בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קשת" של כשרונות צעירים

הצצה פומבית ראשונה אל ארכיון כתב העת "קשת" ואל המכתבים הרבים שנשלחו לעורך, אהרן אמיר, מעידה על המקום המרכזי שתפס בעיני יוצרים מתחילים, בעיקר כותבי סיפורים קצרים, ונון-קונפורמיסטים במיוחד

תגובות

כתב העת "קשת" - רבעון לספרות, עיון וביקורת - יצא לאור בין השנים 1958
ל 1976 וגיליונותיו הרבעוניים הופיעו בסדירות מופתית. "'קשת' היתה דופק החיים של
הספרות העברית בשנות השישים והשבעים, קיץ וחורף, סתיו ואביב", כתב עמוס עוז
בגיליון המיוחד של "תרבות וספרות" שהוקדש לאהרן אמיר עם מותו (7.3.2008).

הרעיון לייסד כתב עת בנוסח "קשת" עלה בדעתו של אהרן אמיר ב 1957, בעת ששהה
בפאריס ונחשף לאווירה הספרותית בה. ברוח הדברים שראה בפאריס שאף לייסד כתב עת בניחוח אירופי, שיש בו ביטוי לקשת אידיאולוגית וצוהר אל ספרויות העולם. במארס
1958, כחצי שנה לפני שיצא הגיליון הראשון, כתב לחברו עמוס קינן: "חוברת הפתיחה,
עליה להיות כמובן גם מעין חוברת-מפתח וכרטיס-ביקור מחייב, לפחות מצד הרמה. אשר
לצד המכױנה אידיאולוגי, אין בדעתי כלל לצאת במניפסט מרעיש ובהצהרות עקרוניות
מרחיקות ומפלגות, אלא להסתפק ביצירת ביטאון למחשבה חופשית, בלתי אורתודוקסית,
בודקנית ומוכנה להעזה" (ארכיון אמיר, גנזים).

לקראת הגיליון הראשון פנה אמיר ביוזמתו לסופרים ומשוררים, וכך אפשר למצוא בגיליון זה את ש"י עגנון לצדו של אלכסנדר פן (שבשנים ההן הוטל עליו מעין חרם ספרותי סמוי, כפי שכותבת חגית הלפרין בספרה "צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן", ומשום כך פירסם רק בעיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם"). עמוס קינן, שנשאר בפאריס גם אחרי ששב אמיר לארץ, המשיך לפעול "מהשטח" ולפנות לאנשי ספרות ולאינטלקטואלים צרפתים בניסיון לגייס את יצירותיהם ל"קשת". מחלופת המכתבים בין אמיר לקינן עולה, למשל, כי בזכותו של קינן גילה אמיר את הסופרת ז'קלין כהנוב, שמסותיה החלו להופיע כבר בגיליון "קשת" השני והמשיכו להתפרסם בכתב העת לכל אורך שנותיו. מסותיה של ז'קלין כהנוב הביאו רוח חדשה של ממש לזירת הספרות המקומית. מתוך תודעה חברתית-פוליטית יוקדת היא תיארה את ילדותה בקהיר, את הסביבה הקוסמופוליטית מרובדת המעמדות, שגזרה עליה תחושה של תלישות וזהות אישית לא מוגדרת.

ז'קלין כהנוב - אשה, עירונית, ילידת קהיר, דוברת ערבית, אנגלית וצרפתית - היא דוגמה אחת, אך בולטת, לחריגה של "קשת" מהשיח המרכזי של אותה עת. בראיון שערך אילן שיינפלד עם אהרן אמיר בנובמבר 1987 (הראיון פורסם ב"אפריון", גיליון 1989 ,14), אמר אמיר כי "קשת" סירבה "לשלם מס לערכים ציוניים ויהודיים" ויצאה נגד "האידיאולוגיה השלטת", נגד התמטיקה והלכי הרוח של סופרי דור הפלמ"ח. "חריגי כל הזרמים התאחדו!" קרא אמיר באותו ראיון, והוסיף, "בפירוש חיפשתי אנשים שבאים לא מהקיבוצים, אלא ממושבות, או מ'ישראל השנייה', זו שהיתה קרויה כך אז. בא אלי, למשל, ארז ביטון והביא לי שיר, ומראש היתה לי הרגשה שאולי אני מסייע כאן לאיזו התגלות. (...) זה התאים לנון-קונפורמיזם. אחר כך, כשאנשי קיבוצים החלו להשתתף, זה נעשה בתדירות, בכל חוברת כמעט. להם היה זה ביטוי מרדני מאוד".

על אף הסתייגותו מהכרזות מרעישות, בכל זאת פירסם מניפסט בגיליון "קשת" הראשון,
ובו הוא כותב: "'קשת' מבקש לקרוע חלונות ולהכניס רוח פרצים מרעננת בחדרי הספרות
העברית והמחשבה העברית, לשמש מפגש ליוצרים והוגים הנמנים על אסכולות שונות ומחנות שונים, עזר לצמיחתם של כשרונות מקוריים, מבע לנון-קונפורמיזם ולחיפושי דרך".

על הסתירה הפנימית הטמונה בביטוי "רוח פרצים מרעננת" עמד כבר אילן שיינפלד
בעבודת המאסטר שלו ("עוף החול 'יוכני'", אוניברסיטת תל אביב, 1988, בהנחיית נורית
גוברין). נדמה כי מצד אחד חש אמיר בצורך דחוף לחולל מהפכה בזירת הספרות העברית, מצד שני העדיף כי תהיה זו מהפכה מנומסת, מרעננת ולא הרסנית. אחת הדרכים של אמיר ליצור מהפכה שכזאת היתה המקום המרכזי שנתן ליוצרים לא מוכרים בראשית דרכם. כך אמר לשיינפלד בראיון: "פרוזה רבה הגיעה למערכת 'קשת'. נבנינו מן העובדה האובייקטיבית שהיתה שפיעה פתאומית של כותבים חדשים, ומן העובדה שידעו שב'קשת' יש כתובת ליוצר מתחיל, שמעדיפים כאן אפילו מי שלא פרסם עוד כלל על פני מי שמאחוריו עשרות שנים של פעילות. (...) מצדי לא היו כמעט פניות לאנשים בעלי מעמד; למגד, לשמיר ליזהר לא פניתי כלל. (...) אלתרמן לא כתב ב'קשת'. (...) חיפשנו את אלה שאין להם ביטוי בבמה אחרת".

אל "השפיעה הפתאומית" של כותבים חדשים מתייחס אמיר כאל עובדה אובייקטיבית,
חיצונית למערכת, שיש רק ליהנות ממנה ולקטוף את פירותיה. אולם כשמעיינים בארכיון
כתב העת "קשת", שחלק ממנו שמור במרכז קיפ באוניברסיטת תל-אביב, מצטיירת תמונה מעט שונה: מתוך המכתבים שהגיעו למערכת "קשת" עולה כי עצם קיומה של בימה כזאת, יציבה ומוקפדת, שגם נושאת עמה בשורה של רוח חדשה ומפנה מקום מרכזי ליוצרים צעירים, עוררה אותה "שפיעה פתאומית"; נדמה כי בימה זו זרעה את הזרעים לא פחות משקצרה מאוחר יותר את הפירות.

סיפור שממחיש זאת היטב הוא המקרה של יהושע קנז, אשר מספר (בדברים שנשא באירוע לציון ארבעים שנה לייסוד כתב העת "קשת") כי בעת ששהה בפאריס (1959 1961) גילה באחד מגיליונות "קשת" הראשונים סיפור מאת גדעון תלפז, שהיה שכנו בפתח תקוה. פתאום ניצת בו דחף הכתיבה, עד כדי כך שהתיישב לכתוב את סיפורו הראשון, ושלח אותו מיד לאהרן אמיר. אותו סיפור, "יד ענוגה", פורסם בגיליון י' של "קשת", 1961, ולימים השתלב בספרו הראשון של קנז "אחרי החגים". בגיליון י"א הופיע סיפורו הראשון של עמוס עוז "סדק מפולש לרוח". "אני ממהר להודיעך כמה הייתי מרוצה מקריאת סיפורך", כותב אהרן אמיר לעמוס עוז בפברואר 1961 (ארכיון עוז, מכון "הקשרים"). סיפורו של א"ב יהושע "מסע הערב של יתיר", פורסם כבר ב 1959, בגיליון ב' של כתב העת, ועורר בשעתו הדים רבים. מעניין לציין כי לסיפור זה, שכמו סימן תחילתו של עידן חדש בספרות העברית, ניתן במקור שם אחר, כפי שמעיר יהושע עצמו במכתב לאמיר מיום :1.2.1959 "לשם סיפורי נשתרבב שיבוש. במקום 'מסע הערב של יתיר' צריך היה להיות 'מסע הצער של יתיר'" (ארכיון אמיר, גנזים).

בשנות השישים, אם כן, כבר קנה לו כתב העת שם כבימה איכותית בעלת אופי ייחודי.
התפרסמו בו בקביעות סיפורים קצרים של כשרונות צעירים שזכו להכרת הקוראים
והביקורת, וביניהם, כאמור, א"ב יהושע, יהושע קנז ועמוס עוז. אהרן אמיר, שאת טיפוח
הפרוזה הצעירה שם לאחת ממטרותיו, היה מודע לחשיבותו של "קשת" בתחום זה, וב 1968, במלאות עשור לכתב העת, הכריזה מערכת "קשת" (שנוסף לאמיר כללה את יהושע קנז, א"ב יהושע ובועז עברון) על "פרס קשת לסיפור הקצר", וכך נימקה את יוזמתה: "תרומתו המובהקת של 'קשת' וחלק חשוב מייחודו, באו, כמדומה, לידי ביטוי, מאז ראשיתו ועד עתה, בתחום הסיפור הקצר המקורי. לפיכך בחרנו לציין את העשור הראשון ל'קשת' בהכרזה על פרס קשת לסיפור הקצר".

הפרס עצמו, בסך 2,000 לירות, מומן על ידי מפעלי נייר אמריקאיים ישראליים בע"מ,
חברת אמפא בע"מ וד"ר יוסף מירלמן. לא רק לצורכי הפרס, אלא לאורך כל שנות פעילותו
של "קשת", טרח אמיר והקדיש חלק ניכר מזמנו בגיוס מימון לכתב העת כדי לאפשר את
הוצאתו הרצופה, ובכל גיליון הופיעו לפיכך כמה עמודי פרסומת מסחרית (גיליון העשור,
למשל, כלל 312 עמודים, מתוכם כשלושים עמודי פרסומת).

הבימה שנתנה "קשת" ליוצרים צעירים וההכרה כי פרסומים אלה הם שלב חשוב, אולי
הכרחי, לקראת ספר ביכורים ¬ כדוגמת המקרים של א"ב יהושע ("מות הזקן", 1962),
יהושע קנז ("אחרי החגים", 1964), עמוס עוז ("ארצות התן", 1965), וגם של יעקב
שבתאי, הזוכה המאושר בפרס "קשת" לסיפור הקצר עם סיפורו "הדוד פרץ ממריא" (עד
הזכייה היה ידוע שבתאי בעיקר כמחזאי; שלוש שנים אחריה פירסם את ספר ביכוריו
בפרוזה) ¬ הביאו במחצית השנייה של שנות השישים את דור היוצרים הבא אל העורך
המייסד של "קשת". יוצרים אלה, ילידי שנות הארבעים ותחילת החמישים, פנו אל אהרן
אמיר כאל חונך ספרותי וכבעל טביעת עין השמורה למגלה כישרונות, וביקשו את עצתו.

"עורך נכבד, זהו סיפורי. הראשון. ואני כבר בת שבע עשרה וחצי ויותר, וכבר יודעת
כי לפעמים לא להדפיס זו חובתך. אבל לקרוא - "

"אני מבקש מאוד שתביעו דעתכם על שירים אלה. אני זקוק מאוד לביקורת מכוונת ולעזרה במציאת דרכי".

"זהו סיפורי הראשון. אם לא תמצא אותו ראוי די הצורך, כתוב נא מלים אחדות. בתודה
רב"ט א.ד" (ארכיון "קשת", מרכז קיפ).

ציטוטים אלה לקוחים מתוך מכתבים שנכתבו ב 1965 על ידי אנשים צעירים שיצירותיהם
לא נדפסו ב"קשת" ושבסופו של דבר לא המשיכו את דרכם בשדה הספרותי. צעירים אחרים, שיצירותיהם נמצאו ראויות לפרסום, עמדו עם אמיר בקשר, קיבלו ממנו חוות דעת, ובמקרה שעלה הצורך - אף נפגשו עמו.

"למר אהרן אמיר שלום,
קיבלתי בתודה את מכתבך ואת הערתך הכנה על שירי. עתה, אני מבקש מאוד להשתמש
בהזמנתך האדיבה. כיוון שבעוד כחודש עלי להתגייס לצה"ל, וכיוון שבאמתחתי שתי יצירות ביכורים שהייתי רוצה, אולי, לפרסמן בצורת ספר ¬ הייתי רוצה מאוד להיפגש עמך ולדון על העניין. (...) אני מקווה בכל לבי שתיעתר לבקשתי זאת" (יהונתן גפן, בן 18).

"לעורך 'קשת' שלום, אני חייל המשרת שירות סדיר ביחידה קרבית. בזמני הפנוי אני
כותב שירים. אני שולח לך שלושה מהם ובמידה והדבר לא יהווה טרדה לגביך כתוב לי את
דעתך עליהם ובאם הם ראויים לדפוס".

ובמועד מאוחר יותר:

"תודה עבור המכתב ששלחת אלי ובו חוות דעתך על השירים" (הלל מיטלפונקט, בן 21.
ארכיון "קשת", מרכז קיפ). גם המשוררת נורית זרחי פנתה לאהרן אמיר, בהיותה בת 24, ושיריה התקבלו לפרסום. לדבריה פנתה לאמיר על שום החוברות המעניינות והעשירות של "קשת" והאיכות הגבוהה של היצירות שהובאו בהן. אמיר היה דמות צבעונית מאוד, בעל הגייה גרונית ושפה מליצית, היא מספרת, והוא התגלה כאדם רציני שבאמת אכפת לו מהספרות ושאינו עסוק ביחסי ציבור. לדבריה, היה לה כבוד גדול לפרסם ב"קשת" את שיריה. כמוה חשו בוודאי גם יוצרים אחרים בני אותו דור, שפנו גם הם לאמיר וזכו לפרסם ב"קשת" בתחילת דרכם. ביניהם אפשר למנות (על פי שנת לידתם) את ארז ביטון (בן 22 בפרסום הראשון), חיים באר (בן 20), אסי דיין (בן 21), אורי ברבש (בן 24), עמוס קולק (בן 23), יצחק לאור (בן 21), זלי גורביץ (בן 21), רוני סומק (בן 19).

נראה כי עצם קיומה של כתובת איכותית שבראשה עורך עם אוזן קשבת ויד מכוונת, עורך
שפותח את דלתו ליוצרים צעירים ואף אינו מהסס לחזר אחריהם ולבקש את מרכולתם, הפיח חיים ברוח היצירה והכשיר את התנאים להתפתחותם של סופרים, משוררים ומחזאים חדשים.

כשקוראים היום את דבריו של אמיר בדבר תרומתו המובהקת של "קשת" לסיפור הקצר, אפשר רק להצטער מעומק הלב שלא קיימת גם היום בימה כמו "קשת". בתחום השירה עולים ופורחים כתבי עת, אך הסיפור הקצר נותר כמעט מיותם. לכך יש, מן הסתם, השפעה על אופן התפתחותם של סופרות וסופרים צעירים, על אופיים של ספרי הביכורים בפרוזה הרואים אור בשנים אלה ועל התפתחותה של הספרות המקומית בכלל.

מקורות ארכיוניים: מרכז קיפ לחקר הספרות העברית - אוניברסיטת תל-אביב, מכון גנזים, מכון "הקשרים" - אוניברסיטת בן גוריון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו