בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשפחה נהפכה למלכודת מוות

יומנו של איש הזונדרקומנדו באושוויץ זלמן גרדובסקי מתאר בדיו יבשה את שיגרת החיים במחנה המוות. הוא מנסה להשיב על השאלות הקשות ביותר הקשורות בשואה ואינו מתחמק גם מעיסוק בשיתוף הפעולה שלו ושל חבריו, שנהרגו במרד הזונדרקומנדו, אתמול לפני 68 שנה

88תגובות

בלב הגיהנום: יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, מאת זלמן גרדובסקי, תירגם מיידיש והוסיף אחרית דבר אביחי צור, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, 367 עמודים

 "בלב הגיהנום" - יומנו של זלמן גרדובסקי - מתאר את אושוויץ ואת חייו של מי שהוטל עליו לסייע בתהליך השמדתם של אחיו: להביאם לתאי הגזים, להפשיטם ולקחת את שאריות הרכוש שעוד נותרו להם, ולאחר רציחתם - לפנות ולשרוף את הגופות. ה"שירות" בזונדרקומנדו זיכה את גרדובסקי וחבריו גם בתנאי חיים טובים יותר, שאיפשרו לו - מבחינה נפשית ומעשית - לנהל יומן במשך תקופה ארוכה. חלקים שונים של היומן הוטמנו בתוך ערימות האפר במחנה; שני חלקים נמצאו בהזדמנויות שונות (אחת בידי סבו של העורך, חיים וולנרמן) ואוחדו בספר זה ליחידה ספרותית אחת.

אי–פי

עוד כתבות בנושא

מה שהופך את יומנו למסמך היסטורי חשוב אינו רק התיעוד מלב הגיהנום. מה
שהופך מסמך מכרוניקה להיסטוריה, הוא מתן פשר ומשמעות לאירועים. לדוגמה, "סיפורו
של גרמני" מאת סבסטיאן הפנר לא רק מתאר את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, אלא גם מציע תובנות מרתקות, בזמן אמת, לשאלה המטרידה מה הוביל לכך. בדומה לכך, יומנו של גרדובסקי. הוא אינו רק מתעד (בידיעה כי הוא עצמו לא יזכה להעיד על השמדת עמו), אלא מנסה להסביר את שאינו בר-הסברה. מלב הגיהנום הוא מנסה לתת הסבר לשאלות המטלטלות שאושוויץ מעלה: מה הוביל את הגרמנים לברבריות הזאת? מדוע לא נאבקו היהודים בהם, ובכך, למצער, היו מעכבים אותם ממלאכתם? ומדוע יהודים לא מעטים - כמוהו עצמו - שיתפו פעולה?

הסברו לברבריות הגרמנית דורש קריאה זהירה. נדמה כי הוא אינו תולה אותה במסורת
ארוכת שנים של אנטישמיות (כהסברים השנויים במחלוקת של דניאל גולדהאגן) או
ב"אנטישמיות הגואלת" של היטלר (כהסברו של חוקר הנאציזם הדגול שאול פרידלנדר).
מדבריו אפשר לדלות שני הסברים. הראשון עולה מהתיאור הפאגני שהוא נותן לנאציזם
במקומות רבים. בניגוד לנרטיב ההיסטורי, הרווח יותר היום ומציג דווקא את הפן
המודרני שבנאציזם, גרדובסקי רואה במודרניות אמצעי וכסות בלבד לשיבה לרבדים
הקמאיים של האנושות, לימי המולך והאלהת השליט. ההסבר השני מפתיע אולי יותר. הוא
מתאר את המאבק הגרמני ביהודים כ"פיצוי על כישלון במאבק לשלטון וגדולה" (עמ' 53).
השמדת היהודים מתעצמת, כמו שמודגש במחקר העכשווי, דווקא עם הסתמנות הכישלון של מבצע ברברוסה לכיבוש רוסיה.

שתיים מהתשובות שלו לשאלה השנייה, שאלת העדר ההתנגדות של היהודים, ידועות למדי: ראשית, הסביבה שבה הושמדו היהודים היתה עוינת. אף הפולנים נפגעו מהגרמנים, אך רבים מהם שמחו להיפטר מהמיעוט היהודי הגדול שהעיב על שאיפתם להגמוניה פולנית אתנית בפולין. בסביבה כזה היה קשה להיסמך על תמיכה מבחוץ. גם מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, שהוא היה ממוביליו (ובו מצא את מותו), התעכב בשל העדר תחושת דחיפות של מנהיגי המרד הלא-יהודיים (עמ' 232 233). שנית, אינסטינקט ההישרדות האנושי הוביל להעדפת סיכוי קלוש ביותר להצלה בעתיד על פני התנגדות שמשמעה מוות מיידי (או בניסוחו של גרדובסקי: "חולשת האדם - שאינה רוצה להעמיד עצמו בסכנה של להיות יכול לאבד אפילו את חיי המוות שלו", עמ' 198). אושוויץ מובילה, כדבריו של ג'ורג'יו אגמבן, ל"חיים ערומים", להפשטת הלבושים התרבותיים והמוסריים של האדם (של הקורבן, ולהבדיל - גם של התליין), שבעטיה נותרים באדם רק הדחפים החייתים ביותר, המצווים על הישרדות בכל מחיר.

התשובה השלישית שלו ידועה פחות, והיא יכולה להיות הציר המרכזי של הספר: הנאצים
ינקו את כוחם מפגיעה בקודש הקודשים של היהודי - המשפחה. המשפחה היהודית, שנחשבה במשך דורות רבים למקור השרידות של העם היהודי, נהפכה בתנאי השואה למלכודת מוות. מצד הקורבנות, אתוס המשפחה חייב נאמנות מוחלטת של בעל לאשתו ושל אשה לבעלה, של הורים לילדיהם ושל ילדים להוריהם הזקנים; כתיאורו: "כל משפחה נלחצת לעצמה... הם משתוקקים כעת להתמזג-יחד, להימס-יחד לאורגניזם אחד, בלתי-מתחלק" (עמ' 65). הדבר מנע ניסיונות מרד ובריחה מתוך חשש להפקיר את המשפחה לגורלה או מתוך חשש איום יותר: נקמה באלה שנותרו מאחור. באופן פרדוקסלי, כדי להינצל מהגיהנום נדרשה דווקא אגואיסטיות חייתית, העירומה, על מנת להציל לפחות את היחיד על חשבון משפחתו. אני רואה בכך פרדוקס מכיוון שבהקשר אחר, גרדובסקי מדגיש שעל מנת להיאבק במכונת ההשמדה נדרשה לכידות של "אחד בעד כולם וכולם בעד אחד" (עמ' 92), משפחתיות חדשה של מורדים, והשעיית אינסטינקט ההישרדות האגואיסטי.

הנאצים ניצלו את האתוס הזה בכך שהפרידו בכל הזדמנות את המשפחה לחלקיה וניתקו את היהודי ממקור העוצמה שלו. הוא מתאר ביומנו שוב ושוב משפחתיות מרוסקת ¬ ומדגיש שפירוק המשפחה והבית ואובדן האינטימיות הוא גם אובדן היכולת להתאבל, והוא גם המקור, כך נדמה, לארוטיות המפתיעה המתוארת ביומן. במקום המשפחתיות והאינטימיות עולה המתח הארוטי בין הנשים המופשטות העומדות לפני מותן לבין אנשי הזונדרקומנדו המביאים אותן אל מותן (עמ' 152 161).

מכאן לשאלה השלישית, שנוגעת לגרדובסקי עצמו. הוא לא מנקה את עצמו מאשמה. תיאוריו לא נועדו להצדיק את התנהגותו ואת התנהגות שותפיו למשימה, אלא להסביר כיצד התאפשרה. מעבר לאותו יצר הישרדות, הוא מתאר באריכות את התהליך הנפשי שהתחולל כאשר נודע לאנשי הזונדרקומנדו כי מאתיים מחבריהם יופרדו מהקבוצה ויישלחו למחנה השמדה. תיאור זה תקף גם ביחס הזונדרקומנדו לעשרות האלפים שעברו תחת ידיהם: הנידון למוות מאבד למעשה את זהותו כאדם עוד לפני שאיבד את חייו. השטניות במפעל ההשמדה הנאצי היתה שהקורבנות עברו תהליך ארוך של היפרדות מהעולם האנושי; כאשר הגיעו לידיהם של גרדובסקי וחבריו כבר היו מוזלמנים, מספרים. המוות היה ברור כל כך, שצלו ליווה אותם עוד לפני ביצועו בפועל.

נוסף ליומן עצמו, ונוסף לנספחים שונים וחשובים שנוספו אליו, בולטת אחרית הדבר של
העורך, אביחי צור. מעבר לניתוח המעמיק של היומן יש בו ניסיון נועז לדון בספר
מזווית תיאולוגית (בין השאר מתוך הסתמכות על כמה הוגים חסידיים ועל מורו של
העורך, הרב שג"ר). לא אפולוגטיקה דתית, ואף לא "אני מאשים", אלא קריאה תיאולוגית
של הקיצוניות האנושית והלא-אנושית המתגלה בשואה; בנקל אפשר להשליך אותה על חיינו.

חידושו העיקרי של העורך הוא השלכת השאלה התיאולוגית הידועה של הידיעה והבחירה - אם אלוהים יודע כל, כיצד יש לאדם בחירה אנושית? - אל התחום האנושי. כשם שהמאמין נתבע להכיל את ההפכים - את חופש הבחירה שלו ואת האמונה בשליטה מלאה אלוהית, כך נתבעים אנחנו לדבוק בעמדה המוסרית ולדון אותו וחבריו, ובו בעת להבין את הכפייה ואובדן השליטה שבה היו מצויים. בסופו של דבר, טוען אביחי צור, יכולתו לאחוז בשני הקצוות מובילה אותו אל המרד.

"בלב הגיהנום" אינו רק צוואה לזכור ולנקום. הוא אינו מספר רק על מוות, אלא גם על
חיים שמקבלים את משמעותם דווקא מפני שהם מתקיימים בצל המוות. ובאמת, גם בהקשר זה יומנו של גרדובסקי הוא תזכורת לעולם הולך ונעלם, עולם שיש בו דתיות ואנושיות, לאומיות ואוניברסליות. הנשים מן הטרנספורט הצ'כי, למשל, שרו בצעידתן לתאי הגז את "האינטרנציונל", את "התקווה" ואת ההמנון הצ'כי (עמ' 162 170). בעיניו, כל המנון והמנון (ואולי השילוב ביניהם) מבטא את הניצחון של הקורבנות על התליינים. זו שירת החיים שאנחנו מצווים להמשיך בה.


(ספרו של זוהר מאור "תורת סוד חדשה" יצא בהוצאת שז"ר)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו