בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאה ה-19 הבלתי נגמרת של הפילהרמונית

60תגובות

בראיונות שהתפרסמו באחרונה עם המאסטרו זובין מהטה, מנהלה האמנותי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, על עונת הקונצרטים הנוכחית של התזמורת, עולה בשורה מרעישה: שהמאה התשע-עשרה "הארוכה", זו שהיסטוריונים מתארכים מפרוץ המהפכה הצרפתית ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, המאה הזאת עדיין בעיצומה בכל הנוגע לתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

ברוב מוחץ שכל מנהיג פוליטי היה מתקנא בו כוללת העונה הנוכחית יצירות ואופרות רומנטיות שאינן מתיישבות עם שום נרטיב למעט השתייכותן הכרונולוגית למאה התשע-עשרה ושלוחותיה; לחילופין, אפשר לאפיין רבות מהתימות המוסיקליות של אותן יצירות כרינגטונים פופולריים בטלפונים סלולריים מדור שני. גרוע מזה, גם אותן יצירות שחורגות לכאורה מהתקופה, כמו הסימפוניה הרביעית של מאהלר, "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס, או "דפניס וחלואה" של רוול, הן שמרניות מספיק כדי לא להתגרות בציפיות הטונאליות של אלו שיבחרו השנה להאזין ליצירות שרובן ככולן נלעסו עד דק.

כל היצירות הכלולות בתוכנית הן יצירות מופת, בזאת אין ספק. אולם כאן בדיוק אמור מנהלה האמנותי של תזמורת לעצב את מה שידוע לכדי אמירה אמנותית רחבה יותר מזו של אוסף מוסיקה קלאסית הנמכר ברשת חנויות "עשה זאת בעצמך". תזמורות רבות בעולם, וודאי הטובות ביניהן, שוזרות גם בסדרות היותר פופולריות שלהן יצירות הממשיכות את הדיון המוסיקלי-אמנותי אל תוך המאה העשרים, והעשרים ואחת. באופן לא מפתיע גישה שכזאת כוללת יצירות פרי עטם של מלחינים מקומיים, כאלו שהצליחו לעשות רה-לוקליזציה לסגנונות המזוהים כרומנטיים, ניאו-קלאסיים, פוסט-טונאליים, וכו'.

במציאות שבה מוסיקה קלאסית היא נישה צרה הנצרכת דרך קבע על-ידי מעמדות סוציו-אקונומיים מסוימים, יצירות מעין אלו הן הכרח. מוצרט, ברהמס, צ'ייקובסקי, ושוברט לא יעזבו את בימות הקונצרטים בזמן הקרוב, ובכל אופן לא לפני שקונסטלציות התזמורות בארץ ובעולם תקרוסנה לחלוטין. ויש סיבות רבות לכלול מלחינים כמו ורדי, שטראוס, ומאהלר. יצירותיהם הן אוצרות היסטוריים רשמיים, המונשמים כל פעם מחדש על ידי המנצח לכדי ביצוע חי. המקבילה באמנויות אחרות תהיה לראות את קנדינסקי מצייר, או מלארמה מרכיב במאמצים את שיריו מסקיצות.

אבל לעצור את הדיון המוסיקלי על בימת הקונצרטים במאה התשע-עשרה ובכך לחנוט אותו מאחורי ויטרינות המשווקות לבני גיל הזהב, מעלה ספק רב באשר לתקפותו של שם התואר "הישראלית" שבו מתהדרת התזמורת. גם התוכניות המשווקות לצעירים, הפילהרמונית בג'ינס ושאר קמפיינים, הן לא יותר ממעטפת שיווקית דקה הממחזרת את אותו רפרטואר בדיוק. לפני מי אנחנו מתנצלים? וכיצד מצדיקים עונה מאובנת שכזאת? הרי כל סטודנט ממוצע לתואר ראשון במוסיקה או מוסיקולוגיה יוכל להרכיב תוכנית שכזאת בכמה שעות.

ולא. חג המוסיקה הישראלית אינו המסגרת הבלבדית שבה מוסיקה ישראלית צריכה להישמע. כל עידוד כזה מאשר את קיומה של יצירה ישראלית בגטו תרבותי שהמוסיקה הנשמעת ממנו לא יכולה לגור יחד עם שומאן או באך. גם אם הפילהרמונית מופיעה באותו "חג" עם רפרטואר ישראלי, הרי שהיא מקבלת את תנאי ההסגר של אותה מסגרת, ובאותו הזמן מקבלת גושפנקא לקיים גידור דומה, אלא ששלה ממשיך להתבוסס במאה התשע-עשרה - גם אם הפילהרמונית תחליף את הג'ינס בחוטיני.

לא כאן המקום לרשום את המגוון העצום של יצירות שנכתבו בשישים השנים האחרונות. חלק זעום מהן אף בוצע על ידי הפילהרמונית הישראלית, אבל תחת הפונקציה של עלה תאנה - פונקציה שככל הנראה מנעה משם התואר "הישראלית" לדהות לחלוטין. מלחינים ישראלים רבים כבר ויתרו על התענוג להיכלל ברפרטואר של הפילהרמונית מאחר שהם זוכים להכרה מתזמורות אירופיות ואמריקאיות. המחיר מבחינתם: שיווק עצמי של תרבות יהודית (ולא בהכרח ישראלית) על תקן של אקזוטיציזם עצמי במינון המקובל אצל אלו שחרטו על דגלם את עקרון הרב-תרבותיות.

אמנם שני מלחינים ישראלים ראויים נכללו בעונת הקונצרטים של הפילהרמונית, יחזקאל בראון ואייל אדלר, אולם דווקא השילוב של השניים בעונה הנוכחית מסב נזק עצום להם ולאלו שיבואו אחריהם בעונות הבאות. בראון הוא ניאו-רומנטיקן ישראלי שהתחביר הניאו קלאסי שלו קרוב יותר למלחיני המאה התשע עשרה, אולם הקונסטלציה של הרפרטואר במסגרתו יושמע, קוברת את האופן שבו תירגם את המאפיינים המוסיקליים של הזמר העברי למוסיקה סימפונית ובאופן שבו התגרה במתכונות אירוצנטריות לאומיות. אדלר, לעומתו, מתמקד בספקטרום הצבעים של המצלול התזמורתי, בסגנון שבו גוונים תובעים את מקומם כאידיומים מוסיקליים, ויצירתו היא למעשה האוונגרדית ביותר ברפרטואר השמרני להחריד של העונה.

כך, בראון עלול להשמע כרומנטיקן חיוור בעל כורחו, בעוד יצירתו של אדלר משמשת קורבן על מזבחו של מהטה, שנדמה כי גם הוא מתפקד כסמל בלבד, במערך תרבותי אפולוגטי חסר עמוד שדרה. בין בראון לאדלר לא שולבה שום יצירה שתוכל להסביר את הקשר בין שני היוצרים החשובים האלה. רוצים עוד מוצרט לקינוח?

והנה רעיון לאדריכלי התוכנית האמנותית: בדקו את תפוקת המלחינים היהודים האירופאים מסוף המאה התשע-עשרה וצפונה ותמצאו הצטלבויות אסתטיות מעניינות בין לאומיות אירופית ודילמת ייצוג היהודי במוסיקה המערבית האמנותית. הדבר מעניין כפליים במוסיקה של נשאי אותה תרבות שהגיעו לכאן בשנות השלושים וייבאו עמם מגוון אסכולות מודרניסטיות. בדקו מה קורה חמישים שנה אחר כך ותשמעו איך אותם אידיומים צליליים שנקשרו אסוציאטיבית עם מוסיקה יהודית מומסים, נקרעים, ומודבקים מחדש ביצירות מאת בטי אוליברו, צבי אבני, או אנדרה היידו (ויסלחו לי אלו שלא מוזכרים כאן מפאת קוצר היריעה בלבד).

לעונה החדשה יש אולי לוגו נוצץ אבל המעטה המבהיק הוא אור סנוורים. מעט מאוד מצדיק את עלות הבאתם של שמות נוצצים לכדי הרכבה של שיח מוסיקלי מת.

אסף שלג הוא פרופסור למוסיקולוגיה במחלקה ללימודי דת ויהדות, אוניברסיטת וירג'יניה

מה יכולה הפילהרמונית לעשות כדי להיות יותר מעודכנת? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק שלכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו