בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עירית כץ חוצה גבולות

עירית כץ מתייחסת להגירתה כאל משהו-שלא-ייעשה, ובכל זאת היא עושה אותו וכותבת עליו את השירים האלה

תגובות

שנת חורף, מאת עירית כץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2102, 62 עמודים

הדבר הבולט בקריאת ספרה הראשון של עירית כץ, "שנת חורף", הוא האופן שבו היא
יודעת כי עליה לסיים את השיר, אף על פי שיש לה עוד כמה דברים לומר, ואין היא יכולה לאומרם. אילו מדובר היה רק במשחק של הסתרה, היינו משתעממים, אבל שיריה משוועים לדיבור, ונחרצים לחדול ממנו: יש מה שאי אפשר לאומרו. רק בלא-מודע אין
"לא", ורק במודע יש "אסור" לעומת "מותר", ובשירה יש משהו המתקרב אל מה ש"לא",
ומתגרה לחצותו, ובדרך כלל: בכל זאת נרתע. כך מסתיים השיר "מחלת ילדות": "בחלומות שלך / סיפרת / אתה תמיד האיש הרע / וכל לילה הטובים מנצחים אותך / לוקחים לך הכל".

הנקודה בסוף הבית מיותרת, כמובן, כי זהו סיום רק לכאורה, סיום הנקרא כמו פתיחה. אילו היתה זו באמת פתיחה, יכול היה להימשך מכאן שיר על הגבר שסיפר למשוררת את החלום הכואב. ואולם, הממשי בשיר נשען על שורות הסיום הללו, שכאמור אינן פותחות
משהו, אלא פותחות וסותמות, ומעניקות, לפתע, בסיום, כאות של אהבה גדולה, לבן הזוג,
את זכות הדיבור, אחרי שעד אותו רגע היה רק מאזין, וגם הדיבוב שלו, הוא ציטוט של מה שאמר אי פעם. אבל זה היה הסיום. והנה, כך מתחיל השיר, הפנייה לבן הזוג הער: "אל תסתכל על הרעד, / הוא רק הד למחלת ילדות -"

אם חשבנו שמדובר במשהו רפואי, אזי בא ההמשך - הצהרה, המגביהה את השיר למקום שממנו אי אפשר עוד לרדת, לא אל המניירה ולא אל הבורגניות הזעירה של "בית הוא בית". בית איננו בית, אלא זירה של דרמות גדולות באמת: "הסימפטומים קמים / עם
השאלות הגדולות / שיסדקו את הבית / וימוטטו את הגוף".

דודו בכר

גם בשירים אחרים בוקעת הדרמה הגדולה מעניינים "קטנים", כביכול, עניינים של כאב,
הכאבה, אהבה, וגם בהם הסיום הוא מעין פתיחה למשהו שלא נרגע, למשהו שהשתיקה בסוף השיר אינה יכולה להכיל, ובכל זאת נגזר על המשוררת להירגע, לתת ללא-מודע להישאר במקומו. כך מסתיים השיר "אפר": "מישהו חפר פצע בעור / מישהו גר בו ושומר עליו נקי / מישהו מנגב את הדלקת / שותה את המוגלה / וזוכר את אודם הבשר / לפני שהשחיר.

למרות החומרים ה"זיהומיים", פתיחה זו נשמעת כמו פתיחה לספר ילדים, ילדים קטנים מאוד, עם ציורים: "מישהו חפר... מישהו גר... מישהו מנגב... שותה". ואולם, כאן סיומו של השיר, המתאר פצע מוגלתי, משאיר אותנו עם הזיכרון שלפני הזיהום, מראה לעין נוספת, כמו הקול המצוטט בשיר הקודם. וכיצד מתחיל השיר הזה, "אפר"? "תשוקות האפלות כולן לוחשות בי כשאתה ישן. / שוב הוא סוחט את חלומותי, / מושיב אותי במיטה לבהות, / כמו עוף חול מקצה העולם / חג ומנמיך מעלינו הלילה / כשהים התיכון קרוב הזרמים עמוקים / שגם האטלנטי נוגע, / ורוחות השמים נושאות ריחות גוף".

בין הבית הפותח לבית הסוגר, שאינו אלא אפשרות אחרת לפתוח, מתנסח השיר כגשר.
הים התיכון בבית הזה אינו מתקרב סתם כך לאוקיינוס האטלנטי, העברית איננה סתם כך
מגששת את דרכה בתוך הסביבה שאינה עברית, למשל במחזור היפהפה הסוגר את הספר: "יש מונחים בעברית / שאינני זוכרת (למשל ליקוי מאורות). / עת לצום. עת לחלוץ את הפקק / ולשתות. עת להחזיק את היד. / עת לגלות".

הספר מלא בדימויי חו"ל. סביבתה של המשוררת - מבחינת המוצא, הגיל, ההשכלה -
כמו שקראנו בראיון שלה למאיה סלע ב"גלריה" ¬ היא סביבת "פזורה. מי שאינו מבין שהחלה הגירה מכאן, של חלקים מהאינטליגנציה ¬ בגלל מיעוט הסיכויים להתפרנס ובגלל
הגרישה לחיות חיים לא מוסריים בעליל ¬ טומן את ראשו בחול הגינוי ("נמושות").

עירית כץ מתייחסת להגירתה כאל משהו-שלא-ייעשה, ובכל זאת היא עושה אותו. לכן
השירים באוזני האהוב, המעידים גם הם על משהו-שלא-ייעשה, או לא-ייאמר, אלא בחלום, מקבילים לאותה מודעות להגירה ה"אסורה". אין אלה שירי "להכעיס" וגם לא שירים פוליטיים. ה"ירידה" של כץ נתפשת אצלה כחריגה מהמותר לעבר החירות שלה.

מתוך החומרים הפשוטים של הבייקון והביצים, האביב האנגלי, הסתיו, המבטא הלונדוני
של הבת, אתה מגיע אל הנקודה המרתקת: יש מה שנאמר, יש מה שלא נאמר, ויש מה שבכל זאת, על קצות הבהונות, אומרים, למשל ההגירה, כמו בשיר "דירת מהגרים": "לא תלינו תמונות על הקירות / כאילו אמרנו לבית הזה / 'אחר כך'", או השיר ששבה את לבי, בגלל המודעות העמוקה שלו למעשה ה"רע", המעשה שלא ייעשה, שאין דרך חזרה ממנו, אחרי שכבר נעשה: "אנחנו עומדות במטבח, מכינות עוגיות בצורות משונות. / היא לוחצת לב פלסטיק אל הבצק החי, לוחצת כוכב. / בלונדון, בסתיו, לפני חג המולד 2008, קל להיות / מהגרות יהודיות. 'אופן דה צ'וקלד צ'יפס מומי!' / 'איי ואנט טו ליק דה קרים!' בת
שלוש עם מבטא מקומי, / אמא שלה עוד תתפתה להאמין שיום אחד / תוכל להיות כל מה
שלבה יבקש".

גם כאן הסוף יכול היה לפתוח שיר, אולי שיר חגיגי, אבל הסיגור מוחק את האופטימיות: האושר של הילדה לכאורה מובטח, חג המולד קרב, ואין לה מושג על מה שנראה לאם כניגודים בלתי פתירים, לא רק האנגלית של שיחתן והעברית של השיר, המצטט את שיחתן, ומנבא ניגוד לא פתיר, אלא הכריסמס עצמו. ואולי באמת לילדה לא יהיו ניגודים?
כי זה המתח הגדול במרכז הספר: ההליכה אל המקום שממנו קשה לחזור, בשם החירות.
דווקא משום שההורות היא דרמה גדולה, בדיוק משום שההחלטה איך לגדל את הילדה, ומה כבר לא יהיה חלק מחייה, מתגלה הגשר שחוצים ובשבילו צריך אומץ ובשבילו צריכה האם, במקרה הזה, לדבר שירה, שירה עברית, כלומר שירה באוזני הקולקטיב הקורא אותה, ורובו הרי כאן, וגם אם הקולקטיב היה רוצה מאוד לחיות כמו המשוררת, בקיימברידג', בכל זאת הוא חי כאן בשפתו המתרחשת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו