כולנו בעלי הבית של העברית, לא רק האקדמיה ללשון

העברית תצא נשכרת אם נכיר ונכבד את כוח היצירה של המוני הדוברים: הרי המלים החדשות שנוצרו בזמננו, רק בחלקן הן פרי עבודת האקדמיה

עוזי אורנן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עוזי אורנן

לכל דובר עברית יש מנגנון דקדוקי בראשו המאפשר לו ליצור נטיות של מלים ומלים חדשות. הדובר יוצר מלה חדשה אם הוא חש צורך במבע רעיוני מסוים שאין הוא מוצא במילון הפנימי שלו שום מלה נאותה המכוונת לרעיון מבוקש זה. את הטענה הזאת אפשר להוכיח על פי ההיסטוריה הקצרה של העברית המודרנית.

ב-1938 יצא ספר בשם "על שפת ילדינו בארץ". כתב אותו ד"ר ישראל רבקאי, מחנך ופסיכולוג. בשנים האלה כבר היתה שכבה שלמה של ילדים שעברית היתה שפת אמם, ורבקאי מספר על הילד שאמר לראשונה "אמא כַּפְתְּרִי לי את השרוול". ילד זה לא ביקש רשות מוועד הלשון ליצור מלה חדשה... כך גם הילד שרצה להיות מכוסה בשמיכה ופנה אל אמו ואמר "אמא, השמיכיני". גם הוא לא שאל ולא ביקש איזו ועדה של מומחים שתתיר לו לומר מלה זו שיצר במוחו. מילוי משבצת ריקה באוצר המלים היא פעולה הנעשית השכם והערב על ידי כל דובר כמעט.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ