חמימות האזוב / ההרים והאלונים... השלג הנצחי... על פסגות לא נודעו עוד".

המובאות מתוך: כל שירי אבא קובנר כרכים א-ה בעריכת דן מירון, ארכיון
אישי של קובנר וארכיון מורשת בגבעת חביבה, "לעכב את הקריעה" בעריכת מוקי צור, "על הגשר הצר" ו"מגילת העדות" בעריכת שלום לוריא. תודה מקרב לב לשולמית קובנר,
לארכיונאי גבעת חביבה, לארכיונאי מורשת, ליולק חרמץ מתל-אביב על התרגום מיידיש
וליוליה גולדשטיין מבת-ים על התרגום מרוסית. תודה לאבנר שלו יו"ר "יד ושם" ולד"ר
אהרן עינת. ברשימה נעשה שימוש גם בספרם של דינה פורת "מעבר לגשמי. פרשת חייו של אבא קובנר" 2000, ו"Vilnius: In Search of Traces of the Jerusalem of Lithuania" Guzenberg & Agranovskij.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו