בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני נושא על מצפוני את המועקה הזאת

"אנחנו בני דם מעורב" הוא ספר לימוד אופטימי נשכח, שכתבו ההיסטוריונים לוסיאן פבר ופרנסואה קרוזה בשנות החמישים, וראה שוב אור בצרפת באחרונה. מאחוריו נושבת רוח הרפאים המייסרת של מרק בלוך, חברו היהודי של פבר ושותפו לייסוד אסכולת האנאל בהיסטוריה, שהוצא להורג על ידי הגסטפו

3תגובות

Nous sommes des sang meles,

Lucien Febvre et Francois Crouzet

Albin Michel, 2012 

בקצה פרוזדור אפלולי של בניין פאריסאי ישן, בתוך חדר עמוס מסמכים וזיכרונות לעייפה, מצא לאחרונה ההיסטוריון דני קרוזה כתב יד נשכח של אחד מגדולי ההיסטוריונים הצרפתיים במאה העשרים, לוסיאן פֶבר (1878 1956). "אנחנו בני דם מעורב" הוא לכאורה ספר לימוד פשוט, שנכתב בהזמנת ארגון אונסק"ו ב 1950, על תולדות צרפת. פבר כתב את הספר עם אסיסטנט מוכשר - פרנסואה קרוזה, לימים פרופסור בסורבון ואביו של מגלה כתב היד - ברוח האנטי-לאומית והאנטי-גזענית שלאחר מלחמת העולם השנייה. אך חשיבותו של הגילוי הזה אינה נוגעת דווקא בתכנים של כתב היד, אלא בכך שהוא שופך אור על אחת הפרשות החידתיות שהעיבו על חייו של לוסיאן פבר. הכוונה למערכת היחסים הקטועה עם מרק בלוך, היסטוריון צרפתי-יהודי, עמיתו של פבר לייסוד "אסכולת האנאל" החשובה, שהוציאה מבין שורותיה דורות ראשונים של "היסטוריונים
חדשים" (פרננד ברודל, ז'ק לה-גוף ופייר נורה), ושהשפעותיה בחשיבת ההיסטוריה
ובכתיבתה ניכרות עד היום.

הסיפור על בלוך ופבר ידוע למדי: עם הכיבוש הנאצי של צרפת ב 1940 עמדה יהדותו של מרק בלוך לרועץ והוא נאלץ לוותר על משלח ידו ועל מקומו בראש הוצאת כתב העת של "האנאל". לוסיאן פבר ביקש להמשיך את המפעל האינטלקטואלי לבדו, קיבל אישור על ביטול זכויותיו של בלוך ומחק את שמו מעמוד השער של כתב העת. בלוך נאלץ לברוח
מפאריס ולרדת למחתרת. הוא זנח את המחקר ההיסטורי, התגייס למאבק המזוין והיה לאחד מראשי הרזיזסטנס, עד שנתפס והוצא להורג על ידי הגסטפו ב 1944.

לנוכח העמדה ההירואית-המרטירית של בלוך, עמדתו הפייסנית של לוסיאן פבר נחקקה
בדברי הימים כבגידה בערכי החירות והדעת של האינטלקטואליזם הליברלי וכפשיטת רגל של ההיסטוריון אל מול הפורענויות בהווה. המחמירים האשימו אותו ב"שיתוף פעולה" עם
המשטר ובהדרתו של בלוך, וכן בסתגלנות ובהתרפסות אינטלקטואלית לנוכח הצנזורה
הפאשיסטית והאנטישמית של משטר וישי. לעומתם האמין לוסיאן פבר שאין רבב במעשיו; נהפוך הוא. עקשנותו לדבוק במשרתו הרמה בקולז' דה פראנס, החשיבות שראה בהרבצת התורה של המסורת ההומניסטית האירופית, ובפרט הצורך להמשיך בפעילותה של האסכולה בראשותו בלי לעצור את הוצאתו של כתב העת, כל אלה היו בעיניו עדות למחויבותו האתית ולאי-כניעתו של ההיסטוריון ל"זמנים הברבריים".

"להיות היסטוריון. פירושו של דבר: לא להרוג בשנית את המתים, לא לגרוע מהם את
חייהם הרוחניים, שהם יקרים אף יותר מחייהם הגשמיים", כתב פבר בשנות המלחמה בספרו על הסופרת מן המאה ה 16, המלכה מרגריט דה נאוואר. ובאותה תקופה, בספרו על דמויות הענקים של סופר הרנסנס פרנסואה רבלֶה, כתב: "אל לנו להסתפק ולהביט באזלת יד מהחוף על הים הגועש. בתוך הסירה הטובעת, אל תהיו כמו פאנורז' האחוז פחד, גם לא כמו פנטגרואל הנשען על התורן ונושא את עיניו לישועה מהשמים. הפשילו את שרווליכם, כמו הנזיר ז'אן, והטו שכם לחותרים". הקריאות הללו אכן נשמעות תמימות ביחס לדברים שנכתבו שעה שיהודי צרפת הסתתרו במרתפים, ניצודו בבתיהם, נאספו לדראנסי ומשם נשלחו ברכבות לאושוויץ. עם זאת, פבר האמין בכל לבו שעצם הפעולה האינטלקטואלית של ההיסטוריון, הנושא את זיכרון העולם, לרבות מעמדו החשוב בתוך קהילתו, הם כוח ההתנגדות של הרוח החופשית נגד הדיקטטור הגרמני ו"מפעל המוות" שלו.

מה חלקו של תום הלב ומה חלקה של קטנות הרוח ב"התנגדות האינטלקטואלית" הזאת? האם אמרות הכנף הללו מעידות למעשה על מי שעוצם את עיניו לנוכח ההווה ההיסטורי שלו ומנקה את מצפונו במחי יד?

סניגוריו של פבר נוהגים לציין, נוסף לכתביו ההיסטוריים מאותן שנים, את הרוח
הביקורתית של הקורס שנתן ב 1943, "כבוד ומולדת"; ובעיקר את העובדה שכבר ב  1945 פירסם את הספר על מרק בלוך "תולדותיו של מארטיר", וכתב: "בלוך אינו אלא אחד. לעולם לא יהיו לו שתי זהויות, אלו אותן פנים: פניו מלאות החיים, המחייכות,
המאירות בשמחה עוקצנית מאחורי עדשות משקפיו העבות... ופניו האחרות, פני המת... עם הקיפאון המתמיה של מבטו, פיו הפתוח למחצה, כמו בשאלה אחרונה ¬ ועל לחיו, על
אוזנו, שותת הדם של יריית החסד".

בשנים האחרונות עולים מתהום הנשייה מכתבים ומסמכים המעידים על כך שפבר דווקא שמר על קשר עם בלוך בשנות המלחמה. הוא שינה את שמו והרכבו של כתב העת כדי להבליט את הקיטוע שנוצר ואף הוסיף לפרסם את מאמריו של בלוך תחת שמות בדויים: "פוז'ר" או "מ"פ". במכתב מאפריל 1941, שהתפרסם לראשונה רק ב 2003, הובעו ייסורי המצפון של פבר בצורה גלויה:

"באשר לכתב העת של 'האנאל'. החוברת הבאה אמורה לצאת ביוני. אבל אני מודה ומתוודה שחסר לי אומץ הלב הדרוש כדי להמשיך בעבודה. זה עניין עדין מאוד, מפני שלבלוך ולי יש בעלות משותפת על כתב העת, אנחנו לא רק עורכיו בפועל, יש בינינו חוזה של עמותה הרשומה על פי חוק. (...) מהצד האחר, לא יעלה על הדעת להשאיר את שמו של בלוך על עמוד השער. ויתכן אף שאי אפשר לפרסם עוד מאמרים ורשימות ביקורת פרי עטו, או לפחות חתומים בשמו. בתנאים הללו, אני מהסס. והנה, לאחר שהתחבטתי נוראות בלבי, הוא שלח לי זה עתה את כתב הוויתור על זכויותיו. אבל הוא מפחד מאוד ששינוי קטן בלבד עשוי להוביל לכך שהכל יירד לטמיון. נכון. אבל אני מתקשה 'לחכות' כפי שהוא היה רוצה. יש מי שזקוק לנו. אני חש בפרץ שמחה לדעת שלא הכל אבוד. (...) הנה, אני כאן ועל שולחני מסמכים רשמיים הדורשים ממני לשחזר את 'השושלת המשפחתית שלי', שלושה דורות לאחור... אני נבוך ונסער.

"לכן, יש להמשיך לערוך את את כתב העת של 'האנאל', להמשיך לפרסמו באחריותי
(המלאה). אני מרגיש שזאת חובתי; הדחף שלי קורא לי לעשות זאת תיכף ומיד. אבל לעשות זאת תוך כדי העלמתו של בלוך ומן הסתם של אחרים, למחוק את שמות חברי המערכת כשם ש'המגזין ההיסטורי' יעשה - זה נראה לי חמור. (...) בלוך כותב לי: 'אל תיצור את הרושם שאתה מקבל את הדין. דאג שכבודו של ה'אנאל' לא יוכפש כשאתה מקבל עליך נידויים והדרות בלתי נסבלים שאתה עצמך היית הראשון להתנגד להם'. כן, אבל מהצד האחר, האם אין עלינו להעפיל מעל כל מכשול, לדבוק ככל שאפשר ברוחנו החופשית - ברוח ה'אנאל' - ובכלל, ברוח עצמה? כבר חודש שאני נושא על מצפוני את המועקה הזאת, את מוסר הכליות הזה. אני רוצה לפעול. לפרסם? אך תודעתו של בלוך מרפה את ידי, והטיעונים שלו משפיעים עלי באופן בלתי רצוני".

בחזרה אל כתב היד שהתגלה זה עתה: ספר הלימוד של פבר וקרוזה אכן מורה על החשיבות שראה פבר באקטיביזם חברתי מחוץ למחקר הטהור, בחינוך הדור הצעיר וביצירת חזון הומאני שאינו נגוע בפאשיזם. הספר הזה ביקש לכונן מחדש את "הציביליזציה הצרפתית" לא כיחידה סגורה, אלא כמרקם מתפתח בין קבוצות אתניות ודתיות שונות דרך קשרי החליפין ביניהן; להציב אלטרנטיבה היסטורית שאינה מקדשת את המולדת ומייחדת את הלאום, מתוך שאיפה ליצור תשתית תרבותית כלל-אנושית וכלל-עולמית.

אבל כל אלה מסתירים את הדרמה האישית: ספר הלימוד, ששמו מעיד על תוכנו "אנחנו בני דם מעורב", הוא בראש וראשונה תשובה היסטורית לטוהר הגזע. האם רוחו של בלוך רדפה את פבר בשנים שלאחר המלחמה, כאשר הקדיש את כל מרצו בשיקום האינטליגנציה הצרפתית וארגון התרבות הבינלאומי אונסק"ו? אותו מרק בלוך, כמו מרקס והיינה וכמו רבים אחרים שראו עצמם מעל לכל אזרחי אירופה; האין רוחו מהלכת בצל כל אחד מעמודי הספר?

כחצי מאה ויותר לאחר שנשכח בתוך מזוודה ישנה, כתב היד שנמצא עתה משיב את רוחות הרפאים של העבר, מעלה באוב את מה שהזמן זנח והעלים מן העין, את ההיסטוריון שנרצח ואת ההיסטוריון שנשא את זכרו. הנה כך, ההווה חושף עד כמה מלאכת ההיסטוריון שקועה בתולדות חייו, וכיצד חייו של ההיסטוריון הם מקור לכתיבה העתידית של ההיסטוריה של ההיסטוריה.

 

האסכולה של האנאל

האסכולה של האנאל בראשותם של מרק בלוך ולוסיאן פבר יצאה נגד ההיסטוריוגרפיה
השלטת בראשית המאה העשרים. האסכולה ביקשה לכונן היסטוריה אחרת, שאינה נסמכת אך ורק על אירועים פוליטיים וצבאיים בחייה של אומה, ובמקום זאת לזנוח את המסגרות הלאומיות ולהתמקד בחייו הריאליים והמדומיינים של האדם הפשוט, הפועל בתקופתו ויוצר אותה. ההיסטוריונים של האנאל העלו לראשונה מושאי מחקר חדשים שעדיין לא נלמדו, ושילבו שיטות מחקר חדשות כמו אנתרופולוגיה והיסטוריה השוואתית. בעקבות פרנן ברודל הם חרטו על דגלם כתיבת היסטוריה של משכי זמן ארוכים, כדי לשרטט תהליכים היסטוריים וחברתיים הנראים לעין רק ממרחק הזמן.

שעה שההיסטוריוגרפיה המסורתית עסקה באליטות הפוליטיות והכלכליות של המדינה,
ההיסטוריונים של האנאל הפנו את מבטם אל הדוממים, אלה שלא היתה להם גישה למרכזי הכוח ולכן נושלו מהזיכרון הקולקטיבי. ברוח זו נכתב ספרו הידוע של הפילוסוף מישל פוקו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", שתיאר את עבודתו כארכיאולוגיה של השתיקה. מעבר לכך מצאו ההיסטוריונים עניין בנושאים חדשים: כך למשל "הילד וחיי המשפחה בצרפת המלוכנית" מאת פיליפ ארסיאה (1960), ה"היסטוריה של האקלים" מאת לה-רואה לדורי, היסטוריון שהתפרסם בין היתר בשל ספרו המתמקד בעיירה צרפתית קטנה אחת מתקופת ימי הביניים. מרק בלוך עצמו היה הראשון שסלל את הדרך לכך בספרו על המלכים הטמטורגיים (1929), מחקר היסטורי אך גם אנתרופולוגי, המשלב היסטוריה השוואתית, על המוני העם בצרפת ובאנגליה שהאמינו ביכולתם העל-טבעית של המלכים לחולל נסים ולרפא במגע ידם את המצורעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו