בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן נעלם ממלחמת ההתשה

פרקי יומן נשכח, שנכתב בימים ובלילות הארוכים של הפגזות בלתי פוסקות בתעלת סואץ בעיצומה של מלחמת ההתשה. הדברים מבטאים את כובד האחריות וצדקת הדרך

2תגובות

ביום 14 באוגוסט 1969 השתתפתי בכינוס חירום בבית החייל בתל-אביב. שר הביטחון
והרמטכ"ל, משה דיין וחיים בר לב, פנו בקריאה נרגשת אל קציני המילואים הרבים
שמילאו את האולם להתנדב כמפקדי מעוזים בקו התעלה. מפקדי המעוזים הסדירים כורעים תחת הנטל וזקוקים לעזרתכם, לבגרותכם ולניסיון הקרבי שרכשתם ¬ כך אפשר לתמצת את קריאתם.

למעשה, כלל לא קיבלתי הזמנה לכינוס. הייתי אז משוחרר טרי, עדיין לא הוצבתי
ליחידת מילואים, ובשל כך לא קראו לי. קציני מילואים ותיקים מקיבוצי, בארות יצחק,
זומנו לכינוס ולקחו אותי עמם. בראשית אותה שנה השתחררתי משירות סדיר סוער, כמפקד בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. השתתפתי במלחמת ששת הימים בקרבות סיני, ולאחר המלחמה פעלנו הרבה בבקעת הירדן. חווינו את המיקושים וההפגזות הראשונות בדרכי הפטרולים שנסללו אז לראשונה לאורך הירדן, והשתתפנו במרדפים הראשונים אחר חוליות מחבלים שחדרו מעבר לירדן. בפעולת כראמה כבר הייתי קמב"ץ גדודי, ואחרי המרדף שנערך כמה חודשים מאוחר יותר, ובו נהרגו המג"ד משה פלס (סטמפל'ה), סגנו דורון גכמן ועוד שלושה לוחמים, הוטלה על כתפי הצרות, כתפי נער בן עשרים, האחריות לנהל את הגדוד לאחר נפילת מפקדיו עד שהגיעו ממלאי המקום. לאחר עוד כמה חודשים בבקעה הלוהטת מחום ומאש השתחררתי וחזרתי לקיבוץ.

כמה חודשים בבגדי עבודה כחולים במפעל של הקיבוץ הספיקו לי כדי להתגעגע שוב
למדים, מה עוד שבתעלה הלכה האש והתגברה. קריאתם של דיין ובר לב מצאה אפוא אוזן קשבת וכעבור חודשיים, ב 16 באוקטובר, התייצבתי לשירות מילואים מיוחד של שלושה חודשים. הייתי מראשוני ה"נמרים" ומהצעירים שבהם. נשלחתי לשמש סגן מפקד במעוז המזח שבקצה הדרומי של קו התעלה. היה זה אחד המעוזים המופגזים וה"כתושים" ביותר.

בלילות הארוכים של השהייה בעמדות השמירה ובכוננות בבונקר הפיקוד, נולדו הרשימות
שרשמתי במחברתי. ביד מהססת של איש צעיר שעדיין לא מלאו לו 22 שנים, ניסיתי להעלות על הכתב את מטען החוויות שהצטברו בי בימים ובלילות הארוכים של הפגזות בלתי פוסקות, של כתישה מתמדת וצורך לשוב ולשקם את הריסות המעוז; את תחושת האחריות וכובד המשימה של מפקד צעיר שתחת פיקודו "ערב רב": חיילי חרמ"ש אפורים וטנקיסטים מיוחסים, גולנצ'יקים פרועים, אנשי הנדסה וטרקטוריסטים, ואף מילואימניקים קשישים שנשלחו למזח בטעות.

מחברת הרשימות כמעט נשכחה. זכרתי במעורפל רק רשימה או שתיים. ועתה, במרחק של  43 שנים, חזרתי לקרוא בה ולגלות את עצמי מחדש: צעיר, תמים, נושא על כתפיו את כובד השעה והדור, מאמין בצדקת הדרך ומעז עדיין לדבר במליצות וביותר מקורטוב של פאתוס. פה ושם מתחילים לבצבץ ניצני הציניות, הספקנות, הביקורת והמבוכה. הם עתידים להבשיל אחר כך, עם משא השנים, עם הצלקות שהותירו המלחמות שבדרך, עם אובדן המנהיגות.

במזח בפורט תאופיק, 22 באוקטובר 1969


"שלח אלי את הרופא במהירות! יש לי נפגעים" ¬ היה זה שוקי, מפקד המעוז השכן.
שלחתי מיד את ה"דוקטור", עם הציוד הרפואי, בזחל"ם הפינוי. בעוד זה בדרכו ביררתי
פרטים.

"נפגעו שלשה: שני אמנים וחייל. אחד האמנים באופן חמור, אין לו סיכויים רבים..."
- דיווח שוקי, מנסה לשמור על נימה שלווה וקורקטית. חרדתי מאוד. ידעתי שעכשיו זה
יבוא. הגיע הרגע ממנו חששתי. חשש שדחקנו לסף ההכרה. זה היה מוכרח לבוא אי פעם.
ידע זאת כל אחד, גם זה שאינו בקי ברזי "תורת הסיכויים". כן, עתה גם הם נכנסים
לרשימה. זו הרשימה הארוכה, רשימת הדמים, שבקוצר זכרוננו כבר שכחנו את ראשיתה.
הרשימה אשר את מניין שמותיה, המתרבה עם כל יום שחולף, טורח דובר צה"ל למסור מדי פעם.

אלו שמות חללי צה"ל שבם שזורים, בחוט של דם, שמות טרקטוריסטים אלמונים אשר בגופם ביצרו את מעוזי הסואץ, הירדן והגולן; אל שמות אלה ¬ המעיבים על חיינו, על מעשי היום יום, על שמחותינו וחגינו ¬ מצטרף עתה נציגם הראשון של האמנים. בא כוחם של אותם שחקנים, זמרים ונגנים, הבאים בהתנדבות לבדר את חיילי הקווים, המגייסים
במעמקי הבונקרים והחפירות את כל כשרונם ורצונם הטוב כדי להנעים את זמנם של אלה
המאפשרים להם להופיע אחר כך באולמי הכרך, באור הזרקורים.

24 באוקטובר 1969

אתה חש את עצמך קטן וחסר ישע מול בתי קומות שקרסו. אתה ניצב עלוב ואין
אונים לנוכח חורבות שהיו משכנן של משפחות, אשר נותרו עתה ללא אב או אם, ללא קורת גג.

כאשר נופלים בחורים בתעלה או בבקעה, איש אינו יכול להשיבם לחיים. איש לא מסוגל
לפצות את משפחותיהם, ולו במשהו, על אובדן יקיריהן. אולם כולנו מכירים בכך שזה
המחיר. זה המס אותו עלינו לשלם תמורת קיומנו ובטחוננו. אנו יודעים שזהו חלק מן
המשחק הנערך בצלו המאיים של נושא החרמש. הדבר כלול בכללי המשחק כשם שמטוסי
הסקייהוק - הקוטלים עשרות חיילי אויב ומשמידים ביצוריהם - כלולים במשחק.

זה המשחק הטראגי והנורא, שעם כל האבסורד שבכך, יש בו צעדים שהם פייר ויש בו כאלה שאינם פייר. כלל מקודש הוא בצה"ל שאין לפגוע בנשים, בטף ובשאר אוכלוסיה בלתי לוחמת. עד כדי כך מקודש הוא, ששילמנו בחייהם של רבים כדי לשמרו.
אך הללו - אותם "גיבורי השיבה", "משחררי פלסטין" (או שאר כינויים נוטפי
אידיאולוגיה, המסתירים אחריהם אספסוף של פושעים וחלאת אדם). הללו באים דווקא
לפגוע באותם נעדרי מגן, שאינם כלולים במשחק. נשלחים בעידודם המלא של היושבים
מולנו, בצדו השני של לוח המשחק.

זעם וחרון ממלאים את הלב. הרצון להשיב ליריב כגמולו אינו מוצא פורקן. במקרה
הטוב, אם יתמזל מזלנו, יילכדו המחבלים ויושלכו אל הכלא. אנו עם הומני. לכן יבלו
הללו, אם אכן יתפסו, את שנותיהם הבאות בלימוד קרוא וכתוב, באריגה ובקדרות... זה
נשמע ציני עד כדי צמרמורת. זה אולי מקומם אותך ביתר שאת. אך עובדה שזה כך, וטוב
שכך! כי רק כל עוד נמשיך להיות כפי שהננו ¬ יש מקום לתקווה שיבואו אי פעם ימים
טובים יותר.


במזח בפורט תאופיק, ליל 1 2 בנובמבר 1969

הארובות הללו אשר חדלו לעשן זה מכבר השולחות לוע פעור אלי רקיע...

מכלי הענק הללו העומדים מרוקנים מתוכנם, נקובים ומפויחים. התרנים הבולטים מעל פני
הים ומסמנים במרומז את מיקומן של ספינות שהיו וצללו...

מנופים ששלחו פעם זרועות עבותות לכל עבר ועתה ניצבים הם דום, מעוותים כמפלצות.
אסוציאציה לתצוגת פסל נועז, נוסח תומרקין. מוצגים המסמלים באלם עולם רע ומכוער.

"אני מאשים" כלפי חוסר יכולתם של בני אנוש לשלוט ביצריהם.

אצבע מרשיעה מול העדר כוח וכשרון לנהל עולם בדרכים מתוקנות.

הוכחה חותכת לקוצר רוחו של האדם, אשר במו ידיו מוריד לטמיון עמל שנים.

"נתחיל משמאל. מאחור אתה רואה את בתי הזיקוק ומכלי הנפט של העיר סואץ. בערו במשך שבועות רבים. עבודה נקייה של תותחינו. היה זה גמול על ההפגזות הכבדות שלהם. עשנם כיסה את כל האופק. עשן שחור, סמיך מאוד... מימין ¬ העיר עצמה. עיר גדולה ומודרנית. מה? כן, היתה... כרבע מיליון נפש. התקיימה על מתקני הדלק ושירותי
הספנות של התעלה".

עכשיו, הבט מולנו. אך אל תרים ראשך יתר על המידה. היזהר מצלפים! לא, לא, אין עוד
צורך במשקפת. הנה, ישר לפנים, גוש האבן המחודד. אומרים שזוהי אנדרטה לזכר לספס - חופר תעלת סואץ. בנו אותה כאן, בפתחה הדרומי של התעלה, למען יראו אותה היטב, הנכנסים לתעלה, ויזכרו את האיש".

פרדיננד דה-לספס האומלל. לבי עליך! מתהפך אתה בקברך בראותך מה עוללו למפעל
חייך...

כן, במים אלה, האפורים והדלוחים, נעו פעם ספינות שעשועים, נושאות זוגות מאושרים
בירח דבש או סתם פנסיונרים בחופשת קיץ. כאן חלפו אוניות משא עמוסות מכל טוב מזרח ומערב. נתיב זה צלחו מכליות כבדות עמוסות דלק לעייפה.

ועתה, עדים דוממים המים הללו. עדי ראייה למאבק שאין לו קץ. עדי שמיעה לרעם מתמיד
של נפץ - טונות פלדה ועופרת המושלכות מצד אחד למשנהו ללא הרף. קו חרוך של אש
ועשן.

גבול בין נצים הרוגמים זה את זה, מלקקים איש את פצעיו וחוזר חלילה... עד מתי?

טרטור מונוטוני באוויר, שאונו המוכר של מסוק. זה העושה, בפעם המי-יודע-איזו? את
הציר הנורא: תעלת סואץ-"תל השומר".


ליל 3 4 בנובמבר 1969

ישנם רגעים יפים. גם כאן. עתות של שלווה, פסטורלית כמעט. הם נדירים אמנם,
אך קיימים. כמו גיחות מקריות של שמש זורחת בינות לעננים ביום חורף סגריר וגשום.
"תפוס" רגע שכזה וצפה סביבך. הבט בהם, שעונים על ערימת שקי החול. מעיינים בדפיו
של עיתון מאתמול או ב"בלש" שהגיע עם המשלוח האחרון מהוועד למען החייל. עקוב אחרי הקוביות המתגלגלות בטבלת השש-בש. התמודדות בין שניים, עם צופים פעילים. על גב ארגז תחמושת מרוקן, בצל הזחל"ם.

הקשב לקולותיהם ושריקותיהם, עת הם מסתופפים סביב טרנזיסטור, בפתח הבונקר,
"מסייעים" לשלאגר האחרון בטיפוסו אל פסגת המצעד. בחום וברגש.

לווה במבטך את קילוחי המים הצוננים הנשפכים מג'ריקן, במקלחת המאולתרת. שוטפים את גופותיהם העירומים בניסיונם להסיר אותה שכבה דביקה, תערובת של זיעה, שמן רובים ואבק מדבר.

חייך למראה טנקיסט היושב בראש הצריח וצרור דפים מונח על ברכיו. צופה לצדדים
וחוכך בדעתו "מה עוד אפשר לכתוב לה?"

ראה אותם שלווים ויפים, נינוחים ורחוצים.

ראה אותם ושתף עצמך בתפילתם האחת.

בקש עמהם שתתאחר ככל האפשר ה"יציאה" הבאה. אנא.
("יציאה" - כינוי בפינו לקול יציאת הפגז הנשמע מהעבר השני של התעלה כ 15 שניות
בטרם יתפוצץ במטרתו).

19 בנובמבר 1969
הם באים ונוחתים. יורדים כרעם מתגלגל. בקול ריסוק מבקיע. שאון מחריש
אזניים. ללא הודעה מוקדמת או סימן מוסכם מראש. ורק קול יציאתם העמום, הנותן
בידינו שהות בת שניות אחדות מבשר על בואם. בשורה המקפיצה אותנו משלוותנו בת
הדקות. אותה שלווה, מעושה משהו, המהולה תמיד בקורטוב של מתח ¬ מעין קפיץ דרוך
הנכון לזנק עם שחרור הנצרה. יש בה, בשריקתו של הצופה, המתריע על יציאת הפגזים,
כדי לשחרר נצרה סמויה זו ולהזניקנו אל עבר פתחי הבונקרים.

או אז אתה נוטש אינסטינקטיבית את עיסוקך - יהא אשר יהא - ובמעין רפלקס מותנה
שהתפתח והשתכלל בך במשך הזמן, עם הצטבר הניסיון, אתה יוצא למירוץ עם הלה שבדרך.

הימור-¬ שאם בר מזל אתה והגעת למחסה הקרוב, בטרם יישמע אותו פיצוץ מהמם ומחריש - הרי שזכית בו הפעם...

וכך אתה מצטופף עם האחרים ונדחק עוד ועוד פנימה. מוצא לך פיסת מיטה או ארגז
כלשהו, מתיישב, מתנשף עדיין, וכורה אוזן חרדה לקראת הבאות... וזה נמשך. שני
ושלישי ורביעי, ואחריהם עוד רבים עד שאתה חדל מספור. והם שונים זה מזה בקולותיהם, מתמשכים וקטועים. נפרדים בגווני צליליהם, יש חדים ויש עמומים. אקורדים גבוהים יותר ונמוכים יותר.

ואנו יושבים במעמקי הבונקר, כמו קהל אקסקלוסיבי של אניני טעם וחדי שמע באולם
הקונצרטים, המנתחים לעצמם ולשכניהם את שלבי היצירה המושמעת, מאתרים את הכלים השונים המשתתפים בה, מפרידים בין חלקיה השונים, נהנים לבחון את ידענותם
המוסיקלית.

ותיקים שבתוכנו, בעלי ניסיון וידע, נוטלים אז את רשות הדיבור. והללו שבאו רק
אתמול, הירוקים עדיין, לוטשים עיניים תמהות ומאזינים, פעורי פה, להסבר השוטף:
"זה האחרון היה של 160 מ"מ. כבד, עמום ומתמשך יותר. וזה שלפניו היה קטן יותר,
כנראה של 82, חד ומהיר. גם השניים שנפלו בתחילה היו של 82 או אולי של 60, אך
נשמעו חזקים יותר כי התנפצו קרוב מאוד. כן, ישר מעלינו. נשמע צלול יותר כי פגעו
בשכבת הפיצוץ. והללו שנחתו ברגע זה היו של 120, אין ספק! מכרים ותיקים מהסוללה
ההיא שמדרום-מערב לנו..."

וכך זה מתמשך, עם הפסקות קלות לסירוגין. לעתים בתדירות גבוהה יותר, לעתים עם
מרווח-מה בין אחד למשנהו. צלילים הרודפים זה את זה ומצטרפים יחד לכדי מסכת אחת.
אך בין הרעמים ודברי ההסבר, בתוך מסכת הצלילים המיוחדת והמוזרה הזאת, משתבצות שניות שאין מונים אותן, אף כי הן מהוות פרק זמן מוגדר וידוע. שניות שאינן מבוטאות במלים. שניות שאתה מנסה לדחוק אותן בחוסר הצלחה. אלו הן שניות החרדה לקראת "הבא בתור", שהוא תמיד בחינת נעלם עבורך בטרם תשמע את מפצו המתגלגל. חרדה ששום טיעונים רציונליים בדבר עמידות הבונקר וכושר שריונו לא יסלקוה לחלוטין.
עד אשר - ושוב, כמו הפתיחה הבלתי צפויה, ללא התרעה או אות כלשהו ¬ מסתיים העניין.

הרגשת הקלה פושטת בך.

אתה יוצא מהבונקר. הפעם בניחותא. אט אט. שואף אויר צח שריח אבק שריפה עדיין עומד בו, וחוזר לעיסוקך.

אל אבזרי הגילוח שנטשת בפינת הרחצה.

אל ניקוי נשקך שהחילות בו קודם.

אל ארוחת הצהריים שהספיקה להתקרר, הממתינה לך בצלחת בסככת המטבח.
ואז בשעה זו של "שקט שאחרי הסערה", אתה מוכן גם לסלוח לעצמך על פס לובן נוסף
המתגלה לפתע בשערך.

נובמבר 1969

"להיכנס או לאו?" - חככתי בדעתי, בעודי עומד בצד ריבוע האור שנזרק מבעד
לחלון. משתדל להיבלע בחשיכה, להיות רואה ואינו נראה.

במרכז החדר, חדר הכניסה לבית התינוקות, עמדה שומרת הלילה וטילטלה בחיקה תינוק
שהיה מצווח, מנסה להסותו. שרה לו שיר ערש שלא הכרתי, אך הלה כלל לא נתרשם מכך, כפי הנראה.

כשעה קודם לכן הגעתי בטיסה מסיני. באתי לחופשת סוף שבוע משירותי בתעלה. בזכות
נהגים אדיבים, שהואילו לאספני במכוניותיהם, נתקצרה דרכי משדה התעופה אל כביש
הכניסה המוליך לקיבוצי. את יתרת הדרך שעד לאזור המגורים, מרחק שאינו עולה על קילומטר אחד, צעדתי בחיפזון, מכונס בתוך מעילי. צינה עמדה באוויר. רק אוושה קלה של רוח הניעה מעט את ענפי הקזוארינות שבשדרה, תנועה שבמבט שטחי אין להבחין בה כלל. קבוצות עננים בהירים ומעוגלים היו חולפות באטיות על פני הירח, שהיה חסר באותם ימים של תחילת כסלו, ממשיכות בדרכן לאי שם.

באספלט השחור ניכרו סימני הגשם האחרון בשלוליות אשר נקוו פה ושם. זכרתי גשם זה
מהודעת הקריין אשר בישר על "גשמים בצפון הארץ ובמרכזה". אצלנו זרחה באותו יום שמש פז חמימה, כמתעלמת מן העובדה שהחורף כבר בעיצומו. שמתי פעמי לעבר בית התינוקות הנמצא סמוך לחדרי. מדי פעם נהגתי לבוא שמה בלילה, טרם לכתי לישון, ולהיטיב לבי בכוס קפה ומיני מאפה שהיו מצויים שם תמיד. כך גם הפעם, על אף עייפותי הרבה, סרתי לבית התינוקות. המראה אשר נשקף מבעד לחלון המואר עצרני והעמידני במקומי, משקיף ונתפס להרהורים.

עתה פנתה למטבח הסמוך ולרגע לא ראיתיה. אחר כך שבה ובידה בקבוק נושא פטמת גומי. ניסתה לתחוב לפיו, אך הוא בשלו, מצעק ומצווח. שידלה אותו בדיבורים רכים, שיותר משהיה הוא זקוק להם (הן לא הבין מלה, רק לפני זמן מועט נולד...), היתה היא זקוקה להם. גם אמצעי זה לא הועיל. המשיך לעמוד בסירובו.

עלה וצף בי זיכרון לא רחוק. לפני כשנתיים ומחצה היה הדבר.

גם אז שבתי מן התעלה.

היה זה עם גמר המלחמה.

הלומי שיכרון היינו אז, שיכרונו המתוק של הניצחון.

חזרתי הביתה.

היה זה ביום קיץ. עמדה שעה של בין ערביים. שעה שהיא מן היפות בקיבוץ. רוח נעימה
נשבה והפיגה את חומו של היום.

על השבילים בינות למדשאות פסעו אימהות צעירות, דוחפות עגלות ובהן תינוקות אדומי
לחיים. במרפסות הסבו משפחות, בייצוג מלא, לארוחת מנחה. בחורים אחדים שזה עתה שבו מן המקלחת נראו שרועים על הדשאים לפני חדריהם, קוראים בנחת עיתון ערב.
ילדים היו בועטים כדור במגרש מאולתר שסידרו מאחורי ביתם. נערות שזופות בבגדי ים
קיפצו בבריכת השחייה הסמוכה.

ובתווך פסעתי אני לעבר חדרי. עייף ומאובק. התרמיל שמוט על כתפי ברישול. הכומתה
תחובה בכיס. השקפתי על כל היופי שסביבי. על החיים השוקקים הללו. על הירוק השופע הזה. ולבי היה מרומם. ידעתי שהיה כדאי. שהיה טעם לכל ההרג וההרס. שלא לחינם נפלו הטובים שבנו. ראיתי ימים טובים באים. ראיתי שקט ושלווה. תלמים ארוכים ומוריקים. רגבי אדמה דשנים, פרדסים פורחים בלבן. ראיתי גדרות נרמסות, חורבות משוקמות, דרכים נסללות.

ראיתי את השלום באור גדול, והוא עומד על הסף. ולא חשתי כי אני שרוי בשיכרון.
שיכרון שממנו קמים למחרת מפוקחים. סוף סוף נרגע וינק בשקיקה מן הבקבוק. קינחה את פיו וחוטמו בסמרטוט שהיה שמור עמה למטרות אלו וחזרה לשיר לו אותו שיר ערש נוגה שלא הכרתי. כשסיימה נשאה אותו למיטתו שבחדר הסמוך. עקבתי אחריה. באור שהושלך לחדר החשוך ראיתי שורות של מיטות לבנות.

תינוקות נמים את שנתם. תינוקות שרק אתמול נולדו...

אלה שילמדו מחר להלך, לדבר, לצחוק...

אלה שישחקו בארגז החול ובנדנדות שבחצר. שיציירו בשקידה טנקים ואווירונים ורובים,
בהרבה שחור ואדום...

אלה שילמדו אחר כך בבית הספר כי מאז ימי קין והבל לא חדלו בני אדם להרוג זה את
זה...

אלה שילדותם השלווה תחלוף במקביל לפעולות הטרור והחבלה, המוקשים, ההפגזות,
המרדפים ולאחריה יקראו גם הם...

חזרה על קצות האצבעות. סגרה את הדלת בזהירות לבל תשמיע חבטה. חשתי מועקה. הבנתי שהכל יהיה עתה טפל. שהכול ישמע מפי טיפשי ומיותר.
סבתי לאחור בלאט ופניתי אל חדרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו