בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חידת בן אמוץ אינה גדולה מדי

סרטו של לוי זיני, "דבא" כמעט מסתיים בסצינה גדולה, איומה ונוראה, שבו קורא בן אמוץ מאחד הרומאנים שלו פרק על פרידת הגיבור מאמו בפולין, בעיר גדולה, במיטה במלון, ספק מגע מיני, ספק חיבוק אחרון, כי לא ייפגשו עוד

תגובות

דבא, סרטו של לוי זיני, הסינמטקים של תל-אביב וירושלים

ב 1972 אירגן הפרופ' איתמר אבן-זוהר אירוע בפקולטה למדעי הרוח לכבוד ספרם החדש של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, "מילון עולמי לעברית מדוברת". היה מין עיקום אף מסביב, אבל האולם הגדול ביותר בבניין גילמן היה מפוצץ, ודן בן אמוץ רווה נחת: אפילו כאן אהבו אותו בלי תנאי, במקום שבו הרבה ידידות למדו פילוסופיה הודית. אבן זוהר צדק, כמובן. "שפה מדוברת כתובה" היתה אתגר אינטלקטואלי לחוקרי שפה חסרה כמו
העברית. בן אמוץ כונן אותה.

"ילקוט הכזבים", אף שאופנתי להשמיצו ("נמאסו האליטות הישנות", כאילו יש "אליטות חדשות"), היה ציון דרך ב"עברית המדוברת הכתובה". גם תפקידו של בן אמוץ בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" היה כזה, וכאלה היו טוריו ב"דבר השבוע" (כונסו בספר "מה נשמע"), וכמובן הספר "איך לעשות מה". הטקסטים הללו נשכחו, לא מפני שדן בן אומץ הוכפש אחרי מותו, כשהסקס שייחסו לו ולאמו נכרך בסקס עם הקטינות. הוא נשכח מפני שהתרבות הישראלית אינה זוכרת. מעריציו הרבים בשנות השבעים קראו את הרומאנים
שלו, אבל הצלחתו העיקרית, הלשונית, הפכה את הישגיו למובן-מאליו שלנו.

אלכס ליבק

בן אמוץ איפשר את העברית המדוברת בכתיבה. לוי זיני, בסרטו, יצא, בין היתר, להציל
את התרבות שלנו מהשיכחה שכיסתה קצת על בן אמוץ, שהיה איש רב קסם, מוכשר, בעל אינטגריטי פוליטי שלא היה לסביבתו כלל ועיקר, ויופיו משך אליו תמיד תשומת לב
עצומה וקנאה. השאלה מה יישאר אחרי מותו העסיקה אותו תמיד, כחלק מאובבססיית המוות. הזלזול שלו בתרבות כסוג של הנצחה לא היה רק חלק מטיפוח תרבות "הקשיחות" והחיספוס, אלא גם פחד מפני מחיקתו אחרי מותו.

מי שזוכר את ההספד שלו על עצמו, "אח דן, דן, איך הלכת יא דן", מ"שלושה בסירה אחת", יכול לשמוע בו לא רק את העיבוד הראשון של הסלנג המזרחי (כמו שמציין דן
אלמגור בסרט), אלא גם אז, בשנות החמישים, אפשר היה לשמוע את מה שחזר והתעצם עד מסיבת הסיום המקאברית למאות אנשים חשובים ¬ מה ייזכר? (ובאופן אירוני, את מלאכת ההכפשה עשה מי שנסחב אחרי בן אמוץ בשנותיו האחרונות. הנרקיסיזם שלו הפיל אותו לשלולית).

הסרט מתמודד עם מה שנהפך בדיעבד ל"שערוריית בן אמוץ". יש קטע קצת אינטימי, שבו הוא מצטלם עם אחת הנערות שרואיינה אי-אז בטלוויזיה כאחת מאהובותיו. הוא טרח
להראות לכל העולם שהוא מאהב של בת 16. אפילו הצפייה בראיון מאז מערערת את
הביטחון: "זה היה טבעי באותם ימים?" נראה שכן, אחרת לא היו משדרים את זה ביומן של יום שישי בערב, 1979, יד מלטפת יד במיטה, הגבר יכול להיות סבא של הנערה.

לכן, רגע השיא בחלק הזה של הסרט, אל מול הצורך להשיב על השאלה "מה השתנה?" הוא הראיון עם יהודית קציר החכמה והאצילית. אי אז, כשהיתה תלמידת תיכון, פנתה אליו
במכתב, כי התרגשה מאחד הספרים לבני הנעורים שכתב באותן שנים (הרי אלה בתיכונים, באותה תקופה, קראו את איין ראנד, הרמן הסה ודן בן אמוץ). אחר כך נענתה להזמנתו לבוא ליפו. עם חברה. עוד יותר טוב. לא, הן לא נתנו לגבר להשתחל למיטתן בלילה. לא, הוא לא כפה את עצמו עליהן. בבוקר דרש מהן, טיפוסי לגמרי למעריץ של קרוי, תשלום על השינה. לא נתנו גוף, ייתנו עבודה: לנקות את העלעלים מהעציצים.

לימים פגשה אותו שוב והוא לא זכר אותה ושוב ניסה להתחיל אתה. הזדהתה בשם בדוי,
הוא קנה את זה, והיא נמלאה רחמים והסתלקה.

הופעתה של קציר מגביהה את הסרט למקום שבו אפשר, בלי טיפת מוראליזם או סחטנות רגשית, להתבונן בהפקרות מאז, ולדעת: חידת בן אמוץ אינה גדולה מדי. הצורך הבלתי נרגע שלו למין היה מעין גרגרנות, אבל התאווה שלו צרכה נפשות. נכון שהיה להן רצון חופשי, נכון שזה היה חלק מההשתחררות, ובכל זאת, צריך לומר: האידיאולוגיה של
השחרור, בשנים ההן, נטלה את גוף האשה כקנה מידה, ומכיוון שהגוף הוא הנפש, מסע
השחרור הזה של "אנחנו משוחררים", כלל תמיד את הציווי "תהיי משוחררת ותתגברי".

הסרט כמעט מסתיים בסצינה גדולה, איומה ונוראה, שבו קורא בן אמוץ מאחד הרומאנים
שלו פרק על פרידת הגיבור מאמו בפולין, בעיר גדולה, במיטה במלון, ספק מגע מיני, ספק חיבוק אחרון, כי לא ייפגשו עוד. הקטע יפהפה. בן אמוץ קורא אותו בקול חנוק, על
הבמה, לעיני מאות אורחיו, באותה מסיבת סיום. נורית גלרון אמורה לשיר אחרי הקטע
הזה את "כי האדם עץ השדה" של זך ושלום חנוך, קולה נשבר, והיא חדלה, בפעם הראשונה גם בן אמוץ בוכה, יהודית רביץ מחליפה את גלרון ושרה את השיר בקולה השמיימי.

כאן עושה זיני טעות גסה. תחת שיקפיד להשאיר את גירסתו של דנקנר (לפיה בן אמוץ
עצמו שכב באותו לילה עם אמו), בכיתוביות על המסך, כמו שהבמאי עושה לרגע קט, תחת שיסיים את הסרט בפרידה מבן אמוץ, אחרי שכבר סופרו כל מגרעותיו, הוא מעניק את מונולוג הסיום לדנקנר, והרי דנקנר הוא הרבה דברים, אבל לא אמיל זולא.

בן אמוץ היה כוכב עבר, גם בהווה של שנות השבעים. אורי זוהר, למשל, ב"מציצים"
(1973), שם את ההווי הזה של ה"שחרור" במקום הראוי לו, באירוניה עצובה על גוטה
המתכער לעינינו. בן אמוץ המשיך בשלו. משהו הלך לו לאיבוד והוא שקד למצוא אותו
כמוכה כאב.

בזמנו האשים עמוס קינן את בן אמוץ ואת חבריו על שהפכו את הנוסטלגיה לחלק המרכזי
של התרבות העברית. היה בזה משהו. הסרט אינו מטפל בעניין (חוץ מזה שקינן עצמו לוקח גיטרה ושר את הימנון הלח"י באותה מסיבה מקאברית), ולכן לא אכתוב על כך יותר מכמה מלים. נכון שהרבה מאוד פלמ"חניקים ביכו ביחד את הזמנים שהיו, וכבר לא יהיו.
הנוסטלגיה הזאת היתה יותר מעסק מסחרי. איש עוד לא עסק בגעגועים ההם. נניח כבר
ל"המצאת הצבר", וקלישאות סוציולוגיות כאלו. הגעגועים לא נחקרו. אין כמו "שיר הרעות" של גורי כדי להדגים געגועים קולקטיביים כאלה למשהו לא ברור, וגם "באב אל ואד" שלו, וגם הגעגועים המפורשים יותר של יזהר לפרדסים שלפני קום המדינה. הם לא העזו לדבר על הקמת המדינה כסיום חייהם היפים, כי זה נגד את האידיאולוגיה.

בן אמוץ התפרע. כן. כי אידיאולוגיה חסמה אותו. אבל הוא היה דובר מצוין של נוסטלגיה כזאת. את הגעגועים האמיתיים שלו - אל אמו, אל אחיו ואל משפחתו - הסתיר,
ולכן יכול היה למסחר את הגעגועים, הקבורים מתחת למכניזם, שהוא לב לבו של המסחור.
אסור לשכוח את דן בן אמוץ. הרי אין לנו יותר מדי היסטוריות.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו