החינוך בקיבוצים, כתב הגנה

נכון, היו עוולות ועיוותים, אבל לא היה מקום שחשבו בו יותר על ילדים מאשר הקיבוץ. התערוכה והקטלוג "שי לילדינו" מגלים את העושר החינוכי הזה

גלעד מלצר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
גלעד מלצר

שי לילדינו: תרבות לילדים בקיבוצים
מחקר ותיעוד: עינת אמיתי. עיצוב: מיכאל גורדון. הוצאת המשכן לאמנות 
עין חרוד, 411 עמ’, 138 שקלים

לספרה של עינת אמיתי "שי לילדינו: תרבות לילדים בקיבוצים", שמלווה תערוכה בשם זה במשכן לאמנות עין חרוד, ניגשתי משוּחד וחרד גם יחד. בשנים האחרונות אני מבקר תדיר בבלוג הנהדר של עינת אמיתי “יומן מסע”, העוסק במאה שנות תרבות ילדים בקיבוצים. בניגוד לאלפי קיבוצניקים וקיבוצניקים־לשעבר, שהפכו מכורים ושותפים פעילים בהקמה דה־פקטו של ארכיון אינטרנטי זה, לא זכות אבות היא שהביאה אותי לעקוב אחר מה שהעלתה (או קיבצה) עינת אמיתי; משפחתי עירונית למשעי, והגיחות הקצרצרות של כמה מאיתנו לפלחה ולרפת הסתיימו עם תום השירות בנח"ל. מה שמשך אותי לבלוג שלה הוא היחס הרציני והקפדני לאוצרות התרבות, החינוך, ההיסטוריה הספציפית של חינוך ותרבות בקיבוצים, שחשף עולם של אפשרויות, מעשים ודימויים שהתפוגג בטרם עת. הבלוג של אמיתי הוא מופת לשימוש מעולה ברשת: כל המכורים לדבר תורמים, ויש מי שמנווט. מה שמועלה לאתר מעורר דיון, שיח, הערות, ובעיקר - מושך אחריו שרשרת חדשה של אובייקטים, טקסטים, דימויים וצלילים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ