בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויליאם בלייק: יחזקאל שעל התמזה

בפואמה "ירושלים: האצלתו של הענק אלביון" ביקש המשורר והצייר ויליאם בלייק להתיק את ירושלים המיוסרת ממקומה ולהביאה אל מחוזותיה של אנגליה הכפרית. אך אין שום דבר דבר רגוע בפואמה הגדולה והסוערת הזאת

5תגובות

ירושלים: האצלתו של הענק אלביון, מאת ויליאם בלייק, תירגמה מאנגלית רות בלומרט, נספחים ואחרית דבר גיורא לשם, הוצאת קשב לשירה, 2012, 215 עמודים

שורר קונצנזוס נרחב על כך ש"ירושלים: האצלתו של הענק אלביון" (יצירה שנכתבה
וצוירה בין 1804 ל 1820) היא אחת היצירות הכאוטיות והאניגמטיות ביותר בתולדות
הספרות האנגלית. לא מעט יוצרים ומבקרים בני המאה ה 19 פסקו כי מדובר בשיר של
מטורף, והכתירו את הפואמה של ויליאם בלייק כהישג נדיר בתחום הטקסטים הבלתי
קריאים. לצד זאת, ובלי להתווכח בהכרח עם התיאור הקודם, רבים גם ראו ב"ירושלים"
יצירה כבירה ומופלאה, פסגת הישגיו הפואטיים של המשורר והצייר האנגלי (1757 1827).

בסגנונה הנבואי והתנ"כי, ולצד הפיוטיות העזה וחוצבת הלהבות שלה, "ירושלים" מרשימה
גם מבחינה חזותית: כמו רבות מיצירותיו, גם את הפואמה הזאת, על ציוריה האקספרסיביים, חרט והדפיס בלייק במו ידיו. הוא העדיף להדפיס את יצירותיו בעצמו משום שהיה אמן טוטלי, שייחס חשיבות עצומה להיבט החזותי של שיריו; זו היתה גם דרכו
לחמוק מצנזורה.

יש לברך את רות בלומרט ואת הוצאת "קשב" על הוצאת התרגום היפה של הטקסט
"ירושלים" במלואו (גם כמה מהתחריטים הצבעוניים כלולים במהדורה העברית), בלוויית
אחרית דבר על חיי בלייק והשקפותיו ומילון מושגים מקיף, שניהם מאת גיורא לשם.
המהדורה הזאת מצטרפת לתרגומה המצוין של בלומרט לפואמה רומנטית גדולה אחרת, "שירת יורד הים הישיש" לס"ט קולרידג', שראתה אור גם היא בהוצאת קשב ב 2001. תרגום יצירה כמו "ירושלים" הוא מפעל תובעני ואלטרואיסטי, וקשה להאמין שבאווירה המו"לית של ימינו נמצא מי שהשקיע בו. בשביל לקרוא את בלייק, גם בעברית, אכן צריך סוג של מילון, שכן בלייק ברא שפה מיתולוגית פרטית שלמה משלו, עם גלריה ענפה של דמויות מיתיות ואלגוריות, שהבהרת משמעויותיהן הרוחניות חיונית לקריאה של הטקסט. אחרית הדבר ומילון המושגים מוצנעים בסוף הספר, אך מומלץ לעיין בהם מראש, או תוך כדי קריאה.

שמו של בלייק נקשר לרוב באופן אוטומטי עם התנועה הרומנטית, אבל יש בשיוך הזה
משהו מטעה. ראשית, בלייק הקדים במעט את הדור הראשון של המשוררים הרומנטיים,
שהבולטים בו היו וורדסוורת וקולרידג'. שנית, האקסצנטריות הרדיקלית שאפיינה אותו
מקשה למקם אותו בתוך זרם, קבוצה או אסכולה של יוצרים אחרים. ביצירתו של בלייק,
ובין השאר ב"ירושלים", אמנם ניכרים תכנים רומנטיים מובהקים: מחאה על המהפכה
התעשייתית, מתקפה על הדת הקונבנציונלית, התנגדות לממסד הפוליטי ולמיליטריזם,
האדרה של הדמיון ככוח רגשי ומוסרי, סלידה מן העריצות המחשבתית של הרציונליזם
וקריאה חוזרת ונשנית לחירות. גם מבחינה סגנונית, כתיבתו הסימבולית והמיתית של
בלייק, ותחושת החזון הנבואי (או ההזיה) השורה על יצירתו, מצביעות על קירבה
ליוצרים רומנטיים.

עם זאת, מבחינה ביוגרפית ורעיונית היה בלייק ממוקם בשוליים הסהרוריים של התנועה
הרומנטית, ורוב היוצרים המזוהים עמה כמעט שלא ידעו מיהו. מבין אלה שהכירוהו, סברו
לא מעטים כי מדובר באדם מוזר בלשון המעטה, ולא במקרה. בלייק העיד על עצמו, למשל, כי מילדות פוקדים אותו מלאכים ודמויות על-טבעיות אחרות, המשוחחים עמו בגינת ביתו או פונים אליו מצמרות העצים, וכי חזיונות אלה העניקו השראה לציוריו ולשירתו. לא
רק מבחינת התכנים והאישיות היה בלייק יוצר אזוטרי, אלא גם באופן ההתנהלות של
הקריירה שלו. בימי חייו ובעשורים שלאחר מותו היתה יצירתו נחלתם של מעטים בלבד.
ואולם לאחר גילויו מחדש על ידי יוצרים מודרניסטים ובהם ייטס, ת"ס אליוט וד"ה
לורנס, זכה להכרה כאחד מגדולי השירה האנגלית וכיוצר מרכזי בקנון.

למרות היותו מה שנהוג לכנות תוצר מובהק של תקופתו, היה בלייק תוצר משונה ביותר.
עידן המהפכות באמריקה ובצרפת היה לו מקור השראה כביר, והוא האמין כי יביא חירות
למין האנושי כולו. לאחר פרוץ המהפכה בצרפת צעד בלייק ברחובות לונדון ומצנפת
החירות האדומה לראשו, אך הסיר אותה בתקופת ה"טרור"; כישלון המהפכה היה לנושא סמוי וגלוי ביצירתו, ובאופן ספציפי גם ב"ירושלים". באומץ לב סייע בלייק לידידו תומס
פיין להימלט לצרפת מסוכניו של ראש הממשלה פיט כשאלה עמדו לעוצרו, ואף הכריז כי
אילו היה ישו חי עדיין, היה רודף פיט גם אותו וכולאו כמהפכן מסוכן.

בלייק תוקף, לעומת זאת, בזעם ובמשטמה את ההוגים המרכזיים המזוהים עם רעיונות
המהפכה, כמו וולטר ורוסו. שני אלה נזכרים בשמם יותר מפעם אחת ב"ירושלים", ומכונים
שם "פרושים וצבועים" (עמ' 97). לחוסר העקביות הזה יש קשר ישיר לדתיותו של בלייק,
שהיתה עזה ועמוקה כשם שהיתה בלתי קונבנציונלית, וגרמה לו לסלוד ממבקרי הנצרות
דוגמת וולטר ורוסו, ובד בבד גם הרחיקה אותו מרבים מן ההוגים ההומניסטיים
והמשוררים הרומנטיים בני תקופתו. ואולם כחלק מן הרגש הדתי העז, היתה הדת הממוסדת והכנסייה מטרה קבועה לחצי לעג אכזריים במיוחד בכתיבתו. את הכנסייה, שעוררה את חרונו בשל הצביעות והקיפאון המחשבתי שייצגה בעיניו, הוא האשים בלא פחות מסגידה לשטן ורצח ילדים (כך, למשל, במחזור שיריו הידוע ביותר, "שירי תום וניסיון", 1794).

הדתיות המלאכותית והמעוותת שיצר הממסד הנוצרי והמלוכני מתוארת ב"ירושלים" כך:
"הפריחה הרפאית הערלה יוצרת בכאב נורא / מכונה מינית, צורת בתולה זקנה, / באדמת ארין, לעבר הצפון, מפרק אחר מפרק, ובוערת / בבלילת אהבה וקנאה, ואותה מכנים בשם דת". ביטוי נוסף לחוסר הקונבנציונליות שלו הוא העובדה שלמרות היותו בעל רגש דתי עמוק ומעריץ מושבע של התנ"ך, סלד בלייק לא רק מן הכנסייה אלא גם מעשרת הדיברות, שבהם ראה רשימה של ציוויים דכאניים ובלתי מוסריים.

אי אפשר להפריד בין האקסצנטריות הדתית והפוליטית של בלייק לבין השקפותיו
המתקדמות - הפרובוקטיביות כל כך לזמנן - בעד חופש מיני. הגיוני להניח, אגב, שזו
לפחות אחת הסיבות למעמדו הנידח במילייה התרבותי-הבורגני הלונדוני של ימיו. באהבה
חופשית ראה בלייק דבר קדוש. אחת האנקדוטות המפורסמות על אודותיו מספרת כיצד נהגו הוא ואשתו לשבת בגינת ביתם בעירום מלא ולקבל כך אורחים לתה. במסגרת החופש הפרשני שנהג בתנ"ך ובברית החדשה, כפר בלייק בכך שמריה היתה בתולה חסודה ונאמנה לבעלה; אלא שהוא לא ראה בכך כל רע - נהפוך הוא. לדעתו היה ישו ממזר, בן לאב אנושי, אך דווקא משום כך היה גואל ומהפכן רוחני של ממש. ישו בעיניו הוא מיזוג מוחלט בין האלוהי לאנושי ועל כן מייצג את המודל הטהור של האלוהות כפי שתופש אותה בלייק: אלוהות הומאנית, ולא רוחניות ערטילאית המרוחקת מן הממד האנושי. ואכן, אחד הגיבורים המרכזיים של "ירושלים" הוא ישו, המוצג כמושיעה המוסרי והחומל של אנושות חבולה ופצועה.

למקרא הפואמה מתברר כי אכן שורר צורך דחוף במושיע כזה. ירושלים של בלייק היא עיר וישות מסובכת, שסועה, אלימה, משיחית ונוטפת דם ¬ כמעט כמו זו המוכרת לנו, ירושלים של מטה. אצל בלייק ירושלים היא אידיאה המגולמת בדמות, ודמות זו מצויה במצב של מצוקה והרס, לצד בניה, שהם האנושות החוטאת והסובלת. מקריאות חוזרות ומדוקדקות בפואמה עולה כי העיר ירושלים היא ייצוג אלגורי של הפן הנשי של האנושות, שאיבדה את אחדותה הראשונית והתפצלה ליסוד נקבי ויסוד זכרי עם הגירוש מגן עדן. מהותו של החטא הקדמון, בעיני בלייק, היא הפרדת התבונה והרציונליות מן הרגש. כדי להיגאל, על ירושלים (הרגשית, הנשית) לשוב ולהתאחד עם היסוד הזכרי והרציונלי של האנושות, המגולם בענק אלביון (כינויה הקדום של בריטניה) וממוקם באי הבריטי. אפשר אם כן להגדיר את חזונו של בלייק במונחים הגיאוגרפיים שבהם הוא משתמש ולראות בו ניסיון פואטי, הרואי משהו, להתיק את ירושלים המיוסרת ממקומה ולהביאה אל מחוזותיה
המוריקים והרגועים של אנגליה הכפרית. מי יקום ויתנגד להזיה קסומה שכזאת?

"ירושלים" הוא שיר בעל ממדים אפיים לא רק בשל רוחב היריעה של הנושא שלו (תולדות
האנושות בין חטא לגאולה אינן נושא מצומצם במיוחד) אלא גם בגלל העל-זמניות
המאפיינת אותו. את "ירושלים" חיבר בלייק מנקודת המבט של הנצח. לצד עושר הסמלים
והדימויים נוטה בלייק לזנוח את הנרטיב, ובכל זאת, אפילו להזיה הפואטית הזאת יש
נושא ו"סיפור", גם אם קשה להגדירם או לעקוב אחריהם. העלילה הקוסמית גדושה בדמויות ושמות, קונפליקטים וארוטיקה: האנושות נפלה והתפצלה; הענק אלביון נתפס לשלטון התבונה ואינו מבין את מגבלותיה; הוא מקלל את המין האנושי ומתכחש לירושלים, ומשום כך מת; לאחר מכן הוא שב לחיים ובורא מערכת צדק חדשה, שבה הוא השופט והמעניש (ככל הנראה, מערכת צדק פנאטית ואלימה זו מייצגת בעבור בלייק את היהדות המוקדמת); כגילום של האנושות ושגגותיה שב אלביון ומת, עד לגאולתו הסופית בידי ישו ואיחודו עם ירושלים בסיום הפואמה. אפשר לזהות ביצירה עיסוק בהתפתחות הכרונולוגית של האנושות המערבית מאמונה אחת לאחרת (יהדות, דאיזם/רציונליזם ונצרות): בלייק מונה את חטאיהן של כל אחת משלוש ההשקפות ואת הסבל שהן מחוללות, עד לגאולה הסופית המתוארת בחלק האחרון.

את חוסר הבהירות הצורנית והנרטיבית של הפואמה "ירושלים", המכה בקורא במלוא
העוצמה, אפשר לראות לא ככישלון דווקא, אלא כאסטרטגיה. אם החטא הקדמון של האנושות הוא פיצול בין היגיון לרגש, הרי כתיבתו של בלייק היא כל כולה מעשה של התנגדות לפיצול כזה. הסגנון החופשי, הפרוע והכאוטי של הכתיבה כרוך ברתיעתו העמוקה של בלייק מעריצות התבונה. כדי לקרוא את בלייק מוטב לו לקורא שיזנח את ציפיותיו להבנה רציונלית ולינארית של הנכתב, ובמקום זאת יתמסר להדהודי החזון האפוקליפטי ולאווירה ההזייתית, החדורה זעם וחרון, סבל ומצוקה, חטא וקדושה.

במידה רבה נובע חוסר הבהירות של "ירושלים" מדחיסות. כולם מייצגים את כולם בשרשור אלגורי תמידי ומתוך ריבוי אדיר של קולות ושמות, עם אינספור דמויות המגיחות
מהקשרים תרבותיים ושדות סמנטיים שונים. המיתולוגיה הפרטית שברא בלייק מבוססת מצד אחד על המיתוס המקראי ומהצד האחר על מסורות אנגלוסקסיות קדומות, המתמזגות אצלו לבליל אחד. בלייק, שלמד את השפה העברית, ראה עצמו לא רק כיורשו של מילטון כי אם גם כיורשם של נביאי ישראל, ובראש וראשונה הנביא יחזקאל. אלא שיחזקאל בגלגולו הלונדוני אינו יושב בבבל כמו אב הטיפוס המקראי של הנביא הגולה. הוא משוטט בהייד פארק, בלאמבת' ובאוקספורד סטריט, ממש ככל תייר מזדמן בן ימינו; חזיונותיו הקוסמיים אינם פוקדים אותו על גדת נהר כבר, אלא על התמזה. לצדו, אגב, מתנבא מדי פעם מרלין הקוסם.

התיאור הזה נשמע קומי, וזה בוודאי אינו רושם מכוון; הומור אינו נמנה עם סגולותיו של בלייק. ואולם התפישה כי ירושלים ואלביון-בריטניה הן שני חצאיה של ישות אחת יוצרת חיבור ביזארי, פארודי כמעט, בין הוד הקדומים הצחיח והסלעי של ירושלים בירת הנצח, על הקונבנציות הטקסטואליות המקיימות אותה, לבין המדשאות המוריקות והנעימות של הפארקים והעיירה האנגלית: "אני רואה אותך, ארץ אבות איומה באור, ראי, אני רואה! / ורולם! קנטרברי! (...) / כי ערים / הן גברים, אבות להמונים, ונהרות והרים / אף הם גברים; כל דבר הוא אנושי, כביר! נשגב!". "ורולם", אגב, היתה עיר בריטית גדולה בתקופה הרומאית; לצדה מרבה בלייק לאזכר רחובות, שכונות ועיירות של תקופתו.

אין זו רק הגיאוגרפיה. התפישה הא-היסטורית של בלייק ממזגת את מכלול התרבויות
המערביות לרצף אחד. כך, למשל, ברשימת הדמויות הבעייתיות שעיצבו את תולדות האנושות הוא מונה את "קין, תובל, נמרוד, פרעה, פריאמוס, (...) ארתור, אלפרד, הכובש
הנורמני, ריצ'רד, ג'והן, (...) וכל מלכי הארץ ואציליה, וכל תפארתם". בצד ה"טובים"
נזכרים בנשימה אחת "נח, אברהם, משה, שמואל, דוד, יחזקאל, פיתגורס, סוקרטס,
אוריפידס, וירגיליוס, דנטה, מילטון". בלשון ימינו אפשר לומר, שהמיתולוגיה האקלקטית של בלייק מושתתת על גלובליזציה.

המיזוג הגיאוגרפי, הדתי וההיסטורי בין העולמות הוא כמובן גם לשוני. לימוד העברית של בלייק ניכר פה ושם במשחקי המלים ב"ירושלים". באחרית הדבר שלו מציין גיורא לשם כי בעיניו, בלייק הוא "היוצר העברי ביותר בשירה האנגלית, כמשורר אלגורי ברוח המקרא. לו היתה מסורת ציור עברי ארוכת יומין, בלייק היה נחשב, כנראה, לצייר עברי". את הטקסט המקראי החזוני שלו, שנכתב אנגלית, אכן ראוי לקרוא בעברית. תרגום היצירה הזאת הוא אם כן מעשה של צדק פואטי: ירושלים חזרה הביתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו