בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלכת האמבטיה חוזרת

המחזאי הגרמני פרידריך שילר שיקע ב"מרי סטיוארט" את השקפותיו החדשניות על הטרגדיה והאסתטיקה. ההפקה החדשה של תיאטרון תמונע מגלה את האיכויות הללו במחזה הקלאסי והאקטואלי תמיד

תגובות

"מרי סטיוארט", מאת פרידריך שילר, בתיאטרון תמונע, בימאי עירא אבנרי


דברים רבים (מדי) נחשבים "קלאסיים" לאחרונה. יש בזאת כדי להעיד על ריבוי,
גיוון ופיזור של הקטגוריה עצמה (מהו "קלאסי"?), אך גם על ניוונה. העולם שאנו חיים
בו אינו "קלאסי", אך נותרו בו שאריות, רשמים, עקבות וגעגועים ל"יצירה גדולה", זו
שיש בה תוקף ומופת, לכידות ושרירות מובהקת. "הקלאסי" נחשב לפעמים לקלאסי מתוך
התייחסות לתרבות היוונית והלטינית או לקאנון של ההומניזם ותרבות הרנסנס. אך גם
המודרנה העמידה קלאסיקה משלה (אפילו שבירת הצורות וטכניקת המונטאז' של תנועת
האבנגרד הניבה יצירות מופת). מובן שיש קלאסיקה בשירה הפרסית ובפרוזה הערבית, וגם הספרות העברית כבר יש לה יצירות קלאסיות.

על כל פנים, הקלאסי שנדבר בו כאן הוא מובחן ומוגדר. זו ירושה של הקלסיציזם
הגרמני, כלומר בשארית של היצירה הספרותית והאמנותית מן השליש האחרון של המאה
ה 18. יצירה זו, שיש לה הרבה פנים, קשורה במפעלם של יוהאן וולפגנג פון גתה
ופרידריך שילר. אך כאן נדבר בעיקר על שילר. והטעם שאנו מדברים כעת על שילר אינו
רק ריטואלי (פולחן של גיבורי תרבות) אלא גם אקטואלי - הצגת המחזה "מרי סטיוארט"
בתיאטרון תמונע בתל-אביב. לכן השאלה שלנו תנוסח גם כך: איך והיכן נעשה הקלאסי
לאקטואלי (ממשי, פעיל, בר הזמן).

את כתיבת "מרי סטיוארט" השלים שילר בשנת 1800. זה מחזה מאוחר פרי עטו, מן התקופה שישב כבר בעיר ויימאר, בחברתו של גתה. היו אלה השנים האחרונות, הפוריות בחייו (שילר התיישב בוויימאר ב 1799, קודם לכן התגורר בעיר השכנה, יינה). שנים אלו
הניבו את טרילוגיית "ולנשטיין" ואת המחזות "הבתולה מאורליאן", "הכלה ממסינה" ואת
"וילהלם טל". בתקופה זו חיבר גם את חיבוריו האסתטיים האחרונים, ביניהם המסה "על
הנשגב". אך קדמו להם ספרו "על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים", המסה "על שירה נאיבית וסנטימנטלית", ומאמרים קצרים על שאלת הטרגדיה, הפתוס והחמלה.

הפרויקט האסתטי של שילר ראשיתו בשנות השמונים של המאה ה 18, בתקופת "הסער
והפרץ", עם מחזהו הראשון "השודדים" וההרצאה המוקדמת על אודות "התיאטרון כמוסד
מוסרי" שנשא בעת ששימש דרמטורג במנהיים. בשנות התשעים הבשילה כתיבתו של שילר גם תחת רושם קריאותיו בחיבוריו של עמנואל קאנט (בעיקר בספר הביקורת השלישית - "ביקורת כוח השיפוט").

בכתביו המאוחרים חזר שילר לדון במושגי היסוד של הטרגדיה מתוך הפואטיקה
(והדרמטורגיה) של החמלה (Mitleiden), ושב לטעון על כוחו של תהליך ההזדהות שהצופה חווה בתיאטרון. רגשות החמלה ותחושת ההשתתפות בגורלן של הדמויות הגדולות והסובלות על הבמה כרוכים בהתגברות על יצרי העונג של היחיד ודיכוי העצמיות הצרופה ("האני האינדיבידואלי") ומביאים ליצירה של סדר כללי, שיתופי, בחיי הנפש של הסובייקט - סדר התבונה. אך הסדר התבוני אינו צורני בלבד, כי הוא מיוסד על מחויבות מוסרית עמוקה - ההשתתפות בסבל הזולת. התיאטרון נחשב כ"מוסד מוסרי" משום שהוא מחנך את הצופה להקריב את יצרי העונג (ההנאה הגופנית), לחרוג מעצמו אל הזולת, וכך, מתוך היכולת לחמלה, לקיים את סדר התבונה.

תפישת הטרגדיה המאוחרת של שילר כרוכה לפיכך בהקרבה (סימבולית) של הגוף. גם מושג החירות הרדיקלי של שילר נקשר באותה יכולת של התגברות (ביטול, השהיה, הקרבה) של היסוד הגופני הנחשב כ"טבע" - כחומר וככורח. את ההשקפה הטרגית של שילר בדבר הקרבת הגוף ("יצרי החומר") לטובת סדר גבוה יותר של קיום אי-אפשר כמובן להפריד מן המסורת הנוצרית, וצריך גם לעמוד על ההשתמעות האידיאליסטית שלה. והנה, אתגר זה - מימושה של ההשקפה הטרגית על סדר הדברים ¬ עמד לנגד עיניו של שילר גם בעת כתיבת "מרי סטיוארט". את המחזה צריך לקרוא לפיכך כ"משחק אסתטי", במובן הרציני ששילר מייחס למונח זה בבחינת תנועה בין "חומר" (גופניות) ו"צורה" (תבונה) היוצרת אופן קיום מעודן, אצילי, ומכינה את "הנפש היפה" לחיים האזרחיים.

אך אותן שנים שבהן ישב שילר בחברתו של גתה וקרא בכתבי קאנט היו גם השנים של
נפוליאון: שנות הטרור של המהפכה בצרפת, שנות המלחמה האירופית ועליית הקיסרות.
המחזה "מרי סטיוארט" עוסק בפרשה היסטורית מן המאה ה 16, ובדרך זו (העתקה
היסטורית) שילר מסתכל הסתכלות דרמטית במהומות הזמן שלו, ובוחן את משברי הריבונות וסוגיית האלימות מבעד לסוגת הטרגדיה החדשה. זו דרמה היסטורית הנסבה על ימיה האחרונים של מרי סטיוארט, המלכה הגולה של סקוטלנד היושבת במאסר באנגליה לפי צו המלכה אליזבת. שילר, שהוסמך בצעירותו לרפואה, ולצד מקצועותיו הספרותיים שימש גם היסטוריון והתמחה בתולדות מלחמת הדתות באירופה, עיבד היטב את מקורותיו, הוסיף וגרע דמויות לפי הצורך הדרמטי, ובעיקר העניק לחומר ההיסטורי מתווה של טרגדיה.

כך טווה שילר את יריעות המחזה והקשריו: הקרע בין הכנסייה הקתולית, שמרי סטיוארט
משתייכת אליה, והכנסייה הפרוטסטנטית, שאליזבת נאמנה לה, התחרות על ירושת בית
המלוכה באנגליה, ההסתבכויות הדיפלומטיות, האינטריגות החצרניות, ומעורבות היתר של
מאהבים. כל אלה מקצינים את היריבות בין מרי לאליזבת וגוזרים את דינה של אליזבת
(אך גם את גורל מרי). את מרי אי-אפשר להציל מן הגרדום, לא על ידי המאהב מורטימור
(פרי המצאתו של שילר), וגם לא על ידי אליזבת. הפגישה בין מרי לאליזבת (אף היא פרי
הדמיון הדרמטורגי של שילר), הנחשבת לסצינת השיא של המחזה, היא גם נקודת השפל שלו, כי משעה זו, לאחר שנכשל ניסיון הפיוס בין שתי הנשים, נידונו כל הדברים להתכלות
ולמות. ההיסטוריה נגלית כאן כמין מחזה ייסורים, הריבון נידון כמרטיר - כגוף
מנודה, והמדינה שוקעת באינטריגות. צער העולם כולו ניבט בגופה של המלכה המודחת.

במובן זה ממשיך שילר את מסורת המחזות של הבארוק, שנכתבו בימי מלחמות הדת
באירופה. ולא לשווא מצטייר "מרי סטיוארט" גם כמחזה השייקספירי ביותר שלו. גם
עלילת "המלט" של שייקספיר (המחזה המשפיע ביותר בתיאטרון הגרמני של העת החדשה) קשורה בעקיפין בסיפורה של המלכה המודחת מסקוטלנד הנחשדת ברצח בעלה. אך המחזה של שילר אינו מחזה תוגה (במובן הבארוקי של המונח - מחזה בדבר מעשי מלכים ומדינות הגוזר את שקיעת כל חי, את ריקבון ההוויה וההיוואשות הגמורה מן העולם). ההשקפה הטרגית של שילר גוזרת אמנם את דינו של הגוף, אך בה בעת היא מעניקה תוקף למציאות הרוחנית ולסדר התבוני.

כך צריך היה לתפוש גם את סופה של מרי סטיוארט. היא יורדת מן הבימה אל הגרדום, אך בדרך אל מותה היא אמורה לסמן התגברות עצמית, יושרה והתעלות מוסרית ¬ כל מה שנמנע לכאורה מיריבתה אליזבת, הנותרת שבויה בעסקי העולם הזה (הפוליטיקה העולמית). עם זאת, התמונה מורכבת יותר, שכן מתווה המחזה אינו כה פשוט, ובין מרי סטיוארט לאליזבת נוצרות הקבלות מרתקות נוספות וזיקות מהופכות ומשלימות וגם יחסי תמורה. את גזר הדין של מרי סטיוארט מגלגלת אליזבת כזכור לידיו של המזכיר, וממנו ¬ אל ידיו של הטוב שבאנשיה, הלורד ברלי. היא מכריעה את גורל יריבתה באי-רצון, ואפשר כמעט לומר שהיא מכריעה מתוך "האי-יכולת להכריע".

אמרנו כי הטעם לעסוק כעת במחזה של שילר הוא אקטואלי במידת מה. למחזה יש כמה
הקשרים אקטואליים (כבר הזכרנו את משבר הריבונות, את אי-יכולת ההכרעה וגלגולה
באלימות). אך ההקשר האחר הוא העלאתו החוזרת בתיאטרון הישראלי, בתרגום חדש המקפיד על המשקל ובבימוי מקורי. האתגר שיש בהצגה זו אינו פשוט, אך התרגום פרי ידו של יותם בנשלום הוא תרגום מצוין (גם התרגום הקודם של דן מירון היה בעל מעלות
ידועות). בראש וראשונה הוא מעניק לשחקנים טקסט מהודק ועם זאת חופשי דיו להיגוי
ולמשחק (הלשון השקולה אינה משתקת את השחקנים, שרובם משכמם ומעלה). הבימאי עירא אבנרי הוא בימאי חושב. הוא משקיע מחשבה בכל הכרעה דרמטורגית שיש בהצגה זו. למשל בהופעתה של מרי כמריונטה וכבת אלים, יושבת/שוכבת באמבטיה, תלויה בין ארץ לשמים, בין חיים למוות, משוחררת, מרחפת ותלויה עדיין בכוח-הכבידה (החומר, הכורח). הדבר ניכר גם בתמונות הטובות פחות (חילופי הנעליים, המסמנים חילופי תפקידים, תנועה ומשחק. הצגה זו חושבת על עצם מושג המשחק ושאלת ייצוג הגוף (הגברי, הנשי) ומביאה בחשבון את הדיאלקטיקה של הדימוי והקול, את המחזורים של הלשון, את סוגיית הקיר הרביעי וחלוקת החלל.

בכוחה של הצגה זו, בהפקה מינורית למדי ובמתווה אקספרימנטלי, לטוות ולפרום הקשרים למחזה קלסיציסטי מובהק. הצגת "מרי סטיוארט" משיבה לתיאטרון הישראלי "מלכת אמבטיה". הפעם היא עולה מן המים העמוקים והרחוקים של המאה ה 18. כך שבים הדברים להיות אקטואליים באמצעות השימור וההיפוך האירוני של המסורת. חזרת הגוף לתיאטרון של שילר (המיוסד כזכור על "הקרבת הגוף"), פרימת הלשון הגבוהה וקשירתה בפסקול המוני, הכפלת משימותיו של השחקן (המגלם "ביודעין" יותר מדמות אחת), מעניקים למחזה הקשרים חדשים, לשון חדשה ונראות חדשה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו