בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנוך ברטוב: הצבר התבגר ונהפך ליהודי

חנוך ברטוב הוא סופר מעורב ומחויב, החי את הדרמה הגדולה של הניסיון היהודי במאה העשרים כחוויה אישית אינטימית הנוגעת בכל נימי הווייתו. לכן מיטשטשים הגבולות בין כתיבתו התיעודית לכתיבתו הספרותית-האמנותית. עם הוצאתם המחודשת של שלושה מספריו ב"ספרייה החדשה" ובמלאות לו 86 שנה

2תגובות

מכלול יצירתו של חנוך ברטוב פרוש ב 25 ספרים, שנכתבו ופורסמו בשישים השנים
האחרונות. הספרים מגוונים בסוגותיהם, ומסתמנות בהם שש קבוצות: עשרה רומאנים
ונובלות, שישה קבצים של סיפורים קצרים, שני מחזות, שלושה ספרים של רשמי מסעות,
שתי ביוגרפיות ושתי אסופות של מסות ורשימות. חלוקה בסיסית יותר תבחין בהם בשתי
קבוצות עיקריות. מצד אחד מצויה הטריטוריה הבדיונית, הכוללת את הרומאנים, הנובלות,
הסיפורים והמחזות. מצד אחר - הטריטוריה התיעודית, הכוללת את הביוגרפיות, ספרי
המסעות וקובצי המסות. בה מתייצב לפנינו המחבר בלא מסכות, מתעד פיסות חיים וחוויה
שהיה עד ושותף להן ומביע את דעתו במגוון של שאלות פוליטיות, חברתיות וספרותיות.

חלוקות מקובלות אלה כבודן במקומן מונח. ודאי שיש הבדלים עקרוניים בין רומאן
לבין ביוגרפיה, בין סיפור קצר לבין מסה או רשימה עיתונאית. סופר אחד סיפר פעם כי
יש לו על שולחן עבודתו שני עטים. אחד מהם משמש אותו לכתיבת סיפורים, והאחר לכתיבת מאמרים לעיתון. מן הסתם ביקש להמחיש שאין לזהם את הכתיבה האמנותית הנאצלת באותה דיו עכורה המשמשת לתגובות ישירות בענייני דיומא. חנוך ברטוב עצמו התבטא פעם ברוח דומה, אם כי במידה רבה יותר של הומור עצמי, ברשימה נוגעת ללב בשם "לשבת ולכתוב קצת", שפירסם ב 1986, כאשר היה עדיין עיתונאי פעיל. הוא תיאר בה כיצד חייו נעים בשני מסלולים מקבילים, הספרותי והעיתונאי, וסיפר כיצד נראה שבוע עבודה אופייני שלו. עד יום רביעי בערב הוא טרוד בכתיבת הטור השבועי לעיתון, ואילו בבוקר יום חמישי, שהוא מצפה לו בקוצר רוח, הוא יכול להיפנות אל הכתיבה הספרותית, ושב ואוחז בידיו את חוט הסיפור המתרקם אצלו. "סיפורים יכולים לחכות", הוא כותב. "ואם אינם יכולים, ברירה יש להם?"

ועוד התוודה על המצוקה הספרותית שפקדה אותו באמצע שנות החמישים, כאשר אך עזב את הקיבוץ עם משפחתו הצעירה. היה עליו לעסוק באלף פרנסות, לגדל את ילדיו, ומתי יישב ויכתוב? באחד הערבים, הוא מספר, הופיעה אמו בביתו, לבשה את חלוקה הפרחוני והודיעה לו: "הערב אני מאכילה את הילדים, ואתה שב וכתוב קצת". ואכן, הוא אומר, כל ימי אני כותב קצת, בין לבין. אבל הפלא ופלא: דווקא כאשר התגשם חלומו והזדמנו לו תקופות ארוכות של שהות בלתי מופרעת בחוץ לארץ, הרחק מן הלחץ של חיי היומיום, דווקא אז, הוא אומר, אחז בו שיתוק ושום סיפור לא נכתב. התברר לו שרק בתוך מהומת החיים, בסיר הלחץ הישראלי ובתוך שלל טרדות, הוא יכול לפנות לו מדי פעם מובלעות של שקט, להתמסר לקצב האחר של האמנות ולרקום את סיפוריו.

דודו בכר

חנוך ברטוב אכן מבחין בין כתיבתו התיעודית, העיתונאית, הביוגרפית והמסאית לבין
כתיבתו הספרותית-האמנותית. ועם זאת, אפילו מן הרשימה "לשבת ולכתוב קצת" אפשר
להיווכח שהגבול בין שתי הטריטוריות אינו כה חד וחותך. מצד אחד קיים קשר הדוק בין
הרומאנים והסיפורים שלו לבין המציאות הישראלית האקטואלית, שהוא ליווה עשרות שנים
בכתיבתו העיתונאית. יצירותיו הבדיוניות מטמיעות בתוכן את רשמיו וניסיונותיו
הממשיים בדרכים ישירות ועקיפות. מהצד האחר, הכתיבה התיעודית עצמה היא בעלת איכות אמנותית ברורה. חנוך ברטוב הוא סופר גם בכתיבתו העיתונאית והביוגרפית. תמיד ניתן למצוא בה חוטים של סיפור, אפיונים עשירים של דמויות, תיאורים של מרחב ושל תקופה, זיכרון היסטורי ותרבותי, אישיות מובהקת של מחבר ורבדים של מחשבה החורגים מן המיידיות של כאן ועכשיו. החלוקות השונות כבודן במקומן מונח, אבל אחדותו ורציפותו של המכלול גוברות עליהן. והלא הספרות כיום, ובעקבותיה מחשבת הספרות, נוטות להסיר את המחיצות בין התחומים. אנו נוכחים לדעת שיצירה סיפורית יכולה להיקרא כרומאן וגם כאוטוביוגרפיה, וביוגרפיה מחקרית לעילא יכולה להיקרא כרומאן.

מותר, אפוא, להתבונן ביצירתו של חנוך ברטוב על כל סוגֶיה כמכלול אחד, ולנסות
לזהות בה תכונות יסוד החוצות את גבולות החלוקה המקובלים. המלה הראשונה העולה על דעתי לנוכח המכלול הזה היא מעורבות, וניתן להוסיף עליה מלים דומות כמו מחויבות או
אחריות. ברטוב הוא סופר מעורב ומחויב בכל הווייתו ובכל מה שהוא כותב. שוב ושוב
הוא מטיל את עצמו בכל חום לבו אל האזורים הנפיצים והלוהטים ביותר של החוויה
היהודית-הישראלית במאה העשרים. יש כאן צירוף של תכונות אופי מוטבעות ושל נסיבות
היסטוריות מסוימות, שחזרו והציבו אותו בנקודות מוקד של התרחשויות מסעירות מאין
כמותן, לא רק כסופר מתבונן אלא כמשתתף פעיל.

בספרו "ישראלים בחצר סנט ג'יימס", המספר על תקופת שליחותו כנספח התרבות של ישראל בבריטניה, תיאר שיחה עם עורכו של עיתון בריטי סוציאליסטי בימי ההמתנה מלאי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים. העורך הזה, שהיה דווקא יהודי, הוביל את עיתונו לנקוט עמדה מסויגת, שלא לומר עוינת, כלפי ישראל, וקרא לתמוך בנאצר כנציגם של כוחות הקידמה במזרח התיכון. "אותה שעה", מספר ברטוב, "יצאתי מכלי הדיפלומטיים ואמרתי לו (...) שמיום שנולדתי שומע אני יריות של ערבים המנסים להשמיד אותנו, ושבלית ברירה למדנו כולנו להילחם על חיינו. בהיותי בן שלוש-עשרה הצטרפתי ל'הגנה'. בהיותי בן שבע-עשרה התנדבתי לצבא הבריטי. לא הספקתי להשתחרר ונאלצתי להילחם על חיי בירושלים הנצורה. ואינני מספר לך סיפור פרטי שלי, כי אם סיפורם של שלושה דורות של סוציאליסטים ישראלים".

ברצף האוטוביוגרפי הדחוס שברטוב סיכם בשלושה משפטים נעוצים שורשיהם של היבטים ונושאים רבים בכתיבתו ובעולמו. מי שזיכרון הילדות הראשון שלו כבן שלוש קשור
למאורעות תרפ"ט בפתח תקווה, וחגיגת בר המצווה שלו נערכה בשבת שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה מן החיילים הארץ-ישראליים הראשונים שפגשו ביהודים שרידי השואה באירופה בקיץ 1945, ואיבד את הטובים שבחבריו בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות; מי שחווה את כל אלה עד היותו בן 22 - כיצד יוכל שלא להיות לאדם מעורב ולסופר מחויב? אבל המעורבות הזאת לא הסתיימה עם תום מלחמת העצמאות. שוב ושוב נדחף בצו לבו להתייצב בנקודות הדרמטיות ביותר שבהן פועם הדופק של ההיסטוריה היהודית והישראלית.

כך, למשל, במאי 1960, בשעה שהיה בעיצומו של טיול משפחתי בדרום העמוק של ארצות הברית, שמע ברטוב על לכידתו של אדולף אייכמן ועל הדיון הצפוי בנושא הזה במועצת הביטחון של האו"ם בעקבות תלונתה של ארגנטינה. מייד קטע את הטיול ומיהר במכוניתו לניו יורק כדי להספיק לאותה ישיבה באו"ם ולשמוע את נאומה של שרת החוץ, גולדה מאיר. החשבון ההיסטורי שעשתה שם עם אומות העולם, אשר בשיאו קראה את "על השחיטה" של ביאליק בעברית ובאנגלית, נחרת בלבו של ברטוב כמעמד היסטורי חד-פעמי.

כעבור שנים אחדות, והוא דיפלומט ישראלי בלונדון, היה עד ושותף להתעוררות שפקדה
את יהודי בריטניה במאי-יוני 1967. זו היתה התגלות חד-פעמית של סולידריות יהודית
סוחפת שלא חזרה על עצמה מאז. באוקטובר 1973, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, גייס
ברטוב בן ה 47 את עצמו לשירות פעיל ודהר במכוניתו הפרטית מתל-אביב עד בלוזה
שבצפון סיני, כדי להצטרף למפקדתו של קלמן מגן ולהיות עם הלוחמים בחזית הדרום.
ב 1976, יום אחד לאחר מותו הפתאומי של דוד אלעזר, התחייב באופן אימפולסיבי
לאלמנתו לכתוב את הביוגרפיה שלו במקום האוטוביוגרפיה שדדו עצמו תיכנן לחבר בסיועו ולא הספיק. ברטוב לא ידע באותה שעה איזה מעמס הוא נוטל עליו, אבל כעבור שנתיים של עבודת פרך ניצבו על המדף שני כרכים מונומנטליים, המגוללים באופן מופתי לא רק את פרשת חייו של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, אלא את סיפורה של המלחמה כולה.

ב 1987 קפץ בהתלהבות על ההזדמנות שנקרתה לו לנסוע למוסקבה במשלחת הישראלית ליריד הספרים הבינלאומי. שם, כפי שתיאר בספרו "יריד במוסקבה", הזדמנו לו כמה מן השעות המופלאות ביותר בחייו בסדרה של פגישות מרעישות עם אידה נודל ושאר אסירי ציון מסורבי העלייה, במה שהתברר כאחד הרגעים הדרמטיים ביותר במאבק ההרואי על פריצת שעריה הנעולים של ברית המועצות.

אותו דחף להיות מעורב, להיות שותף פעיל, אותה תחושת חובה לגעת בליבה הלוהטת של המעשים, מאפיינים את כתיבתו התיעודית של חנוך ברטוב וגם את יצירתו האמנותית
הניזונה מהתנסויותיו האותנטיות. הרומאן "שש כנפיים לאחד", למשל, הוא הניסיון
הנועז ביותר שעשה סופר בן הארץ להתמודד עם פרשת העלייה ההמונית בראשית ימי
המדינה. רומאן חשוב זה מרשים עד היום בעיקר במידת ההבנה האנושית והרגישות האמפתית שהמחבר הצעיר, רק בן 27, השכיל למצוא בתוכו כלפי אותם יהודים מלומדי ייסורים הנהפכים באורח פלא לישראלים בני חורין.

הרומאן "פצעי בגרות" הוא התיאור הספרותי המקיף ביותר של עלילת הבריגדה ¬ כיצד
יצאו חיילים יהודים מארץ-ישראל לא רק להילחם בנאצים אלא בעיקר לפגוש את אחיהם
הרצוצים ולאסוף אותם תחת כנפיהם. הרומאן "רגל אחת בחוץ" הוא שילוב בין עלילת
נעורים אינדיבידואלית לבין רומאן תקופה או רומאן היסטורי, העוקב אחר חייו של
היישוב העברי בארץ-ישראל באחת השעות הגורליות של קיומו, בצל סכנת הכיליון שריחפה עליו מצד הכוחות הגרמניים המתקדמים לכיוון מצרים. ואילו הספר המיוחד במינו "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מתמודד באומץ, במורכבות, בהבנה פנימית ובהרבה חיבוטי נפש וייסורי לב עם דרמה נוראה אחרת, הלא היא הדילמה שניצבה בפני מנהיגי הציבור היהודי בגטו קובנה בשאלת שיתוף הפעולה שנכפה עליהם עם הגרמנים.

אכן, אם יש נושא אחד, נושא-על, המאחד את יצירתו של חנוך ברטוב על כל אגפיה, הלא
הוא הדרמה של הניסיון היהודי במאה העשרים, דרמה שברטוב עצמו חווה באופן בלתי
אמצעי כמה מנקודות המוקד שלה בין כעד מתבונן, בין כשותף פעיל. את הדרמה הזאת הוא מעצב כסבך של סיפורי זהות: בין יהודים ישנים לעברים חדשים, בין ישראל לגולה, בין עלייה לירידה, בין הציונות לפרוגרמות פוליטיות אחרות שיהודים אחזו בהם, בין
יהודים לבין סביבתם הלא-יהודית. הסבך הזה מושך אותו כמו מגנט ומפיל עליו קסם,
וככל שהסבך אפל ומפולפל יותר ¬ הקסם גדול יותר. מכאן נובעת נטייתו להציג בכמה
מספריו מעין דמויות רב-מפלסיות, המחליפות את גוני הזהות שלהן ולעתים גם הולכות
לאיבוד בין הזהויות.

דוגמה בולטת היא הרומאן "הבדאי", המתאר דמות-זיקית מסחררת בתעתועיה של נער יהודי מגרמניה, פליט השואה, המאמץ לו תחילה זהות צרפתית ולאחר מכן זהות ארץ-ישראלית שורשית, עד שהוא חוזר ונעשה מעין יהודי נודד בדרכי אירופה. במידת מה כזהו גם בלפור שו"ב, גיבור הרומאן "באמצע הרומן", הפורש היסטוריה רב-דורית של משפחה יהודית-ישראלית מסועפת ורבת מתחים וסתירות פנימיות. ואילו הרומאן "זה אישל מדבר" הוא מונולוג של עסקן פוליטי ישראלי זוטר, משמשם של אדונים רבי כוח, שאיבד את זהותו האותנטית ככל שנבלע ברשתות התככים ובמשחקי המסיכות.

אותו סבך קליידוסקופי של זהויות וגורלות התגלם באופן חריף ביותר, כמעט אימתני,
בספר התיעודי-הביוגרפי "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" שכבר הוזכר. מעשה בזוג ציונים
מליטא, יצחק ושולמית רבינוביץ'-אלחנן, שהשהו את צאתם לארץ-ישראל אבל הספיקו לשלוח ארצה את שני בניהם הגדולים, עמוס ובנימין, ממש ברגע האחרון, ב 1940, והם עצמם נשארו מאחור ונלכדו בגטו קובנה עם בנם הצעיר שמואל. בזמן שהאב נעשה אחד מראשי ההנהגה היהודית בגטו צמחו בניו כנערים ארץ-ישראליים לכל דבר. כאשר חוסל הגטו הופרדו האב ובנו הצעיר מן האם, אבל שלושתם ניצלו באורח פלא והתאחדו בתום המלחמה על אדמת איטליה. שם, לפני עלייתם ארצה, פגשו במקריות שלא תיאמן את בנם הבכור עמוס, שהגיע לשם כחייל עברי, איש הבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות נטלו חלק כל שלושת הבנים, ובתוכם שמואל הצעיר שניצל כילד מגטו קובנה, וכמעט קיפח את חייו כאשר נותר לוחם אחרון על הרכס בקרב מלכיה, יום אחד אחרי הכרזת העצמאות. אבל הבן בנימין, המכונה רבי, שהיה חברו של חנוך ברטוב בירושלים, נפל באחד הקרבות. על הסיפור הזה, עם כל גוני משמעויותיו, ניתן לומר שהמציאות באמת עולה על כל דמיון.

אין פלא שחנוך ברטוב נמשך אליו ולא הרפה ממנו, ומצד שני גם ניתן להבין מדוע נדרשו
לו לא פחות מ 28 שנים מלאות לבטים והיסוסים עד שהעלה את הדברים על הכתב ופירסם אותם בספר.

החתירה אל לב החוויה היהודית מונחת בתשתיתה של יצירת ברטוב, ולכן טבעי הדבר שכמה וכמה מספריו בנויים כסיפורי מסע. אלה מסעות של חיפוש שהם גם מסעות של חשיפה וגילוי. שורש העניין נעוץ בחוויית היסוד המעצבת שממנה הכל נובע, והיא מסעו של חייל הבריגדה בן ה 19 אל אירופה, בחיפוש אחר יהודים שעלו מן התופת. מתוך כך נולד כעבור עשרים שנה הרומאן "פצעי בגרות". ברטוב עצמו תיאר את המסע הזה כך באחד ממאמריו: "סיפורו של קיץ 1945 באירופה, שהוא גם סיפור הפגישה עם שרידי השואה, גם גילוי אירופה הפראית, זו הנחפזת לעבר הנס הכלכלי שלפניה, אבל בעיקר הוא סיפורו של הצבר המתבגר ונהפך ליהודי".

דגם יסוד זה חוזר ומצטייר בשקיפות מיוחדת בשלושת ספרי המסע של ברטוב. הישראלי
יוצא אל העולם הגדול, רואה ארצות ועמים ואנשים ומתוודע לנופים, לתרבויות
ולמנהגים, אבל בסוף הדרך, בלבו הפנימי של המסע, ניצבת תמיד החוויה היהודית. כזהו
הספר "ארבעה ישראלים וכל אמריקה", פרי שהותם של ברטוב ומשפחתו בארצות הברית בסוף שנות החמישים. הספר הזה גילה את אמריקה, תרתי משמע, לקוראים רבים כאשר פורסם ב 1961. הוא אכן בונה דיוקן צבעוני מאלף של המציאות האמריקאית המגוונת עד אין קץ. אבל תכליתו הפנימית מצויה בפרקי הסיום, ומהם מתברר שהחוויה האמריקנית של ברטוב היא בראש וראשונה חוויית הפגישה עם יהודים, ועוד יותר מכך עם ישראלים החיים בארצות הברית. את הפגישה המסעירה עם מציאות החיים המורכבת של חיי יהודים וישראלים באמריקה הוא מתאר, ולא בכדי, כהליכה בשדה מוקשים לא מסומן. אין בדבריו הטפה ציונית, ולא שמץ של עליונות צברית, אלא עמידה לא-שיפוטית, אמפתית, מתוך רצון להבין מבפנים את סבך חייהם של מי שמבקשים להיות חלק מן החברה האמריקנית וגם לשמר את זהותם כיהודים או כישראלים.

כך הדבר גם ב"ישראלים בחצר סנט ג'יימס", סיפור השליחות הדיפלומטית באנגליה
מ 1966 עד 1968. שורה ארוכה של פרקים מאלפים ומשעשעים מוקדשת לשרטוט דיוקנם האקסצנטרי של אנגליה, האנגלים והאנגליות, וגם לתיאור נסיעות וטיולים בנופיה
המרהיבים של הממלכה. אולם הספר מגיע אל עיצומו ואל עיקרו רק כאשר הוא צולל לתוך
הנקודה היהודית. מדובר בימי החרדה של מאי-יוני 1967, שבהם התלקחה באחת הסולידריות היהודית בבריטניה, וכשם שהתלקחה מיהרה ודעכה כאשר התברר, אולי לאכזבת רבים, שישראל אינה מובלת להשמדה אלא דווקא מנצחת במלחמתה. על רקע זה עוקב ברטוב מרותק ומבועת אחר אותו יצור משונה והפכפך הקרוי האינטלקטואל היהודי הבריטי. בכל זאת הוא שואב עידוד מהתעוררותו של הזיק היהודי החי בקרב הדור הצעיר. הוא מסיים את הספר בהצעת תוכנית מקיפה ורבת מעוף לקירובם של צעירים יהודים בגולה למדינת ישראל - אגב, תוכנית דומה ברוחה לפרויקט "תגלית" של יוסי ביילין אחרי עשרות שנים.

נסיעתו המרגשת ביותר של ברטוב אל אחיו שבגולה תועדה בספרו "יריד במוסקבה". גם
כאן יש תחילה חלק תיירי כללי יותר ¬ התוודעות לרוסיה של דמדומי המשטר הסובייטי על
שלל מוזרויותיה, קשיחותה וצפידותה. אבל הרובד הזה נדחק עד מהרה הצדה לטובת עיקרו הלוהט של הספר, הלא הוא המפגש עם יהודי רוסיה ובעיקר עם גיבורי המאבק למען העלייה ארצה. הדברים מתוארים מתוך סערה פנימית בלתי פוסקת ותחושה עמוקה של מסתורין. חנוך ברטוב הביא אל המפגש הזה את כל מטעני הזהות שלו: צבר פתח-תקוואי, חייל ולוחם במערכות רבות, ישראלי בלב ובנפש, סופר עברי ובעיקר יהודי הצמא לפגוש יהודים ופותח את לבו אליהם בדחילו ורחימו. גם כאן הוא נמנע מכל שיפוטיות, אפילו כאשר הוא נפגש עם אהרן ורגליס, עורך הירחון ביידיש "סאִוועטיש היימלאנד", דמות מורכבת ואפלולית, נאמן המשטר הסובייטי ומתנגד מושבע לישראל ולציונות.

הפגישה המהממת מכל מזומנת לו ביומו האחרון במוסקבה. משום מה לבו אומר לו שעליו
להתעקש לפגוש ממש לפני עזיבתו את אחרון אסירי ציון, אלכס מהריק, ששוחרר זה עתה
מכלאו. והנה, מתברר לו לתדהמתו שאלכס, הדובר עברית שוטפת, נשא עמו בכל בתי הסוהר והמחנות שני ספרים, האחד ספר תורה והשני "שש כנפיים לאחד" של חנוך ברטוב, שהתגלגל לידיו. ברטוב הנרעש מבקש ממנו שיעניק לו במתנה את ספרו שלו, והאסיר המשוחרר רושם לו "הקדשה, שליקרה ממנה לא יכול שום סופר עברי להתפלל: 'לסופר שהיה עם הקורא שלו בשני מחנות ריכוז ובחמישה בתי כלא'". "הכל", מסכם ברטוב, "לבש סוד בשעות הקצרות ההן עם אלכס מהריק, אחד מגיבורי ההתעוררות המסתורית בברית המועצות, בספר שחזר אלי, בהקדשה שרשם בשערו הקרוע. כל עוצמתו של החיבור בין פה לשם, בין שם לפה, הסתמלה בשילוב הכלים הזה. זה כל הסיפור".

ומה יש להוסיף על כך? אולי רק עוד הערה אחת. תיארתי את חנוך ברטוב כסופר מעורב
ומחויב בכל הווייתו ובכל מה שהוא כותב. הוא סופר החי את הדרמה הגדולה של הניסיון
היהודי במאה העשרים כחוויה אישית אינטימית הנוגעת בכל נימי הווייתו, ואין כמו
הדוגמה האחרונה כדי להמחיש זאת בחדות יתרה. מנין התכונה הזאת נובעת, ולמה היא
מתחברת? היא קשורה בוודאי לרקע הצמיחה האישי-המשפחתי שלו, ששילב בטבעיות עבריות צברית ציונית חלוצית עם זיקה טבעית ומושרשת למסורת ישראל ולמשפחה המורחבת שנותרה בפולין. היא קשורה גם לאקלים החד-פעמי של הדור והתקופה שצמח בהם, שהרי תכונות דומות של מחויבות, מעורבות ומגויסות יימצאו אצל כמה וכמה מחבריו בני דורו, "אותו דור בספרותנו ששעתו וגידולו חופפים את שעתה וגידולה של מדינת ישראל", ככתוב בפתח האנתולוגיה הייצוגית של יצירותיהם, "דור בארץ". אבל היא קשורה גם לאחת מתכונותיה המהותיות של הספרות העברית בדורות האחרונים. הדגם של איש הרוח המעורב, המגויס לכל החיים, הסופר כשליח ציבור החי את זמנו בכל מאודו ומבטא בעוצמה אמנותית את הכאוב וגם את הנשגב בחייהם של אנשים פרטיים כראי לתקופתם - זה לב לבה של המסורת הספרותית שלנו, זה צביונם וזו הווייתם של גדולי יוצריה.

לא מכבר מלאו לחנוך ברטוב 86 שנה. הוא מתהלך בינינו פעיל וחיוני כתמיד. בד בבד
אנו יכולים לצפות בו מתוך פרספקטיבה היסטורית, משום שהוא כבר חלק מן הפנתיאון,
ויצירתו היא פרק נכבד בתולדות הספרות. היא אחת החוליות היקרות בשלשלת הזהב של
הספרות העברית, ומקומה יהיה שמור לה לבטח בתוך השלשלת הזאת כל עוד יהיו קוראים נאמנים לספרות העברית.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו