בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכתיבה היא הישרדות דרך התאבדות מתמדת

שנים רבות שמר מבקר התרבות הצרפתי מוריס בלאנשו בסוד את דבר הוצאתו להורג בעת מלחמת העולם השנייה, שממנה ניצל במקרה. עם יציאתו לאור של תרגום הכרך הרביעי של כתביו בסדרת “הצרפתים”

11תגובות

השיחה האינסופית ‏(חלק 1‏), מאת מוריס בלאנשו, תירגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר דניאל אפשטיין, סדרת “הצרפתים” בעריכת מיכל בן־נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012


בשבועות אלה התפרסם כאן התרגום הרביעי במספר מתוך כתביו של הסופר ומבקר הספרות הצרפתי מוריס בלאנשו ‏(1907–2003‏). ואמנם, סדרת “הצרפתים” של הקיבוץ המאוחד בעריכתה של מיכל בן־נפתלי מקדישה מקום נרחב ליצירתו של מוריס בלאנשו, בתקווה שהקול הייחודי והאניגמטי של כתביו ימצא קשב חדש בשיח האסתטי והאינטלקטואלי בישראל.

בלאנשו, פילוסוף־משורר, תיאולוג פואטי, שהיה מקורב ללווינאס ולז’ורז’ בטאיי, היה מהכותבים המשפיעים ביותר על דור הפילוסופים של שנות השישים והשבעים: דֶרידָה, פוּקו ודֶלֶז קראו באדיקות את ספריו והקדישו לו פרקים נרחבים ביצירותיהם. הקריאה בספריו של בלאנשו תובעת עיון מעמיק ושינוי בצורת החשיבה של המעשה האמנותי והאינטלקטואלי בכלל.

ברשימה זו אבקש להתייחס לסוגיה אחת בכתביו: לדבר על בלאנשו האיש ויצירתו דווקא מרגע המוות שלו - להזכיר שבלאנשו עצמו הוצא להורג בעת מלחמת העולם השנייה. ובמידה שמייחסים את הספרים שכתב לאחר המלחמה למחבר בשם “בלאנשו”, מייחסים אותם לאדם שחווה את מותו ונשאר בחיים; מייחסים אותם לסופר שכתבם מתוך מותו, לסופר שרגע מותו “תלוי ועומד תמיד”, כפי שהוא חותם את ספרו האחרון מ–1994, שתורגם לעברית תחת הכותרת “כרגע מותי” על ידי הלית ישורון ב–2006.

אמנם, בלאנשו התעקש כל חייו לשמור על מופת של דיסקרטיות. יצירתו המופשטת ביקשה להיות נטולת ביוגרפיה, נוכחותו הבלתי נראית “הוקדשה במלואה לספרות ולשתיקה השייכת לה”. והנה בספרו האחרון מ–1994 הוא חרג ממנהגו וסיפר על אפיזודה מחייו: כיצד נתפס בזמן מלחמת העולם על־ידי חיילים נאצים והוצמד אל קיר מחוץ לביתו והוצא להורג.

ז’אק דרידה, איש סודו של בלאנשו, ביקש להעיד על האותנטיות ההיסטורית של האירוע ממכתב אישי שקיבל מהמחבר מיד עם פרסום הספר: “20 ביולי 1994. לפני חמישים שנה חזיתי מבשרי את האושר שבלהיות כמעט מוצא להורג”.

בחליפת מכתבים אחרת מאותה שנה, בלאנשו כותב לואדים קוזובוי, משורר ומתרגם רוסי: “סלח לי על שתיקתי, על כתיבתי המתאחרת ‏(אני כותב על ברכַי‏) להודות על מכתביך המרגשים. ‏(...‏) אני שולח לך ספר קטן, אתה היחיד שיכול להעיד על האותנטיות שלו, שהרי שיתפתי אותך באותו אירוע במכתב מלפני שנים רבות”.

ואכן למעלה מעשור קודם לכן, במכתב מ–29 במאי 1982, אפשר למצוא עדות מפורטת יותר לאירוע־המוות של בלאנשו: “לחיות על תנאי זה גורלנו. האם לא סיפרתי לך כבר, על חיי החשאיים באותה תקופה חשוכה של הכיבוש הנאצי בצרפת, כאשר חזיתי מבשרי את התלאה הזאת: הועמדתי אל הקיר לפני כיתת היורים, בדיוק באותו רגע אנשי המאקי ‏(=הרזיסטנס‏) התקיפו, הסמל הנאצי השהה את פקודת הירי. ומכיוון שהוא לא חזר, החיילים ‘הגרמנים’ ‏(בלאנשו מציין זאת במרכאות‏) רמזו לי לנצל את ההזדמנות ולנוס על נפשי - אבל מי היו החיילים הללו?” כותב בלאנשו לקוזובוי, “ - רוסים, יחידה של צבא ולאסוב ‏(פלוגות רוסיות אנטי־קומוניסטיות שנלחמו עם הגרמנים נגד רוסיה‏). כך ההומניות הרוסית הצילה אותי”.

המכתב הזה מ–1982 הוא למיטב ידיעתי הפעם הראשונה שבלאנשו מעלה על הכתב את רגע מותו. קדמו לו אולי רק משפטים עמומים שכתב בסיפורו המוקדם “שיגעון האוריום”: “מעט לאחר מכן, שיגעון העולם התפרץ. הועמדתי אל הקיר כמו רבים אחרים. מדוע? על לא־כלום. הרובים לא ירו. אמרתי לעצמי: אלוהים, מה תעשה? לרגע אחד ראיתי נכוחה. העולם היסס, ואז שב להתאזן”.

מדוע שמר בלאנשו בסוד על האירוע הזה שנים רבות כל־כך? מדוע החליט פתאום לכותבו מחדש ולהוציאו לדפוס סמוך לשנת התשעים לחייו? הפרשנות המתקבלת על הדעת ביותר לכך היא מטעמים פוליטיים וביוגרפיים: הסיפור הוא מעין כתב הגנה להתקפות הפוליטיות על בלאנשו משנות השמונים והתשעים. זוהי תגובתו של בלאנשו לחשיפתם מחדש של מאמרים שכתב בעיתון ימני קיצוני החל ב–1938 ועד ראשית המלחמה בחסות משטר וישי. מכאן, שהסיפור עצמו הוא ראיה המנקה אותו מאשמת שיתוף פעולה עם השלטון הפאשיסטי.

בהרצאה משנת 1995, דרידה מאשש את כתב ההגנה הביוגרפי הזה ונותן לו צידוק ועמדה פילוסופיים. דרידה מספק פרשנות נוספת לטקסט, פרשנות קרובה יותר לטקסט, שאינה מתעלמת מדרכי הפעולה של היצירה עצמה, ולפיכך הוא חושף את איכויותיה האסתטיות שמעבר לעדות ההיסטורית שהיא מספקת. הוא מציע להגדיר את הסיפור של בלאנשו כשיח כלאיים או כז’אנר כלאיים, כ”בדיה של עדות” ומצביע דרך הקריאה בו על המתח הקיים בין המעמד השקרי המיוחס לבדיון לבין אמירת האמת המיוחסת לעדות. באמצעות הכתיבה של בלאנשו, דרידה מבקש להיווכח כיצד כל עדות בעלת תוקף אמיתי, למעשה מושתתת מאמצעים בדיוניים ומוכתמת על־ידי הבדיוני.

בעקבות בלאנשו, דרידה מוסיף וטוען שכתיבת אוטוביוגרפיה כ”יצירת אמנות”, אינה כפי שנהוג לחשוב עדות של החיים ומתוך החיים, אלא היא תמיד עדות של המוות ומתוך המוות, היא עדות מתוך מקום ההתרחשות של המוות, ההתרחשות שכבר אירעה של המוות שלך המאפשרת ככלל את הכתיבה ואת העדות עצמן. הכתיבה היא “הישרדות דרך התאבדות מתמדת”, כותב בלאנשו בהקשר זה. ודרידה מוסיף לכך אבחנה יפה: במקום המושג “אוטו־ביוגרפיה”, דרידה מציע את הביטוי “אוטו־טנטוגרפיה או “אוטוביו־טנטוגרפיה”, כתיבת חיי־המוות שלי או אולי ליתר דיוק: כתיבת־המוות של החיים שלי. במלים אחרות, המוות שהוחמץ, המוות המדומה, המוות שהתרחש בלי להתרחש הוא עצמו התביעה של היצירה האמנותית והתנאי ההכרחי שלה.

איך יוצרים מרגע המוות? איך כותבים על הוצאה להורג שלא התרחשה? בתולדות האמנות והספרות אפשר למצוא דוגמאות רבות לכך. רגע מוות דומה לזה שמתאר בלאנשו חווה משורר היידיש אברהם סוצקבר ב–5 בספטמבר 1941. “כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו”, מספר סוצקבר, “אני זוכר, כאילו היה זה עכשיו: כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים... מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל־כך לאט, היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האִטית־האִטית של כנפיהן בין אצבעותי” ‏(מתוך “כינוס דומיות”‏).

ההוצאה להורג של בלאנשו מתוארת אף היא כרגע של מעוף אקסטטי. סיפורו בנוי משני מקטעים שונים: הוא נפתח בחדירתו של הסמל הנאצי אל תוך הטירה שבה התגורר בלאנשו, הדפיקה על הדלת, ההתפרצות הבלתי צפויה פנימה, הצעקה הפוקדת לצאת החוצה, אל מחוץ לבית המגורים, להיפרד מן המשפחה. גזר הדין ניתן מיד, ללא עוררין, בלאנשו ‏(כדיוקן של אמן צעיר‏) נשאר לבדו, בהילוך אִטי, כבד, גאה מאוד, כמו מקריב את עצמו באצילות ממול ללוע הרובים, כאילו היה זה בלתי נמנע: למות.

הנה כך בלאנשו מתעטף בעצמו וביצירתו כמו בגלימה של “לילה קדוש”. אבל ההכנעה הקדושה של האמן הצעיר מופרת. בלא שהות חלה קטיעה: מתברר שהחיילים הגרמניים הם בעצם חיילים רוסים, התליינים עצמם מורידים את המסכה, אבל נשארים לעצום עיניים, אין בכוונתם להרוג אלא לאפשר לאיש לחמוק, המוות של האיש שזה עתה נחתם, מתהפך באופן שהוא “נורה לחופשי”. האיש הצעיר, כותב בלאנשו, “מנוע מלמות מידי המוות עצמו”. המוות הופך להיות כל מה שמסרב לקבל את כניעתו הגאה של האיש הצעיר.

הסיפור נפרש בין המוות המוכר למוות חסר הפנים, בין החשיכה המלאה של ה”לילה הקדוש” לבין החשיכה הריקה של ה”לילה האחר”. בתעתוע שמכפיל את הלילה בלילה, בהשתברויות האור שנובעות בין שני המקטעים נוצרת החוויה. רגע ההוצאה להורג של בלאנשו הוא מערכת של השתברויות־אור, הבזקים מרצדים, התפצלות של אור קדימה ואחורה, החוצה ופנימה. בהשתברות האור הראשונה אפשר לראות שהמוות אינו מגיע מבחוץ. בלאנשו “נפגע” מאיזה מרחב פנימי לא מוגדר. בקריאה צמודה, אפשר להיווכח שהחרדה מול כוונות הרובים מתחלפת במבט כלפי פנים. שבלאנשו כבר מת מבפנים בטרם ימות מן האש החיה של הירייה. בהשתברות האור השנייה, התחושה של “זה עומד לקרות” מתהפכת ב”זה כבר קרה”: המוות שוב אינו קונקרטי, אלא נעשה בלתי־נראה, מופשט, מוות תוֹכי שאינו מתרחש. “בדוממות שעצרה את הזמן”. בהשתברות האור השלישית: המוות אינו בא עוד בצורת פחד מאובדן החיים עצמם, אלא מופיע בתור שיכרון חושים לא־מפוענח, “קלילות שלא מדרך הטבע”, הוא כותב, שהיא בעת ובעונה אחת הסחת דעת ואדישות איומים יותר מכל סוף. בלאנשו הוא מעין “נבחר” המפקיר עצמו לשבר של הקץ המוחלט. “נבחר” מנוצח לחלוטין ולכן לא־מנוצח, חסין מפני הקץ שנותר באמצע המוות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו