בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשדמות בית לחם בדרך פטרבורג

אבא קונסטנטין שפירא היה מחלוצי הצילום ברוסיה ובן בית בחצר הצאר. אבל הוא היה גם משורר עברי, שיצירתו בישרה את שירת הזעם של ביאליק. גילויים חדשים מאירים באור אחר את דמותו של הצלם-המשורר המומר והנשכח

10תגובות

כאשר הודיעה לו נערתו הרוסייה שהיא הרה ללדת, שכב אשר שפירא הצעיר על ערש דווי בבית חולים בפטרבורג והרופאים הודיעוהו שימיו ספורים. היא היתה האדם היחיד שטיפל בו בחוליו, ובכל יום צעדה קילומטרים רבים כדי להביא לו אוכל לבית החולים. בלילות עבדה כתופרת כדי לשלם את שכר החדר ששכרו, לאחר שברח מביתו והיא גורשה מביתה משום שהתאהבה ביהודי. היה זה בשלהי המאה ה 19 ברוסיה, בימי אנטישמיות קשה, שבה הוטלו הגבלות רבות על יהודים, כולל איסור נישואי תערובת.

אשר שפירא סעור הנפש, שעדיין לא מלאו לו עשרים, היה בטוח שימות בתוך שעות
ספורות, ורצה לתת שם לה ולצאצא משום שהאמין שאם ימיר את דתו באופן רשמי, לא ידבק בה קלון. היא קראה לכומר, וכשהלה נכנס ביצבצה זיעה קרה במצחו של החולה, ובתשישותו ביטא שהנסים שעשה ישו לא ייתכנו על פי ההיגיון. הכומר ענה שאם קצרה בינתו מהבין די יהיה אם יאמין, שכן הדת היא עניין של אמונה. הצעיר עצם את עיניו בכאב ושתק. הנערה פרצה בבכי. היא התחננה לפני הכומר שיפסיק להתווכח ויגמור את הטקס. נדמה היה לה שאם המחלוקת תימשך, יעבור אהוב לבה מן העולם. הכומר מיהר להעביר את אשר בן אליהו (אבא) לנצרות, הטביל אותו, שינה את שמו לקונסטנטין והשיאם.

לאחר מכן התברר שהרופאים טעו ושפירא יצא מכלל סכנה. הוא החלים, אף כי לא חלםשהמרת הדת תשפיע על כל חייו, גורלו ומקומו בספרות העברית ובעולם האמנות. שפירא היה למשורר, לצלם רב-מוניטין ולאיש החברה הגבוהה בפטרבורג, אך המרת הדת האפילה בעיני בני עמו על מקוריותו והישגיו. הגירסה הדיגיטלית של "מדריך צלמי פטרבורג" שהופיעה מטעם "המוזיאון הספרותי הממלכתי" במוסקבה, טוענת שסיפור המרת הדת היה אחר. הספר המודפס, בעריכת טטיאנה שיפובה, עתיד לצאת, ולפיו ¬ כנראה בטעות - אשתו של שפירא לא ידעה שהתנצר עד מותו. היא קראה לרב לערוך את הקבורה אך הלה שלח אותה בבושת פנים לכנסייה, וכך הבינה שבעלה המיר את דתו.

כך או כך, מסלול חייו רבי התהפוכות והעימותים הפנימיים זכה בספרות העברית ליותר תיאורים מאשר הישגיו האמנותיים ויצירתו הספרותית, שאף היא נעה בין הקצוות: משירי זעם לשירי געגועים לילדותו בגרודנה, ולחזיונות על דמויות המקרא. המפורסם בשיריו הוא "בשדמות בית לחם", שבו מבכה רחל את בניה, כשהיא עולה בחצות ליל מקברה בדרך אפרתה, אל ירדן דומם צועדת, ודמעתה על גורלם יורדת. שיר זה, למנגינתו של חנינא קרצ'בסקי, היה לאחד מריקודי העם הנפוצים ביותר עד היום.

א"ק שפירא הוא אחד המומרים הרבים שהשתמדו בשלהי המאה ה 19 ברוסיה ומילאו לאחר מכן תפקידים משמעותיים בחיי הספרות, החברה והמשפט של היהודים שם. רובם נחשבו בילדותם מוכשרים מאוד, ידעו בעל פה מסכתות שלמות בגמרא, ורבים ניבאו שיהיו רבנים ופוסקים. אולם אז החלו לנשב ברחוב היהודי רוחות ההשכלה, ושירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה. תחילה קראו בחשאי, בעליות גג ובשעות לילה מאוחרות, רומאנים מתורגמים ותיאורי טבע ואהבה, לאחר מכן למדו בסתר רוסית, גרמנית וצרפתית, והחלו לקרוא בספרות המערב ולהרגיש כי נוצר האדם למרחב ידיים. דבר זה זיעזע את אושיות עולמם וגרם נתק ממשפחותיהם.

אשר שפירא התפרסם כעילוי עוד בהיותו ילד ב"חדר" בגרודנה. בתום הלימודים ב"חדר" עבר לבית המדרש, ושם התוודע לעולמם של בחורי הישיבה והם הראו לו מחבוא בעליית הגג, שבו עישנו וקראו ספרות חולין. הנער נדהם לגלות שיש חיים אחרים מאשר אמר רבא, אמר אביי, ויש כוכבים נוצצים בשמים, דשאים ובתולות אדמוניות. חברו הטוב מבין הצעירים הללו היה אברהם שלום פרידברג, לימים סופר ועורך בכתבי העת "המליץ" ו"הצפירה". יחד היו קוראים בעליית הגג בלילות את "אהבת ציון" של מאפו, והוקסמו מתיאורי ארץ-ישראל הקדמונית ומההתוודעות לחיי העם בימי התנ"ך. לילה אחד, לאחר שבני הבית נרדמו, ניסה שפירא לכתוב בעברית שיר ידידות וחש שרחב לבבו. בלילות הבאים המשיך, אך נרדם מרוב עייפות על ניירותיו, ואביו הקפדן ומהיר החימה מצאו בבוקר כשהשיר הבלתי גמור תחת אמות ידיו. האב חטף את הגיליון וקרעו, קשר את בנו אל השולחן ואמר לו שאם חשקה נפשו לכתוב בלשון הקודש, עליו להעתיק מדי יום ביומו גיליון שלם מתוך הספר "שבט מוסר".

בעקבות לחצים ועונשים נוספים גמלה בנער ההחלטה לברוח מהבית. ידידו א"ש פרידברג שלמד שענות והצליח לקיים עצמו בעבודה זו, הציע לו ללמוד צילום כדי שיוכל להתקיים באופן עצמאי. כך עשה, וגילה כשרון בולט גם באמנות חדשה ודרושה זו. הצילום, היכולת לקבוע דימוי מוקרן על חומר רגיש לאור, היה המצאה מהפכנית. אחד משימושיה הראשונים של אמנות זו היה יצירת פורטרטים, ובני החברה הגבוהה, שעד אז הזמינו את יצירת דיוקניהם אצל ציירים, יכלו מעתה להנציח עצמם בהרבה עותקים, ליצור כרטיסי ביקור עם תמונות דיוקנם ולחזק באופן משמעותי את מעמדם והשפעתם.

היה זה בימי הזוהר של הצאריזם, באמצע המאה ה 19, כשמשאבים עצומים הושקעו בפיאור ארמונות האצולה, והדקורטורים למיניהם נעזרו בשירותיהם של ציירים וצלמים. תחנתו הראשונה של אשר שפירא לאחר שברח מהבית היתה וינה, העיר שבה יצר סמולנסקין, אליל הנוער אז. סמולנסקין התפעל משפירא והדבר נטע בו ביטחון להמשיך בדרכו, כלומר לחיות חיים חופשיים יותר מאשר בבית אביו, לעבוד ולכתוב. מודעה שקרא בעיתון רוסי על חיפוש צלם בפטרבורג, הובילה אותו לחפש שם את מזלו, אולם עד שהגיע נתפס המקום ובעלי פוטוגרפיות שפנה אליהם דחוהו בלך ושוב. כשחיפש דירה ביקשו ממנו תעודות, אך הוריו סירבו לשלוח לו את תעודותיו מאחר שהימרה את פיהם וברח מהבית.

בלית ברירה הלך לישון על ספסל בגן העיר. אך נרדם ליד צרורו הקטן ובא שוטר והעירו באומרו שהספסל נועד לישיבה ביום ולא לשינה בלילה. למחרת נכמרו עליו רחמיו של אחד העוברים ושבים, והוא הושיט לו כמה פרוטות. שפירא קנה כיכר לחם ובלעה בעודו עומד.

ימים רבים היה יוצא ובא בחיפושי עבודה, וכדי לכלכל את עצמו אף עסק בפינוי שלג
מהרחובות. יום אחד, לאחר חודשים רבים של חיפושים, הגיע לבית המלאכה של צלם יהודי שעסק בשיפור תמונה של אופיצרים, והלה התפעל מגישתו ועצותיו של הצלם הצעיר ושכר את שירותיו.

לאחר זמן קצר החל בית המלאכה שלהם להתפרסם ולקבל הזמנות רבות. שנתיים עבדו כשותפים ואז פתח שפירא צלמנייה בעצמו, ברחוב הראשי של פטרבורג, נייבסקי פרוספקט מס' 30. עבודתו היתה דייקנית ונקייה למופת, תמונות הדיוקן שצילם היו אמנותיות, והוא התפרסם במהירות כאמן מהדרגה הראשונה. שחקנים, אמנים, שרי ממשלה ואצילים היו באים להצטלם אצלו, ושמו התפרסם לא רק בפטרבורג אלא אף במוסקבה. הוא הוזמן להנציח אירועים מלכותיים, והיה לצלם של בית הצאר. תמונות בית המלוכה שהיו תלויות בבתי הספר ובמוסדות במרחב הממלכה היו פרי עבודתו, וכן תבליטי דמויות ענקי הרוח והתרבות. הוא גם השתמש בשיטה חדשה של ציפוי התצלומים באמאיל, דבר ששיווה להם ברק והוסיף להם עמידות. שפירא נהג להציב את תמונותיו בחלון הראווה של הצלמנייה, ו"מדריך צלמי פטרבורג" מתאר שהנשים שהיו עוברות שם היו מתרגשות כמו פגשו בדמויות אמיתיות. לימים שלח מתמונותיו לתערוכות צילום וזכה במקומות ראשונים.

אחד הגיליונות הראשונים של "המליץ" מ 1884 מסר ש"חברת הפוטוגראפים בוויען שלחה להפוטוגראף המצוין א.ק. שפירא אות כבוד היותר גבוה, והיא מטבעת (מעדאיל) זהב בעד התמונות אשר עשה ל'רשימות של מטורף' של הסופר גאגאל" (=גוגול). שפירא אסף את כל המדליות שקיבל, צילמן ועיטר בהן את הלוגו של נייר המכתבים והתמונות שלו. כמו כן קיבל אות הצטיינות מאלכסנדר השלישי על שקידם את אמנות הצילום ברוסיה. מומחי צילום שראו את תצלומי אנשי הרוח שלו, השווהו לנח, שקיבץ במבול אל התיבה את החיות, וכך שמר על המשכיותן. הם השתמשו בהשוואה זו משום ששפירא צילם גם תמונות ציירים של אנשי רוח שהלכו לעולמם, וכך הנציחם לאחר מותם, בעותקים רבים לדורות.

בשנות השבעים קיים שפירא סלון ספרותי בביתו, ובערבים היו מתאספים שם אנשי
האינטליגנציה של פטרבורג. שני ערבים בשבוע היה הבית פתוח ונערכו בו ויכוחים
ספרותיים ופילוסופיים. תקרובת טעימה ומעודנת שהגישה סוכנת הבית הוסיפה לאווירה התרבותית והנעימה ששררה במפגשים החברתיים הללו. שפירא, שחש יהודי בביתו ולא רק בצאתו, ושייסורים על המרת הדת קיננו בו באופן מתמיד, נהג לקשר בין סופרים רוסים ויהודים, דבר ששיכך את צערו והבליט את כבודו לבני עמו. פרט למפגשים שבהם ניסה לקרב בין סופרים רוסיים ליהודים, ביטא את אהבתו לעמו בתרומות גדולות לכתבי העת העבריים, בעזרה לנזקקים ובניצול קשריו עם השלטונות להקלות צנזורה. לדבר זה היתה חשיבות גדולה באותם ימים, שבהם עברו הצנזורים על כל משפט ושינו רעיונות וביטויים כדי לדכא שאיפות לאומיות. הוא היה הולך למועדוני המשחקים של החברה הגבוהה לשחק עם הפקידים רמי מעלה פרפראנס, ותוך כדי המשחק והשתייה היה משפיע עליהם לא לשנות הניסוח של "היום" או ה"המגיד" או ה"הצפירה". כדי להשיג את מבוקשו היה מפסיד אצלם סכומי כסף נכבדים ובכך מרכך אותם.

שפירא היה הצלם של גדולי הסופרים הרוסיים אז: טולסטוי, צ'כוב, דוסטויבסקי, טורגנייב, גונצ'ארוב, סלטיקוב שצ'דרין ואחרים. לימים הכין גם אלבום של כולם. את צילומי טולסטוי לאלבום ביצע בעזרת ניקולאי סטראכוב, ידידו הטוב של הסופר, ומכתבים אחדים בקובץ ההתכתבות שלהם מתארים כיצד שיכנע סטראכוב את הסופר להצטלם לאלבום זה.


מקורות נוספים מתארים ששפירא היה בן בית אצל טולסטוי, וצילם גם את בני משפחתו באירועים שונים. רק דוסטויבסקי התנגד להצטלם. זלמן שניאור תיאר את הפגישה בין שפירא לדוסטויבסקי מלה במלה כפי ששמעם מפי הצלם המומר: "בא אני אצל דוסטויבסקי, כך וכך פיודור מיכאלביץ', אני אומר לו, אלבום של סופרי רוסיה אנו מוציאים, כל חבריך כבר נתנו את תמונותיהם... מובן מאליו שבלי תמונתך אי אפשר לחשוב על קובץ זה... דוסטויבסקי הסתכל, את זוויות עיניו מיצמץ ואת זקנו הארוך והשקוף מחמת מיעוט שערות אחז באגודל ואצבע באמצע, סמוך לסנטר, ואז נראו בפניו כל תערובות הטוב והרע, כל ההתרכזות של שכל בהיר ועומק וגירוי העצבים של חולי הנופלים, ואמר בקול ממושך:

סליחה, מה שם כבודו? לא שמעתי בדיוק...

- שפירא, קונסטנטין שפירא.

- המ... ש-פי-רא... כך... והלא אינך רוסי, אדוני, הלא?

שפירא נבוך רגע אחד. מה יען אותו? יאמר רוסי אני, שקר הוא. יאמר מומר אני - לא
נעים במקצת. אך כרגע התאושש ואמר:

- יהודי אנוכי!

שחוק עוקץ ניצנץ בעיני דוסטויבסקי הצרות. המ... כך... יהודי... המ... וואט נאציא!
(המ... איזה עם!)

באותו רגע, סיפר שפירא, נדמו לי פני הסופר הנעלה כל כך רעים ועלובים ורחוקים. חיוורון עורו הקמוט והצהבהב, תנועות ראשו ושפתיו ובוזו הגלוי עוררוני רגע לעשות מעשה אשר לא ייעשה... מעט היה בעיניו להעליב רק אותי לבדי? את כל עמי העליב! אבל התאפקתי. סוף סוף יוצרו של 'קרמאזוב', 'החטא ועונשו' ושל 'נאום פושקין' יישב לפני. כדאי היה שאתאפק".

מדריך צלמי פטרבורג מספר שלאחר מותו של דוסטויבסקי ביקשה אלמנתו אנה גרגורייבנה ששפירא יצלם אותו בארון מתים. וכך אכן עשה. כדי למכור למעריצי דוסטויבסקי את התמונות, הודיע שהוא מוכר כל תצלום בשלושה רובל (במקום ארבעה) ומתוכם הוא מפריש חמישים קופיקות למלגה על שם דוסטויבסקי.

אחד המאורעות הקשים ביותר בחייו היה הטקס של טבילת בנו השני. הוא לא היה מסוגל להיות נוכח בו וברח לבית אחד מידידיו. אותו ידיד, עיתונאי ה"המליץ", כתב: "פעם אחת בא אלי בבוקר ושיניו דא לדא נקשן: 'היום יבוא הכהן לביתי לנצר את בני הנולד לי, מיהרתי לצאת מביתי, לבל יראו עיני את אשר גועל נפש לי לראות. לבי יתפוצץ לרסיסים בזוכרי כי לולא התנצרתי, כי אז באו אלי היום הרב החזן והמוהל ואנשים נכבדים ממכירי. היינו משתעשעים בדברי תורה והיה היום לי לחג ועתה נהפך לחגא".

קשים מכל היו לשפירא ימי החגים. אז לא יכול היה להישאר בביתו והיה מחפש להתארח אצל ידידיו מהעבר, ודווקא החרדים שביניהם. הדבר הכעיס מאוד את אשתו והיא איימה שתלשין לפני הכנסייה שהוא בוגד. חוסר ההבנה שלה הרחיק אותה ממנו. געגועיו לביתו בגרודנה התגברו והוא היה חוזר וחולם וחושב על בית הוריו. באחד הימים אמר לאחד מחבריו שהוא בטוח כי ברגע זה מתה אמו. לאחר יומיים התקבלה הודעה שאכן כך היה.

רבים מהיהודים שהתנצרו, התרחקו מעמם והתכחשו לו, והיו ביניהם אפילו אנטישמים.

אך שפירא, אף כי היה איש חברה רוסי והתהלך בין שרים, נותר קשור לעמו. וכך כתב
ליל"ג בפברואר :1877 "לו ידעת אדוני מה גדלה אהבתי לעמי ולמולדתי אז מלאת שחוק פיך. באמת, הלא שחוק יעשה האיש שהמיר את כבודו בלא הועיל... אך מה אעשה, לבי לעמי יזעק!"

זעקותיו היו מרות יותר לאחר הפרעות ב 1881, "הסופות בנגב". פרעות אלה, שלוו
באדישות השלטונות, נראו הוכחה לכך שהשנאה ליהודים ברוסיה מושרשת ושהדרך לשרוד היא לצאת משם, לאמריקה או לארץ-ישראל. אז גם התחזקה תנועת "חיבת ציון" והקריאה "בית ישראל לכו ונלכה". ממרום מעמדו ראה שפירא שהתקרבות לעם הרוסי, שבה האמין לפני כן, היתה אשליה, והקרע על המרת דתו החריף בקרבו. יותר מאי פעם הרגיש יהודי ורצה להיות יהודי. הוא גם לא חשש להפסיד יוקרה ומעמד, ופירסם בפומבי שירים לאומיים הקוראים לעם להתעורר ולחזור לארץ אבותיו. שירו הראשון באותם ימים עורר בפטרבורג סנסציה גדולה על כי משומד, איש חברה רוסי, כותב עברית, ומעורר את עמו להתחבר לימיו מקדם. השיר "מחזיונות בת עמי" הוא פיתוח של אגדת עם שלפיה דוד המלך לא מת אלא רק ישן והוא עוד יקום ויגאל את העם. שפירא פיתח אגדה זו בכשרון רב ודבריו היו כצרי לנפשות הקוראים.

אולם לאחר "הסופות בנגב" התפרסמו בעיתונות העברית הרבה מאמרים בגנות המומרים והמתבוללים, כי ראו בהם סכנה להמשך קיומו של העם היהודי. הרבה פולמוסים התפרסמו בין תנועת ההשכלה, שקראה להתקרב לתרבות המערב, ובין התנועה הלאומית שעוררה את רעיון שיבת ציון. שפירא הסתבך בכמה פולמוסים כאלה, ואף ששאף והטיף לחיבת ציון, הסתכסך עם חלק מדבריה. שפירא חי בתקופת מעבר בספרות העברית. סר חנה של ההשכלה, וכוחה של הלאומיות עוד לא היה די חזק. פלפול למדני מעורב במשאלות לב נשגבות מילא את דפי כתבי העת. כל שירת הדור ההוא, פרט לשירת יל"ג, אינה ידועה כמעט לציבור.

ידידו מנוער א"ש פרידברג היה הראשון שכינה אותו "משורר עברי לאומי". גם דוד פרישמן, שהיה אז מבקר מתחיל אך מחמיר, כתב ששיריו של שפירא אמיתיים ואם ירבו כאלה הם יהיו לשירי עם ויוכלו לעורר בלב העם את רוח הלאומיות האמיתית.

בשיריו בשנות השמונים הביע גם געגועים לילדותו ולהווי היהודי שממנו ברח, ותיאר
בחמלה ובערגה את דמות הרבי, למרות כעסיו והכאותיו, את ביתו דל ואת בתו הקטנה, שאותה אהב בילדותו.

במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים שמור אוסף קטן ממכתביו, חלק קטן
מארכיונו האישי, שרובו נמצא כנראה במוזיאונים וארכיונים ברוסיה. אוסף זה, שרובו
התכתבות עם א"ש פרידברג, נשלח לספרייה הלאומית בידי יורשיו של פרידברג, ונמצאת בו התכתבות שנמשכה 35 שנה (1900-1886) בין שני החברים מנוער. יש בה תקופות של שתיקה, כשם שהיו בשירתו של שפירא, אך המכתבים מאירים את עולם כתבי העת היהודיים אז, את היחסים עם הצנזורים ובעיקר את דמותו של שפירא, שיריו וסערות נפשו. בהתכתבות זו מתוארת ההשתלשלות המרה של הפולמוסים עם ראשי העסקנים, שידעו על עושרו הרב ומעשי הנדבנות שלו אך התחמקו ממנו, ובמידה מסוימת אף חששו שילשין עליהם בשל קשריו עם מקבלי ההחלטות במשטר הרוסי. אחד המכתבים מתאר את תוכניתו להקים צלמנייה נוספת ב"צארסקויה סלו", מתחם המלוכה הצארי, דבר המעיד על קירבתו לאנשי פמליית הצאר שהרבו להצטלם אצלו.

המכתבים מתארים גם את מאמציו המתסכלים לפרסם את שיריו בכתבי עת עבריים, ובולט בהם מפח נפש, בעיקר משום ההתנגדות להדפיס את שירו "לעת ערב", שהמשורר התעקש לקרוא לו בכותרת המשנה "דינה" באותיות לועזיות. כנראה התעקש על השם לא בעלמא, אלא משום שמדובר בעלמה ממשית שאהב לעת הזדקנותו ושמה דינה. השיר נכתב שנתיים לפני מותו.

שפירא לא חי כבר עם אשתו הנוצרייה. שנים רבות לפני כן היה הקרע ביניהם ללא איחוי. גם עם בנו, שסחט ממנו כסף, ניתק את הקשר (באחד המכתבים הוא מתלונן שבנו מכר אותו בעבור שלושים כסף). עם זאת פירנס את נכדו בן ה-11, שהיה יקר לנפשו. לשם כך נאלץ להמשיך להחזיק בצלמנייה אף כי רצה למוכרה ולעלות לארץ-ישראל. בפתק קטן, חודשים ספורים לפני מותו, כתב שגם אם אינו אוהב את אשתו הוא חייב לדאוג לה בעבור הזמן שטיפלה בו בתקופה הקשה בנעוריו. "מי מילל לך כי אעזוב אשתי לחרפת רעב", כתב לפרידברג, "כל עוד נשמה באפי אתן לה משכורתה ליֶרח... זאת אעשה לא למען אהבתי לה, כי שנאתיה אחרי כל הרשעה אשר עשתה לי בזדון לבה הארור, אך אעשה כל זאת למען חסדה אלי בימי נעורי. כי אנכי לא אשכח טובה אשר עשו עמדי פעם אחת עד יום מותי ועד בכלל..."

קשות מאוד היו השנתיים האחרונות בחייו. הרופא אסר עליו להתרגז. פרידברג השפיע
עליו במכתביו לצאת למנוחה בחוץ לארץ והוא השיב שאינו יכול לעזוב את בית הצילום כי אם יקרה לו משהו תקבל אשתו פנסיה חודשית עד סוף ימיה בעוד שהוא רוצה להוריש את כל כספיו לעם ישראל. הוא הרגיש נרדף ביד כולם, והחל להתבודד ולהתרחק מאנשים. בלילות כוססוהו ביעותים. באחד משיריו שנשארו בכתב יד הוא מתאר חלום ובו הוא עומד ברחובות ירושלים שקמה לתחייה ושר משירי ציון. העם מקבל את שיריו בתודה, בנות ירושלים כותרות זר פרחים לראשו, והנה באים צעירים, משליכים את הזר וקוראים "מה לך ולנו".

הוא התעורר בבעתה, וברקע שמע את צלצולי פעמוני הכנסיות ליד ביתו. פחדו הנורא היה שקול כזה יבשר את מותו ועדת כמרים תוביל את ארונו לקבר לא ישראל. הוא לא היה יכול לשאת דמיונות אלה, מכר את ביתו ואת הצלמנייה ועבר לדירה קטנה יותר במקום מרוחק יותר מפעמונים, בשדרות נייבסקי פינת בולשאייה מורסקאייה. הוא עשה זאת גם כדי להוזיל את מחיר צילומיו, כי גבה מחיר יקר על כל תצלום כאשר שילם כל חודש 4,000 רובל שכר דירה, ליד הכנסייה הקאזאנית רבת הפעמונים. העברת הכתובת לא מנעה את התגשמות הבעתה. באמצע מארס 1900 הלך לעולמו ונקבר בכפר הנוצרי סטרילנה, כפר
הולדתה של אשתו. בלוויה השתתפו רק מתי מעט. רוב המלווים הלכו אחר הארון רק עד בית הנתיבות בפטרבורג, לא ליוווהו לכפר הפרבוסלאבי, התעלמו מתרומותיו הרבות ומהיותו יהודי בלבו פנימה. כל הערכה לא נכתבה עליו בעיתונות העברית שבה השקיע דמים מרובים.

רק 11 שנים לאחר מותו יצא לאור קובץ קטן של חלק משיריו, "שירים נבחרים", ובראשו הקדמה של פיכמן. פיכמן כתב שמקור שירתו של שפירא היה כאב המרת הדת, וששירתו מבשרת את שירת הזעם של ביאליק, למרות החזרות והסגנון הפתטי. חוקרים וסופרים שעסקו בדמותו, כמו פיכמן עצמו, א"ש פרידברג, לחובר, זלמן שניאור, י' רבינוביץ, ג' גיטלביץ, ח' תורן ואחרים, תיארוהו מנקודת מבט יהודית צרה הנכונה לזמנה. כך גם עורכי כתבי העת שאתם התנצח. היום ראוי אולי להתייחס אליו באופן אחר, כאמן הנמצא במוקד התעניינות של חוקרי התרבות ברוסיה עד היום, כיהודי בן בית בחברה הגבוהה שלא חשש להצהיר על יהדותו ברוסיה האנטישמית, וכצלם שתרם באופן משמעותי להתפתחות אמנות הצילום ברוסיה.

א"ק שפירא השאיר כמה רבבות רובל למען ארץ-ישראל, ורשם אותם לפקודת "הוועד
האודיסאי", שתמך במושבות העלייה הראשונה. הכסף שימש אולי לרכישת אדמות או בניית מבנים או ציוד חקלאי. לא מצאתי אם שמו הונצח ברבים בדרך כלשהי, בשם של רחוב, או שכונה, או בתערוכת צילום. אפשר להתרשם מדמותו ומיצירתו בספרייה הלאומית בירושלים.

במחלקת הארכיונים שם נמצא חלק מספרייתו וכמה מצילומיו וכן נייר המכתבים שלו, שעליו מודפסים דיוקנאותיהם של גדולי הסופרים הרוסים. שם ראיתי גם מכתב של חמדה נופך מוזס, המעיד על כך שבני המשפחה של שפירא ביקשו מסבה, יהודה נופך, להעביר את כל ספריו ליוסף חזנוביץ, מייסד בית הספרים. צילומיו של שפירא קישטו את קירות ביתו של יהודה נופך, והוא היה ידיד טוב של הצלם-המשורר. וכך כתב יהודה נופך לד"ר יוסף חזנוביץ ב :16.2.1901 "ביום חמישי נשלחו הספרים של שפירא לביאליסטוק... הכסף עבור המשלוח של הספרים נתנה משפחת שפירא... בהתאם לרצון המנוח ויורשיו, כל הספרים נועדו להישלח לירושלים". בין הספרים הרבים שהועברו לשם נמצא גם "פישקה החיגר" בהקדשה אישית של מנדלי מוכר ספרים: "לכבוד החכם הנכבד, סופר מצוין ומליץ, אחד מני אלף, נודע לתהילה הד"ר קאנסטאנטין שפירא נר"ו, מנחת מזכרת לאות ברית שלום וידידות, מאת מוקירו ומכבדו באמת ובתמים, המחבר". ליד הקדשה זו כתוב "מתנה מאת אבא שפירא לגנזי יוסף בירושלים". אבא שפירא, לא קונסטנטין.

תודות לאלכס אוורבוך, לבתי אורה לב ולארכיונאי גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו