בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חואן רולפו מפרק ומתקיים בכל רגע

הסופר המקסיקאי חואן רולפו כתב שתי יצירות חשובות בלבד, ובכל זאת הוא נחשב מבשר הריאליזם המאגי ואבי ה"בום" בספרות הדרום האמריקאית. יצירתו הראשונה, המתורגמת לעברית בפעם הראשונה, מבהירה מדוע

תגובות

המישור בלהבות, מאת חואן רולפו, תירגם מספרדית מנחם ארגוב, הוצאת אח, 2012, 123 עמודים

חואן רולפו נולד ב 1917, בימים של רעידת אדמה חברתית-מדינית. המהפכה המקסיקאית אמנם הסתיימה כבר בילדותו המוקדמת, אך האווירה האלימה ליוותה את מולדתו עוד שנים רבות והותירה אותו יתום בן עשר. יצירתו עוסקת בדרכים הרבות שבהן המלחמה הורסת מבנים חברתיים, ובאנשים המנסים, ללא הצלחה, להישמר לנפשם בהרס הזה.

סיפורי "המישור בלהבות" התפרסמו במקסיקו מ 1945 ועד 1953. שנתיים מאוחר יותר ראתה אור יצירתו המוכרת יותר "פדרו פארמו" (היא תורגמה לעברית כבר פעמיים: בסוף שנות השבעים על ידי יוסף דיין, ובשנת 2003 ¬ תירגם אותה רמי סערי). תרגומו של "המישור בלהבות" התעכב כמעט שישה עשורים.

רולפו הוא יוצר שהצליח לחולל שינוי תהומי בספרות בלי שכתב הרבה. "פדרו פארמו" הוא טקסט שבור לרסיסים, הדורש מהקורא לשחזר את העלילה. צורת הכתיבה החדשנית הזאת, והשימוש שנעשה בה כדי לתאר את התפר בין החיים למוות, הם שהקנו לרולפו את תהילתו. לדעת רבים הוא מבשר הריאליזם המאגי, שנציגו המובהק ביותר הוא גבריאל גרסיה מארקס, ונחשב אבי דור ה"בום", כפי שמכונה קבוצת הסופרים הפורייה שזכתה להכרה בינלאומית בשנות השישים של המאה העשרים, ונמנו עמה בין השאר חוליו קורטסר ומריו ורגס יוסה.

כל אותם סופרים שהעניקו לספרות אמריקה הלטינית את קולה המיוחד קראו את רולפו
והושפעו ממנו. עם זאת, הקריאה ב"מישור בלהבות" מגלה כי ביצירה הזאת אין שום דבר
מאגי, וגם לא פנטסטי. המוות אינו מתעכב כאן מאה שנים כמו אצל מארקס; והקורא אינו
מפקפק במציאות, כפי שהוא עושה ביצירתו של קורטסר.

אני יושב כאן ליד צינור השופכין, ממתין שהצפרדעים יצאו. בלילה, כאשר אנו אוכלים
את ארוחת הערב, מתחילה ההמולה הגדולה והשירה אינה פוסקת עד עלות השחר. הסנדקית שלי גם כן אומרת זאת, שהקרקור של הצפרדעים מחריד את השינה שלה. ועכשיו היא רוצה מאוד לישון. לכן היא שולחה אותי כדי שאשב כאן ליד צינור השופכין, ונתנה בידי לוח עץ, כדי שכל צפרדע שתקפוץ החוצה, אפרק אותה לחתיכות... הצפרדעים ירוקות לגמרי, חוץ מאשר באזור הבטן. הקרפדות הן שחורות. גם העיניים של הסנדקית שלי הן שחורות. הצפרדעים טובות כדי להכין מהן אוכל. את הקרפדות אין אוכלים; אולם אני אוכל אותם גם כן; ואף כי אין אוכלים אותן, יש להן אותו הטעם כמו לצפרדעים" (עמ' 29).

לצד פעילותו הספרותית עסק רולפו גם בצילום. עיסוקו הזה ניכר בתיאורי הנוף ובמקום
המרכזי של הטבע ביצירתו. אך הריאליזם שלו שונה מאוד מזה שבצילום. תיאוריו מבקשים לפרק כל אחיזה שעלולה להיות לקורא בערכי המוסר ובערך החיים עצמם. המספר בקטע המצוטט, מקריו, הוא ילד יתום החי עם הסנדקית שלו ועם אומנת המטפלת בו. בספרדית, המלה "סנדקית", מאדרינה (madrina) נגזרת מהמלה "אמא", מאדרה (madre). כך, בשינוי לשוני קטן, נשמטת כליל המסגרת המשפחתית.

בהמשך הסיפור מתברר כי הילד לוקה בנפשו, ואשם בפגיעה חמורה באשה אלמונית. הגיבור עצמו אינו בטוח כי הוא האשם, אך כך טוענת הסנדקית. באופן כזה, באמצעות הקול החיצוני ומול הטבע, בחוץ, נרקמת זהותו של הגיבור. בכל הסיפורים בקובץ נושאים
הגיבורים אשם שמטיל עליהם האחר או הממסד. כאשר הם מנסים לברוח או לפקפק בכך, הם נלכדים ונופלים לתוך הסדקים שהותיר המוות בטבע. מקריו אמנם מסתגל למצב ואוכל צפרדעים וקרפדות, אך הוא תמיד נותר רעב. המוצא היחיד שיש לו, יניקת חלב מן
האומנת, שהיא תחליף אם, גם הוא כבר לא עומד לרשותו. כאשר הקורא פוגש בו, לא נותר לו אלא להיתלות במה שכבר איננו מזמן, בחלב אם, ובהבטחותיה הציניות של אותה
אומנת-אמא לדבר עם אלוהים, כדי שיגאל אותו מהשדים האוחזים בו. הצבעים השולטים
בחייו של מקריו הם ירוק כהה מאוד ושחור. בדומה לכך, כל הסיפורים בקובץ הם תמונת
תשליל של החיים.

הסיפור הפותח את הקובץ, "הם נתנו לנו את האדמה", מתאר קבוצת חקלאים כפרית המקבלת מהשלטונות פיסת אדמה, שאמורה לפרנס אותה. הטקסט מתאר את המסע שהם עוברים בדרכם אל השטח המיוחל. בהגיעם אליו מתברר שהאדמה אינה פורייה. הקשרו של הסיפור מקומי יותר, שכן חלק ממהותה של המהפכה המקסיקאית היה חלוקת האדמות לאזרחים. אך גדולתו של רולפו נעוצה ביכולתו לדבר בקול ייחודי מאוד. הוא מניח את תמונות התשליל בזו אחר זו ויוצר אשליה אוניברסלית של תנועה לעבר הגאולה הדתית או האישית. המספר ב"הם נתנו לנו את האדמה" מודה שבמקום הזה, במישור הלוהט, כבר אין אומרים את מה שחושבים. כמו מקריו, הכבול אל תחליף המשפחה המפורק שלו, גם ב"הם נתנו לנו את האדמה" הגיבורים כבולים על ידי האחר - במקרה הזה השלטון - ואינם יכולים לדבר. הגאולה לעולם אינה מתגשמת למי מהגיבורים.

"טלפה" מגולל את סיפורו של חולה סופני המלווה באשתו ואחיו. הם נמצאים במסע
צליינות אל הקדושה מטלפה, שבכוחה לרפא אותו אם יספיק להגיע אליה בטרם ייגמרו לה
כל הנסים. אין זו תמונה ריאליסטית אלא תשליל גם במקרה הזה, שכן הסיפור מסופר מפי
האח החושק באשת אחיו, ובגאולה שתצמח לשני הבוגדים כאשר האח יחלה סוף סוף.
„כל הדמויות של רולפו נאבקות על חייהן, ולעתים אפילו על הזכות להיות חלק מהטבע
האנושי, גם אם אין הדבר כרוך בחיים אלא בהתפוררות לתוך האדמה. אותו תהליך בדיוק
עובר על הקורא ביצירתו. הוא נדרש להיאבק כל הזמן עם הדמויות ועם עצמו. כל ניסיון
לקריאה זהירה נידון מראש לכישלון. לקורא לא נותרת כמעט ברירה אלא להתפרק לגרגרים קטנים. במצב המפורק, הבסיסי ביותר, יכול הקורא החד דיו לפתח תובנות על עצמו ועל העדשה שבה הוא בוחן את העולם. המצב המפורק הוא הביטוי המובהק לגאונות של רולפו.

כל הסופרים הטובים מצליחים לגעת בקורא ולחבר אותו לעצמו. אך רק גאונים ואמיצים
מוכנים ויכולים להודות בכך שבכל רגע יש לחדול ולהתקיים שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו