בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טעם קלוש של אפר

מחבר הרומאן "אחרון הצדיקים", על גטו ורשה, אנדרה שוורץ-בארט, הוא שכתב גם את סיפורה של ניצולה מולאטית ושמה בדידות

תגובות

מולאטית ושמה בדידות, מאת אנדרה שוורץ-בארט, תירגמה מצרפתית מיכל
אילן, הוצאת נהר, 2012, 195 עמודים


כאשר מעיפים מבט ברשימת הספרים שיצאו לאור בהוצאת "נהר" של הסופר והעורך
ראובן מירן, המופיעה בסוף הספר, מבינים מיד שלפנינו הוצאה בעלת ייחוד, ועורך שיש
לו כיוון ברור, אתי-אידיאולוגי. לפיכך נראה ברשימה בין השאר את הפרסומים הבאים:
"הכידון והמחט - מבחר טקסטים צרפתיים נגד הימין הקיצוני", או "מהפכה היא כמו שרפה
ביער" מאת מלקולם איקס, או "דת הקפיטל" של פול לפארג, וגם יצירות של הוגים ותיקים כמו סנקה, קיקרו, פלוטרכוס, אפיקטטוס, אפיקורוס ואחרים. ראובן מירן נלחם בהוצאתו מלחמה פוליטית ותרבותית באמצעות טקסטים שמבטאים את עמדותיו, הכמעט חתרניות.

רומאן "מולאטית ושמה בדידות" מאת הסופר היהודי-הצרפתי אנדרה שוורץ-בארט, מחבר "אחרון הצדיקים", וחתן פרס ירושלים על פועלו למען חירות האדם, משתבץ באופן טבעי ברשימת הספרים המיוחדת של ראובן מירן. זה רומאן מגויס על גלות, המוקיע את העבדות באשר היא ומכל סוג שהוא. הוא נוטע את סיפורו בהקשר היסטורי של מרד עבדים באיים האנטיליים שפרץ שם לקראת סוף המאה ה 18. באותה עת ביקש נפוליאון להחזיר את העבדות על כנה, לאחר שבעקבות המהפכה הצרפתית שוחררו העבדים. שוורץ-בארט נלחם להומניות ולחירות, ובעקבות הטראומה הגדולה של זמנו, השואה, שאחריה כתב את "אחרון הצדיקים". בספר הזה הוא מגולל את סיפורה של נערה שנשבתה בידי סוחרי אדם והובאה לאי גואדלופ בתנאים המחרידים של האוניות שעבדו בסחר האדם. היא הרה מאונס של איש לבן העובד על הסיפון ויולדת בת מולאטית.

שוורץ-בארט מספר באופן אגדי את קורות האם - למן ילדותה בקרב בני שבטה ובמעין גן
עדן תמים, שרק פחד אחד רודף אותו מסוחרי האדם, ואת קורות בתה המולאטית. הוא יוצר דמות מיתית של אשה הלוחמת לחירות שמתגלם בה רעיון החופש, ודרך המיתוס היא נעשית לסמל רב-עוצמה.

כדי להדגים את סגנונו של שוורץ-בארט אביא ציטטה: "'כל זה קרה בגלל מסתרי המחשבה הלבנה, וכל מי שנכנס למחשבה הלבנה אבוד לנצח, הופך לצל, למריונטה, בתוך חלומם של האנשים הלבנים. הוא אינו קיים, וכאילו מעולם לא היה קיים'". אלה דברי המכשף, והמולאטית "בדידות" השומעת אותם, נבהלת, שהרי הם מתייחסים לחלק הלבן שבקיומה הפיסי ואולי גם הנפש. צעקה עצורה נפלטה מפיה, ולשמעה רכן אליה המנדינגו ואמר לה בחיוך שדבריו אינם מופנים אליה, מכיוון שלב שחור ויפה פועם בחזה מאז ומעולם".

סיפורה של בדידות הוא כביכול סיפור היסטורי, אבל אין זה חשוב כלל אם "בדידות" היתה או לא היתה. התשוקה לחירות, השנאה לכל שיעבוד, קולוניאלי או אחר, מודרני או קדום, היא אוניברסלית. המחבר מגלם רגשות לוהטים אלה במיתוס, שהוא יוצר באמצעות הסגנון המיוחד של האגדה והלשון המיוחדת, הגבוהה והכמו-מקראית. כך הוא הצליח
להתגבר על המגבלה שיש בעצם כתיבת ספרות מגויסת, וכתב סיפור מרתק ומרטיט את הנפש.

במרד העבדים למען חירותם שטפו נהרות של דם את האי גואדלופ. כל ראש שהזדקף -
נכרת. "המעמד הישן של המולאטים הושמד כולו. הלבנים אחוזי הטירוף תקפו אף את רכושם שלהם ובכל יום נתלו בשדרות נוליווס שורות שורות של עובדי שדה חסונים, ששוויים הגיע עד אלפיים ליברות. שלושת אלפים הוטחו בצוקים של איי סנט, וצעקה גדולה עלתה משם יומם ולילה" (עמ' 187). בדידות מצטרפת למורדים ומתבלטת כלוחמת נועזת למרות הריונה. היא נופלת בשבי ומוצאת להורג לאחר הלידה.

אנדרה שוורץ-בארט, שהוריו ואחיו נרצחו באושוויץ והוא עצמו לחם כנער במחתרת
הצרפתית, נשא לאשה את סימון ברומאן, סטונטית שחורה מגואדלופ, סופרת בזכות עצמה. יש אומרים כי את "מולאטית ושמה בדידות" כתב במשותף עמה כדרך שנהגו ברומאן שקדם לו הנקרא "מנת חזיר עם בננות ירוקות". השניים חיו בגואדלופ, ושם מת שוורץ-בארט ב 2006. שוורץ-בארט הוסיף לרומאן סוף דבר אניגמטי, שבו מתואר שביל המוביל אל פסגת הר הגעש של האי. שם, לא רחוק, ימצא התייר את שרידי העדויות למרד ההוא העקוב מדם ויוכל גם להשקיף על האיים הסמוכים. הזר יחוש בטעם קלוש של אפר, כותב הסופר, ואם ירצה ויפעיל את דמיונו. או אז "יופיעו סביבו דמויות אנוש שונות, כאותן דמויות המופיעות, כך אומרים, לעיניהם של תיירים אחרים, אותן רוחות תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה".

על ההקבלה הזאת היו תגובות נזעמות. כשלעצמי אני מבינה ללבו של המחבר ומשאירה
לקוראים להבין את הפיסקה הזאת כפי שיתירו להם סובלנותם ואורך רוחם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו