בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יעל מדיני: וירג'יניה וולף הישראלית

היא בתו של רה"מ משה שרת; סברה שעורך תרבות וספרות לשעבר מתעלל בה; ומסרבת להופיע על שער העיתון ■ תולדות הספרות העברית פסחו עליה, אשה קטנה, חזקה וצנועה המגלמת בהווייתה את ההיסטוריה של הארץ ■ הסופרת יעל מדיני נחשפת

42תגובות

היה זה בשנת 1977. יום אחד הופיעה במערכת “תרבות וספרות” הסופרת עמליה כהנא כרמון, כשבידה ספר ובפיה הכרזה: “בידי ספר של וירג’יניה וולף הישראלית. אתם מוכרחים לכתוב עליו”. והיא מסרה לעורך אז, בנימין תמוז, את הרומאן הראשון של יעל מדיני, “קווים וקשתות”, שיצא בהוצאת “ספרי סימן קריאה” בעריכת מנחם פרי. בנימין תמוז העריך מאוד את עמליה כהנא כרמון, שהיתה בימים ההם סופרת נערצת, אבל על “קווים וקשתות” של יעל מדיני לא נכתב, ולבושתי נדרשו לי כשלושים שנה ויחסי ידידות והערכה כדי שאקרא את הספר המופלא הזה, שאכן הזכיר לי את וירג’יניה וולף בסגנון כתיבתו. לפלא הוא בעיני שחוקרות המיגדר פסחו עליו.

הרעיון לערוך אִתה את הראיון הזה נולד בעת טיול בוקר יום שישי לבית סביה של יעל בחולון. כשהציעה לא ידעתי במה מדובר, והיא הסבירה שניסע דרך שוק הפשפשים ביפו, לאורך הטיילת של בת־ים ומשם לחולון. כך הגענו לבית מאירוב שהיה למוזיאון. מדובר בבית קטן באחד משיכוניה הראשונים של חולון. התקיימה בו באותו זמן תערוכה של אדריכלות יפאנית, אבל מה שהיה מעניין מכל היו הזיכרונות שהעלתה יעל על ביקוריה בימי הקיץ בבית הסבא והסבתא שלה בהיותה ילדה.

היא סיפרה לי על הדמויות של סבא וסבתא שלה, פרידה, אשה ששאיפותיה האישיות נכזבו, ועל כתפיה היתה מוטלת האחריות למשפחתה, שכן בעלה יהודה לייב מאירוב, רופא שיניים, היה בעיקר בעל חלומות, ועל דודה שאול מאירוב־אביגור, ממגיני תל־חי ומפקד עלייה ב’, חבר קבוצת כנרת, ששכל את בנו גור בקרבות מלחמת השחרור בגליל, ושינה את שמו לאביגור.

פתאום הבנתי, וביתר שאת, שאשה קטנה, חזקה וצנועה זו שלצדי מגלמת בהווייתה את ההיסטוריה של הארץ הזאת, שהיא נצר לשבט של המייסדים המיתולוגיים של “ההגנה”, צה”ל, המדינה, דמויות שבהן התגלמו הערכים הישנים שעליהם גדלנו. הבנתי שלא זו בלבד שיעל מדיני אינה מוּכרת כסופרת, אלא שלמרות המוזיאון בחולון על שם הורי אמה ציפורה, שעלו לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה והתיישבו בחולות, ולמרות מוזיאון “ההגנה” שבשדרות רוטשילד, שהיה פעם ביתה של משפחת גולומב, מעטים יודעים היום את השמות הללו: שרת, אביגור, גולומב, ודב הוז, נציגים של תקופה, שיעל ביקשה להציב להם יד ברומאן האחרון שלה עד כה, “המרתף”, שראה אור לפני שנתיים בהוצאת “מטר” ולא זכה להד.

ניר כפרי

“קווים וקשתות”, הרומאן הראשון מפרי עטה הוא רומאן על חניכה מאוחרת של נערה, הנשלחת על ידי הוריה בימים האחרונים של המנדט הבריטי בארץ־ישראל לקרובים בניו יורק, כדי להכיר את העולם. בניו־יורק מתוודעת הצעירה מארץ־ישראל, עדנה, אל אלמנה יפה ועשירה, הגרה בבית פאר במנהטן. אחת לשבוע היא באה אליה ללמד אותה עברית. שכן הגברת מתכננת לנסוע לארץ ישראל לרגל הצבת אנדרטה לזכר בעלה ביישוב אשר לו תרם.

דרך ביקוריה בבית האלמנה היא מתוודעת אל דמויות שונות: אמנים, ניצולי שואה, אנשים פשוטים ואנשים עשירים. בבית מארחיה, אן וארני, נקשרת נפשה בנפש הנער המתבגר בילי ובנפש אחותו החולנית ביטי. האמן ברגמן מאמין, כי הכל מוחש בגוף ודרכו. הפואטיקה שלו: “כאשר אנחנו מדברים, מסבירים, מראים, נותנים - מה כל זה? זה היצר לקרוב אל זולתנו, להטביע בו את חותמנו. להיטבע בחותמו. שתישאר עדות לפגישתנו”.
הגיבורה, עדנה, מגדירה את עצמה כדבורה כי היא “נמשכת למוץ צוף פרחים סביבה. ואולם אין היא דבורה טבעית. היא מוצצת ואינה מייצרת דבש. דברים נחווים בחייה לחצאים. לא לחצאים, כי את החווייה היא חווה עד קצה־קצה. אלא שהיא רק חווה ואינה פועלת ועל כן נותר בה משקע של שיתוק ופחד וניוון. ועל זאת היא בוכה. על עדנה, על עצמה שכולה פנימה ואינה חוּצה. היא התייגעה מהדחיסות הפנימית. מאסה בה”.

עלילת הרומאן מתפתחת באִטיות והיא רוויית תשוקות אפלות, שיגעון, מין ומוות. דרך הסיפר מיוחדת במינה, מרובת פרטים ודיאלוגים, מאופקת ועצורה, לפעמים ספק ממשית ספק חלומית. חיים שלמים נפרשים דרך התבוננותה של הנערה בעולם היהודי־האמריקאי, הנגלה לה דרך הדמויות, בנות המעמדות השונים, והיא מצליחה לרקום רקמה עשירה ומלאת חיים של הוויית המהגרים, כפי שהיא נחשפת לעיניה בחודשי שהייתה במנהטן של סוף שנות הארבעים, עד שהיא נקראת לחזור הביתה, כי מדינה ומלחמה עומדות לפרוץ. נעימה טרגית־אירונית מלווה את האריג העשיר שהיא טווה בעברית פשוטה ומדויקת.
יעל מדיני נולדה ב–1930. ילדותה ונעוריה עברו עליה בירושלים. היא החלה לפרסם בשנות השבעים של המאה שעברה. בין כתביה שני רומאנים עבי־כרס: “קווים וקשתות” מ–1977 ו”המרתף” ‏(576 עמודים‏), מ–2010, ובאמצע - רומאן פוליטי ושמו “בלדה לטרור” משנת 2000, וכן קבצי סיפורים וספרים לילדים ולבני הנעורים. סיפוריה הקצרים עדינים, תמציתיים, מדויקים ורוויי הומור. הרומאנים שונים כל אחד זה מזה בסגנונם ובאופיים. כשיצא “בלדה לטרור”, שעלילתו נקרעת באהבה בלתי אפשרית ונסבה על יחסי שני העמים היושבים כאן, קראתיו מרותקת, אבל עכשיו שקראתי את “קווים וקשתות”, אני חושבת שרומאן זה הוא שיא יצירתה, למרות שעל הרומאן האחר, “המרתף”, אפשר לומר שהוא “הרומאן הציוני האחרון” ומכאן חשיבותו.

עלילת “המרתף” מתרחשת ב–1934. יהושע חפץ עולה מגליציה לארץ ישראל. הוא נוסע באוטובוס מחיפה לתל־אביב, ובחיפושיו אחר מקום מגורים הוא נעצר ליד קיוסק בהרצל פינת רוטשילד לרוות את צימאונו בכוס גזוז. לא רחוק מפינה זו היה סניף מרכזי של משפחת הסופרת - בבית שהוא כיום מוזיאון ההגנה ע”ש אליהו גולומב. שם גרו פניה שרתוק סבתהּ, בתה עדה שרתוק־גולומב, דודתה ובעלה אליהו גולומב וילדיהם.
זה היה הבית השני של יעל על כל האזור הסמוך לו, תחנת האוטובוסים שהיתה אז ברחוב אלנבי, השדרה, הקיוסק. ברומאן “המרתף” ביקשה להציב יד לרוחו ולדמותו של דודהּ האהוב אליהו גולומב דרך אחד הגיבורים המשניים, שולם. והיא הקדישה אותו לזכרו.
אני פוגשת את יעל בביתה בעיבורי רמת גן. בחזית הבית צומח עץ יפה, לא מוכר לי, ויעל אומרת לי “זה תמרהינדי”. מאחור, חצר גדולה ומאווררת שבמרכזה עץ פקאן וסביבו בעשב מתגוללים אגוזים שעוד לא נאספו. בהיכנסי, אני שואלת, אם גם השבוע היא מארחת את כל ילדיה ונכדיה לארוחת שבת, והיא צוחקת ומוליכה אותי אל המטבח להראות לי את הסיר הגדול העומד על הכירה, מרימה את המכסה ואני רואה את הררי הירקות, כתומים וירוקים, צפים במה שעתיד יהיה להיות מרק עוף.

כמה נפשות אתם בשבת? אני שואלת את בעלה, והוא עונה לי: בין 13 ל–15. ואני תוהה: “כל שבת?” - “זה המחיר שמשלמים כדי לראות אותם ולשמור על אחדות המשפחה”. בעיני בני הזוג הקשישים יעל וגדעון מדיני יש לכך חשיבות עליונה.
על הקיר החוצץ בין הסלון למטבח, מימין לדלת, תלוי דף ממוסגר של “ניו יורק טיימס”, שכותרתו: “הציונים הכריזו על ייסוד מדינת ישראל”. מתחת לכותרת שני דיוקנאות, זה של משה שרת, אביה של יעל, וזה של בן גוריון, והתאריך הוא יום בת המצווה שלי: 15 במאי 1948. מן הצד השמאלי של הדלת תלוי דף רשום בעט, ממסוגר אף הוא בחביון זגוגית, ועליו הטיוטה של גירסת משה שרת להכרזת המדינה בכתב ידה של יעל.
“אבי הכתיב לי”, היא מסבירה. “היו ארבע טיוטות ובן גוריון הוא שכתב את הגירסה הסופית על פיהן”.

על שאלתי בקשר למבצע “עמוד ענן” בעזה אומרת יעל: “יש לי הרגשת רווחה עצומה שהמלחמה נגמרה, והצבא לא נכנס. יש לי התעניינות עצומה בפוליטיקה. אני לא פעילה, אבל אני חברה במרצ. אני מבינה מדוע הכיוון התבוני הצטמצם בארץ. זה בגלל השינויים הדמוגרפיים ובגלל שיקולים פוליטיים צרי אופק. אני לא בטוחה, שהיום אפשר היה להקים מדינה. אז היה פתרון והיתה תמיכה בגלל הערכים האנושיים”.

- מתי התחלת לכתוב?

“כשהייתי סטודנטית באמריקה. כשהייתי צעירה התקשיתי לכתוב חיבור חופשי. באמריקה לקחתי ב’האנטר קולג’’ קורס בכתיבה יצירתית. היינו קוראים בכיתה את מה שכתבנו. המורה נתנה לי מחמאות. היתה בינינו תלמידה פולנייה שייסדה עיתון וביקשה רשימות. כתבתי אנגלית, שפה זרה. אבל השופטים לא היו שופטי ירושלים, לא המורים שלי וגם לא אבי. ויכולתי להם. כשחזרתי לארץ תירגמתי ל’עם עובד’ את ‘צייד בודד הוא הלב’ של קרסון מק’קלרס. למדתי מזה הרבה. את הסיפור הראשון שלי, ‘בר מצווה’, נתתי לשלמה גרודזנסקי. הוא פורסם בגיליון האחרון של ‘אמות’. קראתי אותו לאבי והוא אמר: ‘זה מלא פרטים’”.

קראתי אותו עתה בקובץ “הקבלייר שלי” ‏(הוצאת תרמיל, 1987‏), ומצאתי שהוא סיפור מושלם, אופייני לכתיבה מרובת הפרטים של מדיני, המשתמשת בדיאלוגים לבניית הסצינה ולאפיון הגיבורים. זהו סיפור חניכה עדין, המתרחש בארצות־הברית, באולם חגיגות של בית כנסת. בדרכם של בני המשפחה החוצה אל השלג, אחרי שאמו של הנער אומרת לבנה “תינוק שלי, התעייפת, נכון?” ומוסיפה: “בבית תכין לך גלוריה קקאו כפי שאתה אוהב”, לוחש האח הגדול, “גלוריה, אשרי אלה שנולדו כושים ונצטוו במצוות קרצוף רצפות ושוחררו מעוּלם של רבנים ורבניות, בר־מצווה ו’היברו סקול’, גלוריה. הללויה. אמן”. דרך הדיבורים מגוללת אפוא מדיני עולם שלם, והסיום מפתיע ולא צפוי.
לשאלתי איך הגיע “קווים וקשתות” אל עמליה כהנא כרמון מספרת לי יעל: “בת דודי רות מאירוב הכירה את עמליה ושלחתי דרכה את כתב היד של הספר. היא התלהבה ושלחה אותו למנחם פרי, שפירסם אותו כמות שהוא. הספר לא זכה לשבח אלא לקטילה פה ושם. אחרי ‘בר מצווה’, פירסמתי סיפורים ב’עיתון 77’, וב’דבר’.

“את סיפורי ‘ערי מקלט’ שלחתי ל’תרבות וספרות’, אבל בנימין תמוז לא פירסם אותו. התלוננתי באוזני בת דודתי דקלה גולומב, שתמוז מתעלל בי. צחקה דקלה ואמרה שאין פלא בדבר. היא סיפרה לי שבנימין תמוז רצה להיות נספח תרבות בלונדון ובא אל אבי לראיון. אליהו אילת היה נוכח, ואבי אמר לאליהו אילת ברוסית, ‘זה מן ההם. ‏(הכנענים‏) הוא לא יקבל משרה כזאת’. לא עלה על דעת אבי שתמוז מבין רוסית”. בסופו של דבר, פורסם הסיפור ב”הארץ” כשיורם ברונובסקי מילא את מקומו של תמוז.

הסיפורים הראשונים קובצו ב–1987 בספר שראה אור בהוצאת “תרמיל”. קובץ הסיפורים השני “גן עדן על הגבול” ראה אור ב”כרמל” ב–2005.

לא פעם הייתי אומרת ליעל שעליה לכתוב את זיכרונותיה, והיא היתה משיבה תמיד אותה תשובה נחרצת: לא אכתוב את זיכרונותי. עכשיו שקראתי את רוב יצירותיה, אני מבינה שכתבה בהם את הביוגרפיה שלה בפואטיקה המיוחדת שלה: התבוננות מן הצד של מסַפֵּר רואה־כל, לא מעורב, כביכול.

המשפט הבא מאפיין את כתיבתה וגם את התנהלותה בחיים. “המורה הצעירה אינה יכולה לשאת רגשות מגוּלים. אנא התכסי”, אומרת עדנה הארץ-ישראלית הצעירה לתלמידתה במנהטן ב”קווים וקשתות”.

בספרה לבני הנעורים, “אלפסי פינת רד”’ק” ‏(1990‏), על ילדותה ברחביה, נוקטת מדיני תחבולה מעניינת. היא קוראת לכל הדמויות בשמן האמיתי. אפילו בן כיתתה יאיר צבן נזכר בשמו. מסופר בו בין השאר על המורה לתנ”ך שהותיר בה רושם עמוק וחיבב עליה את התנ”ך, שאליו היא חוזרת עד היום.

לשאלתי איך היה לחיות בין היֶקים של רחביה, היא מביאה לי מסמך ואומרת:
“וכך כתבתי במכתב לאבי ב–10.46 ‏(הוא היה עצור אז בלטרון‏): ‘... מחוץ, תעמולת בחירות ובכיתה, הֵדֶיהָ. בשיעור הבא של אזרחות יופיע ציור על הלוח - המצאה של אחת הילדות’. בציור ציירתי ריבוע שבחלקו העליון מופיעה האות “ע” ‏(של מפלגת “עלייה חדשה” של עולי גרמניה שנדמה לי שפנחס רוזן - אז רוזנבליט - וגיאורג לנדואר עמדו בראשה‏), ותחתיה המלה “Jekim” באותיות לטיניות. על זה החטיף לי אבי תגובה זו במכתבו: ‘...ויש להפריד בין הערכת ‘עלייה חדשה’ לבין הוצאת משפט על עולי גרמניה כשבט בישראל. השיגרה של הדבקת התו ‘יקים’ הוא מעשה תפלות חסר טעם ובלתי הוגן, ואם אותו מעשה טרם נעשה מוטב שתמנעו את הכיתה ממנו’”.

יעל מספרת על הספרייה הראשונה שבה שאלה ספרים. זה היה בחנות “הכל לנוער” בבעלות משפחת אוּנא היקית. שם מצאה את הספרים שהיו אהובים עלינו, דיקנס, ז’ול ורן, ויקטור הוגו, “אהבת ציון” של מאפו, ורבים אחרים.

יעל אומרת: “התנ”ך שיגע אותי. אם אני יודעת את התנ”ך ואת ביאליק ואת רחל אני יכולה לחיות בכל מקום בעולם, מפני שבכל מקום בעולם אני אתקל בדברים יסודיים שאני מכירה מכלי ראשון. ככה אני מרגישה. יש לי הרגשה שאני לא יכולה להרגיש זרה בשום מקום, דווקא בגלל שאני נטועה בהוויה העברית”.

אני מפרשת לי את דבריה כאמירה על זהות יציבה ושורשית שמאפשרת את כל הקשרים.
“בשנים 1947–1948 אבי נסע לחודשים רבים. הורי לא רצו להשאיר אותי כאן בלי פיקוח ולקחו אותי אתם. הייתי בכיתה י”ב ורשמו אותי לתיכון ערב בכיכר וושינגטון בניו יורק. למדתי עם מהגרים ופועלים קשי יום שרצו לעשות תעודת בגרות. בתיכון בארץ למדתי ערבית, כי אבי עמד על כך. בניו יורק למדתי אנגלית, היסטוריה וצרפתית. באתי מחממה ונפגשתי בתיכון־ערב עם אנשים שאלמלא כן לעולם לא הייתי פוגשת. למדתי גם הרבה מוסיקה. ב–1947 הייתי מדריכה ב’הבונים’. נולדתי מבוגרת בהרגשה שיש מרחק ביני לבין העולם. כבר אז ידעתי מה אני אוהבת ומה אני לא אוהבת וידעתי שלא צריך לגלות את זה”.

- איך נולד “המרתף”?

“רציתי לכתוב על דודי אליהו גולומב, שהוא שוֹלֶם ברומן. אני אוהבת מרתפים ואת החיים שלהם. לא היה לנו מרתף. היה ספר ‘מרתף העולם’ ‏(של סופר עברי‏), שנאמר בו שיש חיים מתחת לחיים. בזמן המצור על ירושלים הייתי באמריקה. במשך כל התקופה הזאת לא הייתי בארץ, וזה חסר לי. כשחזרתי הלכתי עם דודתי לבית האדום והתגייסתי. החברים שלי מהתנועה כבר היו בעין־גב. למחרת בואי, הצטרפתי לחברי ב’גן אפרים’. שם התאמנו. אמרו שנהיה שוטרות צבאיות. סירבנו. מסרבות להיות שוטרות? אז תלכו לכלא. הורידו אותנו לבור שהיה הכלא של הבריטים. צחקנו. ישבנו בבור שעתיים. לבסוף הורידו לנו סולם. ישבנו עם צבי זמיר ויעקב חפץ.

“אמרנו שאנחנו רוצות להיות קשריות, טייסות, ומאז רחצנו סירים ענקיים במטבחי שדה. לא הרגשנו פחיתות כבוד. היינו בסריס ‏(שורש‏), ירדנו לעוג’ה אל חפיר, עלינו למחנה ישראל ‏(לוד‏). זה היה כמו בתנועה. לא הייתי בקרבות. אבל בן דודי גור, אחיה של רות מאירוב, נהרג. אחר כך היה האסון הנורא של נבי יושע. לא תפסתי את גודל השעה. לא תפסתי מה עמד על כף המאזניים. חיי היומיום היו מלאים בדרמות. הייתי בטוחה שהכל יסתדר. לא דאגתי. החיים יהיו בסדר, חשבתי. בסופו של דבר הלכנו לצָרעה”.

- משפחתך התיישבה עם בואה לארץ בעין סיניה, ביקרת שם פעם?

“ביקרתי פעמיים. פעם ב–1937. דודי ודודתי באו מתל אביב ונסענו כולנו. אבי אמר: שם נולדתי בפעם השנייה. היתה התרגשות. טיילנו בכפר. בפעם השנייה ביקרתי אחרי מלחמת ששת הימים. נסענו המשפחה המורחבת. גם דודי יהודה שרת ‏(המלחין‏), וראינו את המקום שבו הם גרו פעם. ולא. לא הייתי נוסעת לשם שוב, אלא עם ויזה ודרכון.

“עין סיניה נמצאת בין רמאללה לשכם. סבי יעקב שרתוק בא לפלשתינה עם הביל”ויים. הוא היה אתם במקוה־ישראל אצל נטר ואחרי מותו עלה עם כמה מחבריו לירושלים, וייסד את ‘שיבת החרש והמסגר’, חבורה שעסקה בייצור חפצי נוי מעץ זית. הם שלחו אותם לחו”ל. אבל זה לא הצליח. הוא חי על חצץ ופטרוזיליה. הוא היה חולה אסתמה ובודד וחזר לרוסיה.

“באודסה התחתן עם סבתא שלי. הם עברו לחרסון ושם נולדו חמישה ילדים. ב–1906, אחרי הפרעות, באו לארץ. כאן התיישבו בעין סיניה. באו שלוש משפחות, שני אחים ואחות. רצו לעשות עסק. רצו לחיות בחיק הטבע. התברר שאפשר לחכור את הכפר לשנתיים. המתווך היה אליעזר בן־יהודה. היה שם בית בד והם חשבו שיתפרנסו מזה. סבא של נורית כנען־קידר היה איש עסקים מוכשר. הדודה גוטה, אמהּ של ציונה וסבתהּ של נורית, כינתה את תקופת עין סיניה ‘תור הזהב של משפחתנו’.

“אבי סיפר איך לילה אחד פרצה אמם לחדר הילדים והעירה את אחותו הבכירה רבקה: ‘בֶּצ’קָה! קומי מיד! גוטה יולדת!’ כך הזעיקה את בתה בת החמש־עשרה לעזור בלידתה של ציונה. התוכנית היתה שכאשר יקרבו ימי הלידה, תיסע הדודה גוטה לירושלים ‏(בעגלה, כמובן‏), ותתאשפז בבית יולדות. אלא שציונה לא התחשבה בתאריכים.
“סבתי היתה מורה והיא לימדה את הילדים. אבי נמשך לעבודה ולא רצה ללמוד. את דודתי שלחו ללמוד בכפר אחר ושם המורה היתה מענישה בדקירה במחט. יהודה למד את הקוראן במדרסה. כשחזרו ליפו, היה המורה לערבית ב’הרצליה’ בטוח שהם ערבים”.
יעל נולדה בתל אביב. “אבי ואמי לבית מאירוב התחתנו בלונדון. אבי לימד טורקית בגימנסיה הרצליה כשחזר מלימודיו בקושטא לפני מלחמת העולם הראשונה. במלחמה היה קצין בצבא הטורקי. ואחרי השחרור מן הצבא עבד עם חנקין ב’ועד הצירים’. לאבי היה קשר עם ברל כצנלסון, שהציע לו להיות אחראי על המדור האנגלי והערבי במערכת ‘דבר’. כשעבד ב’דבר’ ביקש ממנו ארלוזורוב שיבוא לירושלים לעבוד אתו. וכך עברנו לירושלים. אחי היה בן ארבע ואני בת שנה.

“כל ההכשרה שלי הצטרפה לקיבוץ צָרעה. גם אני. עבדתי במטבח, בניקיון, קצת בשדות בפיזור רעל עכברים. לא נתתי את דעתי על כך שאנחנו יושבים על חורבות כפר ערבי. ארינו תאנים ומכרנו אותן. אחרי כשנה עזבתי את הקיבוץ ונסעתי לאמריקה לשבע שנים. למדתי ספרות אנגלית ב’האנטר’ ופסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת ניו־יורק. שם נישאתי ושם נולד בננו הבכור יותם. באמריקה למדתי לכתוב.

“אני רואה את עצמי בת מזל שחייתי בזמן התהוות המדינה, שהייתי כמובן רק חלק סביל ביותר ממנה, שהייתי עדה לכל זה”.

אנחנו כבר עייפות מדיבורים ויעל מסכמת: “יש לי עוד תוכניות, ויש דברים במגירות. מחזה, למשל”.

המשפט האחרון והנחרץ של יעל היה: “רק שזה לא יהיה בעמוד ראשון. זה לא מתאים לי. יש אשה שמתאים לה קוֹקוֹ שאנֶל ויש אשה שזה לא מתאים לה. לי עמוד ראשון לא מתאים”. בעיני מקביל משפט זה למה שאמרה גיברת הרומאן הראשון שלה, עדנה, לאלמנה במנהטן: “המורה הצעירה אינה יכולה לשאת רגשות מגולים. אנא התכסי”. אלא שהפעם היא אומרת זאת במפורש: “רק לא בעמוד ראשון”.

***

למקרה שפספסתם, תחרות הסיפור הקצר השנתית של תרבות וספרות נפתחה. מהרו ושלחו || בקרוב נשיק מדור חדש, תרבות וספרים, הבית שלכם לכתבות ולביקורות המעניינות ביותר. פרטים בשבוע הבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו