בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לטעום מן המים החמודים בביאלקמין, עיירת הולדתו של אצ"ג

מסע בגליציה של אורי צבי גרינברג, שיום הולדתו חל בסוכות, ובעיקר בעיירת הולדתו ביאלקמין, בין יערות ועל גדות נהר הבוג

תגובות

היכן מצויים אותם "נופים יפים מכל יופי" שאורי צבי גרינברג ערג אליהם בקובץ
המרגש "מן החכליל ומן הכחול"? וכיצד הוא מנמק את פשר משיכתו מרעידת הלב אל אותם "נופים רחוקים מיוחמים"? תשובה יש למשורר: "כי כל נוף בעולם יש לו נפשותיו שחוברו לו", ואלמלא הם "מה היו חיינו בהווה?" בכך למעשה נפתרת, אולי, אחת מחידות הנפש שאינה חדלה להיכסף - לאנשים, לנופים, לריחות, לדיבורים. במעין חשבון אחרון, רגע לפני הסתלקותו מהעולם, הוא כותב: "עכשיו עומדים עלי כל הנופים... סביבי גדלים עלי יערים / שקטים מאוד. אני זוכר שבם שמעתי רינת עדן... ושם ליקטתי איצטרובלים".

השורות רוויות הנוסטלגיה מתוך "שירת האזינו שעת האסף" לאצ"ג (1896 1981),
שנולד בעיירה ביאלקמין שבגליציה בליל ראשון של סוכות, הן עוד פגישה מרגשת עם
מחוזותיה של משפחתו מדורות והן גם סיכומו של מסע מטאפיסי ומפרך שערך לאורך כל
דרכו היצירתית עם נופי מולדתו הישנה בכלל ועם ביאלקמין בפרט. אל הנופים הללו לא
חדל להתגעגע ולכתוב עליהם, לעתים במיאוס ותיעוב, שהלא אותם נופים עמדו על בית
הוריו ובלעו אותו באכזריות.

אצ"ג, נצר לשתי שושלות חשובות בחסידות גליציה, נולד בעיירה שבה התגוררה משפחתו המורחבת, ביניהם הסבים מצד אמו. כשמלאו לו שנה וחצי עברו זוג ההורים וילדם לעיר הגדולה למברג, כיום לבוב, שם היה ביתם עד מלחמת העולם השנייה. הוא נפרד מהם בשנות העשרים שלו, ואחרי תחנות שונות באירופה הגיע לארץ-ישראל.

ביקשנו להגיע לביאלקמין, שאותה הפליא לתאר ועורר את קוראיו להשתוקק אל הנופים
עמוסי הכיסופים ¬ להגיע למקום שבו "זרקנו פרחים אל המים" כשם אחד משיריו, להתבונן
בבקתות הלבנות, בבאר וביער, להקשיב לפכפוך הנהר ולצלצול פעמוני הכנסיות, להתפעל מן התפוחים הסמוקים, השזיפים הכחולים והטנא מלא הדובדבנים ולטעום מ"כד חרס שחור שבו תות היערים / ובקדרה של חרס כותח", שכמוהו זכינו לאכול בפונדק קטן - תותים בשמנת חמצמצה - בכפר אוקראיני בדרך מלבוב לביאלקמין.

אבל קודם היתה סטרליסק.

על העיירה שבמחוז לבוב ידוע מעט. ר' אורי "השרף" (1757 1826), שהמשורר הוא
מצאצאיו ונקרא על שמו, התגורר בתחילת דרכו כאדמו"ר בלבוב אולם כשהחלו לרדוף את
החסידים בעיר עבר לעיירה הסמוכה סטרליסק. מי שנאמר עליו כי "מפתחות הגיהנום היו
בידו", הקים בסוף המאה ה 18 את חסידות סטרליסק, והחסידים הרבים שנהרו אל העיירה נהגו להתפלל בצעקות ובשאגות במשך שעות רבות. רובם חיו בצניעות והיו נאמנים ל"שרף", שבתפילתו היה "בוער כאש ממש". אצ"ג ייחס את הרוגז וההתלהבות שלו לתכונות שירש ממנו ולימים הטיח בו, בשירו "אל גבעת הגוויות בשלג", כיצד זה לא בא ר' אורי עם מלאכיו ושרפיו להציל את בני משפחתו מן התופת: "ורבי אורי מסטרליסק השרף עומד על ברכיו קופא בשדה הנוכרי".

בסטרליסק ערכנו חניית ביניים בדרך אל לבוב. לא היה בעיירה דבר יוצא דופן שאין
כמוהו בעשרות עיירות הפזורות באוקראינה. בתי כפר, כיכר קטנה, כנסייה עתיקה מוקפת
עצי אלון. רק בקתה נטויה על צדה, בת למעלה ממאה שנים, עוררה עניין מיוחד. הדיירת
הקשישה שהתגוררה בה ידעה לומר לנו כי היו כאן יהודים, היא זוכרת אותם היטב,
ואביה, שבנה את הבקתה, נהג לספר על ביקוריהם במקום. רובם התגוררו בסביבת הכנסייה, ושם ככל הנראה עמד הקלויז של החסידות. "עכשיו אין כלום", אמרה והגישה לנו קערה גדושת תפוחים.

גם לבוב, היא למברג, מהערים המפוארות באימפריה האוסטרו-הונגרית, שחָנה והודה
נשמרו היטב, לא היתה בתוכנית הנסיעה שלנו, שיוחדה לעיירות קטנות בגליציה ולייצוגן
בספרות העברית. למברג, שאליה הגיעו כאמור בני משפחת גרינברג בתחילת המאה העשרים, היתה ההפך הגמור למי שהתגוררו בעיירה קטנה ומבודדת למדי. בעיר זו, שתוארה ב"תמול שלשום" כ"כלילת יופי משוש כל הארץ... כל פינה שאתה פונה שם אתה מוצא גדולתה", עברו על אצ"ג שנות ילדותו, נערותו ובחרותו. ב"רחובות הסואנים עטורי ירק של למברג לפני מלחמת העולם הראשונה", טיילו צמד רעים, כפי שמספר מלך ראוויטש המטורזן, החבוש מגבעת רחבת תיתורה ובן לווייתו אורי צבי, "אברך אדום שיער" בעל פיאות, הלבוש בבגדי חסיד, "מעיל ארוך-שחור דק ונעול מגפיים".

בני המשפחה, שגדלה בינתיים, התגוררו למעלה מארבעים שנים ברחוב "קוילענפלאץ",
רחוב מגרש הפחמים, בבית דירות בסביבת אחד מבתי הכנסת הגדולים, "בית הכנסת של קהילת הנאורים". היה זה מבנה גדול ונאה, שנשרף יחד עם הבתים סביבו שהיו מאוכלסים ברובם ביהודים במלחמת העולם השנייה (את האזור ובית הכנסת אפשר לראות בסרט "יהודי פולין" מ 1939 שצילמו האחים גוסקינד).

כיום לבוב היא עיר שוקקת חיים. היא נודעת בשדרותיה המרהיבות, בית האופרה המפואר
שבכיכר המרכזית, בתי הקפה האופנתיים, ויש גם גנים וספסליהם, מוזיאונים ובניינים
ייחודיים. העיר העתיקה של לבוב, שבתחומה מצוי הגטו היהודי וכן שרידי בית הכנסת
"טורי זהב" - הוכרזה כאתר מורשת עולמי. בעיר המהודרת הזאת חווה אצ"ג אימת מוות
כשחזר לביתו כחייל בשלהי מלחמת העולם הראשונה והיה עד לפוגרום שנערך ביהודי העיר, ולאחר מכן, כשעמדו להוציאו יחד עם כל בני משפחתו להורג "אל הקיר". הצלתם באקראי חידדה את תודעת מצבם חסר התוחלת של היהודים ב"עמק עכור" כלשונו, דבר שהאיץ את פרידתו מאירופה.

העמידה מול כיתת יורים הצטרפה לאירוע נורא שעבר אצ"ג בעת שירותו כחייל בשדות
הקטל בסרביה. עגנון, שהכיר את הסיפור מפיו, חזר עליו בשנות השישים בטקס קבלת פרס ניומן, ולפיו "מכל אנשי המלחמה שעמדו עם העלם בשורה, אחד מהם לא נותר. כולם נפלו ומתו. רק הוא לבדו הוא חי". הוא אמנם הספיק להתראות עם בני משפחתו בעת ביקור שערך בפולין ערב המלחמה, אולם פגישה זו תרמה לתחושת האשמה הכבדה על שלא סייע להם להימלט, והוא התייסר על שלא נשאר עמם שם. לאחר שתיקה במשך כל שנות המלחמה החל לכתוב את הקינה הגדולה שלו על העם היהודי, שכונסה ב"רחובות הנהר".

אצ"ג לא הסתפק בספר המרשים הזה, ובמעשה הישרדות נוסף, אחד מני רבים, יצא למרחבים המרוקנים, וביקש במסעותיו המטאפוריים לפדות את הקרובים לו מן השכחה והכיליון. בין מבעיה המגוונים של יצירתו, ציר אחד הוקדש למראות ההולדת שלו ושל בני משפחתו, ובעיקר זה של אמו בעיירה ביאלקמין. גרינברג הן לימדנו בפואמה "בשמי שמים" כי דמיונו של הנכסף "המגשר ומקשר / אי אפשר לאפשר", וכי לבלתי-קיימים יש קיום ביקום אחר, ובו ייתכנו מפגשים עם האב והאם ואפילו אפשר יהיה לשחזר פיסות מחייהם בסביבתם הקודמת. הבנים שמתו עליהם הוריהם יחזרו ממרחק "לבית-אביהם-ואמם העומד על תלו עוד / בעיר הילדות, / ומצאו את הסף כשהיה: / הוא שחוק עוד מעקבות נעליהם...". המפגש המחודש עמם מרגש ומלא עונג אך הוא נקטע ברגע ההתפכחות ובהכרה ש"זה דמיון" ובידיעה המרה, אך גם המנחמת, כי הזיכרונות אף הם "ידומו בסוף השעות" ("רחובות הנהר").

יצאנו לעיר הילדות, לעיר ואם במלוא המשמעות, ונדמה שהיינו שם לפני שהיינו שם,
למלא משאלה כמוסה של המשורר "לדרוך שנית דריכות החמד... לשהות ולנשום שם... לטעום מן המים החמודים / לפי גדתו של הנהר" ("כל דכסיף בהאי עולם"). שם, חשבנו, אפשר יהיה להשיב את הזמן שאיננו אבוד ואף לחבור לחיזיון של אצ"ג, שלפיו הזמן נטול
מחיצות והוא מכיר את אמו ואת נוף הילדות שלה עוד טרם היוולדו.

הכרעה להיות נוכח בחייה המוקדמים מאפשרת לו להציב להם ביוגרפיה משותפת, להפליג אל זמן לא מוכר ולהתהלך בביאלקמין של ילדותה ונעוריה. ב"שיר אמי והנחל" הוא פולש אל חייה האינטימיים ומתאר את הנערה אדומת השיער שוחה בנחל: "אלוהית היא במים". הוא שבוי במראה המוקדם הזה ומודה כי אינו יכול להסיט את עיניו מ"הנערה הברה אדומת השיער / בלבנת הבתולים בכתונת משיה". גם המחזור "שירים על הבאר" נפתח בנקודת הראשית שלה, המקפלת בתוכה גם את נקודת האחרית: "בית אמי עמד אז בצלנע של עלוות אורנים מאוושים..." תמונה פסטורלית זו נגדעת וכל המראות המשובבים עומדים בצל האסון הכפול, שלו ושלהם: אלה "שישבו אל הבאר שם קטנים וגדולים" אינם עוד, "ואני פה מרחוק: אחד שנותר".

ביאלקמין, שפירושה אבן לבנה, נושקת לעיירות נוספות, כגון לופאטין, שממנה בא
הסופר אשר ברש, ולשתי ערים מרכזיות, וביניהן זלוצ'וב, שבה נולד נפתלי הרץ אימבר,
וכן העיר ברודי, שדב סדן כתב עליה רבות, וכן על העיירות השכנות לה. סדן ידע לומר
כי מוצא משפחת אמו של אצ"ג מביאלקמין וכי אביה זקנה היה צדיק חסידים נודע; שנים
רבות שכב לא על כר ולא על כסת "אלא על אבן". משפחת אביו היא מצאצאי הרבי
מפרמישלאן, ואלמלא עזבו בני המשפחה את העיירה היה מתמנה ר' חיים גרינברג לאדמו"ר במקום.
 

את פני הבאים מקדמות כיום אותיות בטון גדולות המכריזות "ביאלקמין", והן כמו
מחפות על ממדיה הזעירים של העיירה, הנחבאת בפאתי יער עבות המגיע עד העיר ברודי
שבמרחק כחמישים קילומטר. זה המקום שבו "עמד בית הילדות קטון החלונות מעץ אורן,
שנחטב / ביער הסמוך ההולך עץ בעץ עד ברוד". תולדותיה של העיירה עלומים למדי והיא
לא זכתה לבנים שיפרסמו את שמה כילידי שכנותיה, ולא התחוללו בה פרשות נודעות,
כהתנצרותם של רב העיירה וכמאה ממאמיניו בעיירה בוסק הקרובה, שנהו אחרי יעקב
פראנק.

העיירה נוסדה בראשית המאה ה 17 כשהוקמה בה טירה בצורה, אחת משרשרת ערי מבצר שנבנו נגד פלישת הטאטרים. יהודים הגיעו אליה בסוף אותה מאה והיישוב היהודי הלך וגדל בה. מאמצע המאה ה 19 ועד מלחמת העולם הראשונה התגוררו בה ובסביבתה הכפרית כאלפיים יהודים. במרכז העיירה, על גדת אחד מיובליו של הֽױג, נבנה בית כנסת גדול הנושק לכנסייה נאה ביותר שנותרה על תלה עד היום. הכנסייה לא פעילה ולא הרחק ממנה נבנתה כנסייה חדשה, ואילו זו העתיקה עומדת בלב שדה פרחים סגורה על בריח.

העיירה המוקפת יערות משופעת כיום במנסרות עץ, אולם בשעתו, יהודי העיירה התפרנסו
ממסחר זעיר, היו רוכלים בכפרים הסמוכים, אחדים עבדו בבית החרושת לסוכר שבה,
והירידים השנתיים שנערכו בה פירנסו את תושביה שרובם היו אביונים. ב"הכנסת כלה"
לעגנון היא מתוארת כ"עיר קטנה ואנשים בה מעט, הולכים לתומם אך קצרי יד". לכן
יודיל חסיד הפוקד כמעט כל מקום במסעו בחלק זה בגליציה, לא משתהה בה וממשיך לדרכו.

שריפה גדולה שפרצה בעיירה ב 1902 כילתה כליל את כל בתי העץ, והעיירה התרוקנה
כמעט מתושביה היהודים. בית הכנסת שהיה בנוי אבן לא נפגע אולם בית החרושת לסוכר
שהוסב למשרפת יי"ש נסגר אחרי מלחמת העולם הראשונה והעיירה שקעה בעניות רבה. משפחת לנדמן, מאבותיה של אמו בת-שבע, הוסיפו להתגורר במקום, ובני משפחת גרינברג מלבוב נהגו לבקרם. אז, קרוב לוודאי, שמע אורי צבי מאמו סיפורים על ילדותה, ובין השאר על פגישתה ונישואיה עם אביו, שמוצאו בעיירה גלינא.

ברחבה הסמוכה לכנסייה הישנה, כיכר שוק שצומחים בה עשבים שוטים. רק אנדרטה אפורה מנציחה חללים סובייטים מתקופת מלחמת העולם השנייה וקושרת את המקום להיסטוריה. פתאום, ממקום כלשהו, הגיחו שתי נערות ונער, שאמר כי המבנה המגושם בחזית האנדרטה שחלונותיו מנופצים הוא בית הספר היסודי. אחר כך המשיכו בדרכם. ראינו אותם שוחים ונעלמים ושוב צצים בעיקול הנחל, במקום שענפי ערבה בוכייה רוכנים אל המים. אחד מתושבי המקום, שהוליך סוס, סיפר שבית הספר השומם נבנה ברחבת בית הכנסת ובתי המדרש שהיו כאן ונהרסו, ובינם לבין הכנסייה העתיקה מ 1742 שררו יחסי קירבה. הגדר שהיתה משותפת לשני המבנים עדיין חוצצת בין מה שהיה ומה שנותר, ורק עצי לילך בשיא תפרחתם טישטשו לרגע את העזובה.

משך עשור פעל בביאלקמין בית ספר מיסודו של הברון הירש. היו בו שלוש כיתות ולמדו
בו מאה תלמידים. גם הוא נשרף בשריפה הגדולה, ובשטחו הוקם בית תרבות, שנראה כעת מוזנח מאוד. בתי העץ שלאורך הנהר נבנו לפני מאה שנה, וחלקם עלה בלהבה במלחמת העולם הראשונה כשהעיירה נשרפה שוב על ידי הצבא הרוסי והיהודים שנותרו בה נמלטו לזלוצ'וב. הקהילה שידעה עוני ומחסור ניסתה לשקם את חייה בתום המלחמה, כשסופחה לפולין. ב 1927 נוסד בה בית ספר עברי, שנתמך על ידי יוצאי העיירה שהיגרו לאמריקה, וב 1929 נוסד בה ארגון ציוני, שהתקיים שנים ספורות, כמו ארגון בני עקיבא שהיה בה.

בת משפחת זימנד שנלוותה אלינו סיפרה כי סבה, שבח זימנד, היה שוחט וחוטב עצים
בעיירה. בתו, שידעה היטב עברית, קרוב לוודאי מלימודיה בבית הספר העברי המקומי,
באה לארץ ב 1933, ואילו בני המשפחה הענפה הוסיפו להתגורר בעיירה בדוחק רב.

אצ"ג עצמו עלה לארץ בשלהי 1923, וכעבור שלוש שנים פירסם ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, איגרת אוטוביוגרפית הממוענת כביכול לאמו, שפורסמה בשם "איגרת בחורף". באיגרת הוא כותב לה על היקלטותו ב"ארץ החמה" ומעלה צרור תמונות מהמולדת ההיא, המוסיפה להלך עליו קסם. הוא מתרפק על רגעים ייחודיים שלהם, כמו הערב שקרא באוזניה את "משא נמירוב" (בעיר ההריגה) - "בכית על הדם כשקראתי לך זאת" - ובעקיפין מספר לה כי ביאליק צרב את נפשו באומרו כי לא הספיק להכות שורש בארץ, ואילו "אנחנו בני אבא ואמא סתם, הספקנו להכות שורשים וראשים במעמקי האדמה. אמא".

התערותו בארץ-ישראל, הרחק מאמו האהובה שבארצות הקור, לא מחתה את חוויותיהם
המשותפות והקשרים הסבוכים ביניהם: "אצלך, אמא אני תמיד הכי יפה". בין היתר הוא
כותב על אירוע מרגש: "הזוכרת את, פעם אחת בקיץ, הליכתנו בגן עיר הלידה שלך על
מסילה רכה ודשנה והריחות אל העצים והדשאים ואמרת... פה הייתי מטיילת בהיותי
בתולה... והזוכרת את, יקרה שלי, כי באנו למעיין החי לשתות מים, ונכנסתי לבית
אוקראיני ואקח למענך ספל. ואמרת לי לא... (ומידייך) שתיתי גם אני" (קונטרס, יב).

טיול אינטימי זה בוודאי מושתת על אירוע ממשי, והבן הכותב מתוודה גם על נוכחותה
של האם בחייו ומרמז כי היא מתפקדת כבת זוג פוטנציאלית. לימים תפחו אירועים אלה
ואחרים לממדים בעלי עוצמה. הכמיהה לשוב ולחוות את אירועי חייה קודם היוולדו, וכן
המשאלה להעמיד לה ביוגרפיה מפורטת, היו כבדי משקל גם מתוך רצונו להציג לא רק את חרפת מותה המבזה אלא להנציח את חייה במלאותם וביופיים. קשריו עם אמו הניבו שרשרת שלמה של יצירות. אחת מהן, מפורשת למדי, מנמקת את הימשכותו האובססיבית לעיירה, שאמנם הוא לא גדל בה, אך מאחר שהוא מאמץ את תולדותיה של אמו הוא קשור בעבותות למקום. אמי ואני נולדנו על גדות הבוג ואהבנו לשחות בו, כתב לימים ב"שיר בית אמי", וכן תיאר את הבית בעל החלונות הקטנים, ובסמוך לו באר וקילון שבתוכה רוחשת "בארה של מרים, שהיא גם בכנרת וגם בביליקמין, / עיירה יהודית ירדנית על הבוג / פה הובלה אם-אמי, פה הובלה גם אמי / בשיראים לבנים לחופה".
צרור תמונות אלה הן גם אנדרטה פיוטית שהקים אצ"ג המיוסר להוריו, שלא זכה לומר
קדיש עליהם. הוא היה עד למצבן העגום של הקהילות היהודיות כבר בשהותו בלבוב ואחר
כך בוורשה ובברלין, ושיאן, הבלתי מפתיע מבחינתו, היה בפרוץ מלחמת העולם השנייה
ותוצאותיה. מחיקתה של קהילת לבוב, שמנתה כמאה אלף יהודים, רובה במחנה ההשמדה בלז'ץ, היתה סופו של תהליך שחזה, וכך לגבי ביאלקמין, שערב המלחמה היו בה  300 יהודים. הללו הובאו לגטו זלוצ'וב, וב 1943 חוסלו ביער המקיף את העיר יחד עם יהודי זלוצ'וב הנותרים.

בעקבות הידיעות שהחלו להגיע לארץ במהלך המלחמה, בעיקר על קורותיהן של העיירות
הקטנות והנידחות, התוודע אצ"ג לקשת שלמה של מיתות אכזריות. בשיר "הקבר ביער" הוא מתמודד עם מות אביו, שאולי נספה בנפרד מן האם (היו לו שתי השערות בנוגע למות
אביו). הבן מחליט לשוב לבית הילדות "עוד כמה פרסאות לביליקמין...", הפעם לקחת נקם
מאיוון בן סטפן מהכפר השכן חילצ'יץ', שרצח את אביו ועבר להתגורר בביאלקמין. לבו
הולם בדרך אל "בית ערשי, בית אבי ואמי / שאינם...". הבן הנחוש דופק בדלת המוכרת.
"יפתח לי - זה גוי שירש בית אבי". הבן הנוקם הוביל את הרוצח אל היער המוכר ושם
חרץ את דינו. הבחירה לשוב דווקא לשם, ל"ערש הכלולות" שהיא גם ערש לידתו, מותירה
בידי הבן את האפשרות, הבלתי מנחמת, לקבוע את מקום מותו של האב ולומר עליו קדיש.

כך גם מתאפשר לו להתמודד עם מות הוריו ולשבת ישיבת אבלים נפרדת על כל אחד מהם.

בשדות הגובלים ביער הקרוב, האביב בשיא לבלובו. העין לא נותרת שלווה ולו לרגע, מה
גם שהפעם היתה לנו שהות ארוכה מהרגיל בעיירה. האוטובוס שחיכה לנו סמוך לכניסה
נתקע וחיכינו למחלצים למעלה משעתיים. התחלנו תועים במכוון בעיירה השקטה למדי, וכך
נקלענו לבית שמחצרו בקעו קולות וצחקוקים של בני משפחה אחת, שישבו בחזית בית העץ שלהם הגובל ברחבת דשא לא-גדולה, שהתבררה כבית הקברות היהודי לשעבר. הם סיפרו כי בית הקברות נהרס שנים רבות לפני שעברו לכאן מהכפר השכן. בדיוק כאן קבעו את גינת הירק שלהם וגם דחליל יש, והנה שרידים אחדים, אחד מהם הצביע בגאווה על שתילי הגזר הרכים וגם על שברי מצבות. שיחי עגבניות התערבבו בראשי כרוב ובאבן אחת שלמה למדי שאותיות עבריות חקוקות עליה, ובשולי הרחבה, ששביל עפר חוצה אותה, פרחו שיחי פטל ופרחי בר בשלל צבעים.

האוטובוס נהם ממרחק וקרא לנו. על גדות יובלו של הבוג טיילו אגמיות וברווזים,
ובין עשרות עצי לבנה, אדר ואלון פזורים בתי עץ שבחזיתם באר מים ודלי או קילון.
מחליפים לאוטובוס גלגל וניתנה לנו ארכה. נכנסו אל בין סמטאות הבתים, חצרות קטנות
ומטופחות מוקפות גדרות עץ, שעליהן משתרגים ענפי לילך מרהיבים. זמן ממושך לא פגשנו איש. החלפנו לרגע את תושבי המקום הכמו-מבודד, אורחים שאימצו לשעות ספורות את העיירה בשעת דמדומים זו וכל המרחב התמלא שירים. יכולנו להקשיב רוב קשב לטרילוגיה "שלושה שירים על אובדן החצוצר": "במולדתי ההיא..." קונן-התפעם אצ"ג ואנו תועים עמו בין שתי המולדות בסמטאות ביאלקמין: "הלילך הלבן, הלילך הכחול / ולמטה מזה - אמת המים... / מה אהבתי זו אמת המים וקטיפת החול / ואת הלילך הלבן, הלילך הכחול".

להרחבה ר' קטלוג תערוכה - אורי צבי גרינברג במלאות לו שמונים, בית
הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשל"ז; ור' מאמריהם של חנן חבר, אבידוב ליפסקר,
שמואל תומס הופרט בתוך: רחובות הנהר - מחקרים ותעודות. אבידב ליפסקר ותמר
וולף-מונזון (עורכים), רמת גן, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו