טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הבוהמות": צוענים ואמנים מקוללים

סיפורם של הבוהמיינים, האמנים המקוללים בני המאה ה 19, צאצאיהם הרוחניים של הצוענים, מוצג עכשיו בתערוכה בגראן פאלֶה שבפאריס

תגובות

פאריס, סתיו 2012

כשעזבתי את תל-אביב הייתי בן 22, גרתי בפאריס בחדר משרתות בקומה החמישית,
ומהר מאוד מצאתי את עצמי בוהמיין בעל כורחי. את הכרטיסים למופעים קניתי ברגע
האחרון מסטודנטים למוסיקולוגיה שעמדו על מדרגות האופרה בגשם, ובזכות כרטיס סטודנט וקורטוב של תושייה ישראלית הצלחתי להיכנס בדרכים לא דרכים לשלל התערוכות בעיר.

לכל אחד יש דרך משלו לנעוץ מסמרות בזמן החולף. יש מי שזוכר מועדים לפי תאריכי הלידה של ילדיו, אחרים לפי מסעות שערכו בעולם, לפי פרידות ואהבות חדשות, זכיות או מפלות. במקרה שלי, זכורות לי השנים לפי התערוכות המשניות שהוצגו במוזיאון הגראן סאלֶה בפאריס. כמעט לכל תערוכה מרכזית שהוצגה שם יש תערוכה מקבילה, משנית לכאורה. כך למשל, ב 2007, כשההמון צבא על דלתות המוזיאון כדי לחזות 
ברטרוספקטיבה של שילֶה וקלימט, הוצגה התערוכה "מלנכוליה" במקביל באותו מוזיאון,
והדרך אליה היתה נקייה ונטולת תורים ומעקשים. כך גם השנה. התערוכה המדוברת ביותר בעיר היא הרטרוספקטיבה של אדוארד הופר ב"גראן פאלֶה", ולצדה - התערוכה ה"מינורית" "בוהמות".

כמאתיים יצירות מוצגות בתערוכה המשובחת הזאת. השימוש בצורת הרבים "בוהמות"
מרמז לכך שמדובר כאן ביצירות העוסקות בשני נושאים עיקריים: מצד אחד הצוענים,
"השבט הנבואי בעל האישונים הלוהבים", כפי שכתב בודלר בשירו "בוהמיינים (או
'צוענים') במסע", אותו עם נווד שבניו ¬ ובעיקר בנותיו - שימשו מודלים לציירים רבים מן הרנסנס ואילך. ומן הצד האחר האמנים עצמם, ה"בוהמיינים" של המאה ה 19 ושל ראשית המאה העשרים, אותם גאונים מיוסרים, "אמנים מקוללים", החיים בשולי החברה
ונתונים למהמורות הגורל.

מארגני התערוכה מבקשים להמחיש את מיתוס ה"בוהמה", המיתוס המודרני שנולד במאה ה 19 בתווך שבין הרומנטיקה לסימבוליזם, והעיד על שינוי מופלג במעמדו של האמן. התערוכה מלהטטת בין הציור, הצילום, המוסיקה והספרות. מוצגות בה יצירות רבות שהושאלו ממוזיאונים ברחבי העולם, וההעמדה הבלתי שגרתית שלה נובעת מרצונם של האוצרים שהמבקר יעבור חוויה שיש בה מן המסע בין התרבויות השונות. בין תקופות שונות ובין נושאים שונים, ובהם: הבתולה והאשה המצרית, המצרייה השטנית, צוענים במופע, הבוהמה החדשה, מיתוס סדנת האמן, ציירי מונמרטר ועוד. "ממש כמו האופרה 'לה בוהם' של פוצ'יני", נכתב בקטלוג, "התערוכה נועדה להיות מפגש עממי גדול, הממזג בין דמיון קליל לכובד ראש, בין מופע למלנכוליה, בין עליבות לתהילה".

ב"מילון האוניברסלי" של אנטואן פורֶטיֶיר, 1690, "בוהמיין" מוגדר כמי שנמנה עם "אותם קבצנים, משוטטים, נוודים וליברטינים... העוסקים בעיקר בגילוי עתידות בקרב בני העם התמימים המאמינים באמונות תפלות". ייצוגם של הצוענים בספרות ובאמנות הפלסטית שילב זה שנים ארוכות קלישאות כגון אלה, לצד האשמה בכישוף, בפריצות ובמרמה. למשל, ברישום של לאונרדו דה וינצ'י, "אדם המרומה על ידי צוענים" מסוף המאה ה :15 במרכזו צעיר שראשו מעוטר בזר עלי דפנה, מוקף בארבעה פרצופים גרוטסקיים. השינוי בהבעותיהם של הארבעה ממחיש את ארבע הליחות של האדם, כפי שאלה נתפשו בימי הביניים.

הצוענים זוהו עם כמה אפיזודות מקראיות קלאסיות המתרחשות במצרים (שהרי לצוענים
יוחס מוצא מצרי ¬ ומכאן "צועני" בעברית ¬ בן ארץ צוען ¬ או Gypsie באנגלית, מלשון
Egypt): משה הנמשה מן המים בידי בת פרעה ואמותיה, שצוירו לא פעם כצועניות, או
תיאורי המנוסה של מרים, יוסף וישוע התינוק למצרים. סוג אחר של קלישאה מופיע
בדימוי הקבוע של מגדת העתידות. ציורו הנודע של קרוואג'ו נעדר אמנם מן התערוכה, אך
היה לו פיצוי בדמות ציורו הנפלא של ז'ורז' דה לה טור, המתאר אשה גרומה וקמוטת
פנים, האוחזת בידו של אציל צעיר ויפה תואר, ולואטת עתידות באוזנו, בעוד חברותיה
הפתייניות מרוקנות את כיסיו.

והנה, במאה ה 19 השתררה התפישה הרואה דמיון בין הצועני לבין האמן: שניהם נוודים
בעל כורחם, שניהם נמצאים בשולי החברה וזוכים ליחס שיש בו מן האימה, החמלה והסקרנות ("אנשי מסחר אמיתיים מתייחסים אל הסופר ברגשות מעורבים: אימה, חמלה
וסקרנות", כתב בלזק ברומאן "סזאר בירוטו"). האמנים הפאריסאים בני המאה ה 19 מצאו בדמותו של הצועני מהות מסתורית, נדירה וחושנית, אבל מעל לכל, הצועני הילך עליהם קסם משום שהוא ייצג בעיניהם את האידיאל של האדם החופשי, בעל החירות המופלגת.

אחת ההגדרות של המלה "בוהמה" במילון לארױס מ 1867 כבר הותאמה למציאות חדשה זו:

"שם הניתן, בהשוואה לחיי הנדודים של הצוענים, למעמד של אנשי ספרות צעירים או
אמנים פאריסאים החיים 'מהיד לפה' ומתפרנסים מפירותיה הבלתי בטוחים של תבונתם".
ב 1850 כתב הצייר גוסטב קױרֶֽה על רצונו לצאת ל"חיי הנדודים הגדולים והעצמאיים של
הצועני". בכך למעשה החליט לבעוט בממסד האמנותי, להציג את עבודתו בדרכים ולחיות את אמנותו כמו להטוטן או זמר נודד. בתערוכה "בוהמות" מוצג ציורו "הפגישה", מעין
אלגוריה המציגה מפגש בין האמן הבוהמיין לבין שני רעים המייצגים את העולם שהוא
זנח. באחד ממכתביו כתב קורבה: "בחברה מתורבתת כל כך כשלנו, עלי לנהל חיי פרא;
(...) כל חיבתי שמורה להמון העם; צריך אפוא שאפנה אליו ישירות, שאפיק ממנו את
הידע שלי, ושאחיה באמצעותו. משום כך פניתי זה עתה אל חיי הנדודים והחירות
הגדולים, חייו של הצועני".

בתערוכה "בוהמות", בחשיכה מוחלטת כמעט, מוצגים דיוקנאות של ורלן ורמבו, שני
הבוהמיינים הגדולים של הסימבוליזם הצרפתי, שהיו גם מאהבים לזמן מה. לצדם מהדורות ראשונות של כתביהם, כמה כתבי יד של מכתבים, ותצלומים מבתי הקפה שבהם נהגו לשבת.

על אחד הקירות בחדר מוצג ציור השמן גדל הממדים של אנרי פנטֶן-לטור, שבו נראים שני המאהבים ישובים ליד שולחן בקרב כמה משוררים ובוהמיינים נוספים. רמבו משעין את ראשו היפה על ידו ועיניו שקועות במבט חולמני, ואילו ורלן מחזיק בכוס היין שלו
ובוהה בארשת חמורה בחלל החדר. בציור אחר, המוצג ליד שירו של רמבו, "הבוהמה שלי", רואים את זוג הנעליים המרופטות שצייר ואן גוך.

עוד מוצגים בתערוכה דיוקנאות של ציירים בסדנאות האמן שלהם, שאנדרלמוסיה תמידית
שוררת בהן, ושלל סופרים, משוררים ואמנים המישירים מבט לוהב וחדור תוגה אל הצופה.
בציורו של ניקולה פרנסואה אוקטב טסאֶר מ 1845, האמן שרוע על הרצפה ליד האח,
בסדנתו הקרה והמוזנחת, כן ציור מונח על האח שבה מתבשל משהו בקדרה עלובה, גזירי עץ זרוקים בסמוך. מקצת מן התמונות הללו קבעו אוצרי התערוכה על כני ציור, אולי מתוך ניסיון ליצור תחושה אותנטית ולא מוזיאלית-מנוכרת. אבל קשה לומר שתחושה אמיתית של סדנת-אמן בוהמית שוררת שם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות